טקטיקת חיסול מחבלים הפכה להיות הנשק המועדף על זרועות הביטחון במלחמתם בטרור. הנושא עלה על סדר היום הבינלאומי בעיקר בעיקבות חיסולו של השייח' אחמד יאסין, ונראה כי מדיניות החיסולים של ישראל מבוססת על מספר הנחות אסטרטגיות ופוליטיות מוטעות.

ראשית, למרות שהממשלה טוענת כי החיסולים גרמו לירידה ניכרת בפעולות הטרור, קשה לבודד את השפעות החיסולים משאר האמצעים בהם נוקטות הרשויות הנלחמות בטרור כגון: הריסת בתים, עוצר, סגרים, כתרים, וכו'. שנית, כל חיסול של רב-מחבלים מוביל לעליית רב-מחבלים אחד או יותר דוגמת ההידרה בעלת האין-סוף ראשים. ולבסוף, מדיניות החיסולים מבוססת על חוקי קרבות הרחוב של "המערכ הפרוע", בין הפושעים חובשי הכובעים השחורים (אצלנו מסכות סקי) לבין "השריף" ("המסתערבים") שומר החוק. הטענה החמורה במיוחד היא: "שאין דרך אחרת". האמנם?

מדינות רבות, ביניהן ארה"ב, המתמודדות אף הן עם טרור מחבלים מתאבדים, אימצו טקטיקות אחרות המעוגנות בחוק המקומי ובחוק הבינלאומי, למלחמתם בטרור. ברם, המערכת המופקדת על המלחמה בטרור בישראל מורכבת כולה מאנשי צבא בעבר או בהווה, אשר אינם שוקלים אופציות מדיניות ו/או חוקיות ומבטלים א-פריורי כל שימוש באמצעים הקיימים במערכת הבינלאומית למלחמה בטרור.

ארה"ב מחזיקה כ-600 אסירים, "לוחמי אויב בלתי חוקיים", כפי שהפנטגון מכנה אותם, שנישבו באפגניסטן ב-2002 ואשר טרם הובאו למשפט. ממשל בוש השקיע מחשבה רבה בנושא לכידת הטרוריסטים ושפיטתם, וב-13 בנובמבר 2001 הכריז הנשיא על החלת תקנה נשיאותית (במעמד של חוק) המתירה הקמת בתי משפט צבאיים, אד-הוק, לשפיטת "לוחמים בלתי חוקיים" שביצעו או תכננו או סייעו לתכנון וביצוע פעולות טרור נגד ארה"ב גופה או מטרות אמריקניות ברחבי תבל. תקנה זאת מבוססת על סמכותו של הנשיא לפי סעיף 2 בחוקה להבטיח את ביטחונה של ארה"ב וללכוד ולהעניש פיראטים או לוחמים לא חוקיים המבצעים פעולות איבה תוך כדי הפרה בוטה של החוק הבינלאומי.

הוראת הנשיא בוש להקים בתי משפט צבאיים אד-הוק לשפיטת מחבלים והמסייעים להם מבוססת על הוראת הנשיא רוזוולט מ-2 ביולי, 1942, (הוראה מס' 2561), המאשרת הקמתם בתי משפט צבאיים מיוחדים לשפיטת 8 בוגדים נאצים אשר סייעו לגרמניה במלחמת העולם השניה. הוראתו של בוש (מס' 57833) מ-13 בנובמבר, מסתמכת על הוראתו של רוזוולט.

בתי המשפט הצבאיים המיוחדים מורכבים מ-3 עד 5 שופטים, שהם כולם לובשי מדים. לנאשמים אין זכות ייצוג, המשפט יכול להתקיים בדלתיים סגורות או פתוחות, ההחלטה נתונה בידי שופטי בית המשפט, וכל ההגבלות החלות על התביעה במשפט פלילי אזרחי ו/או צבאי אינם קיימות לגבי בתי המשפט הצבאיים המיוחדים. דהיינו, חובת הביאס קורפוס, חובת המצאת הראיות, שימוש בעדים, שימוש בעדויות מיד שניה, כו'. חשוב מכל, מאחר והנאשמים אינם חיילים אין הם זכאים לזכויות השמורות לשבויי מלחמה לפי אמנות ג'נבה. לאמיתו של דבר ניתן להסיק כי אין למחבלים בניתפסו כל זכויות מאחר ואין אמנה בינלאומית או חוק בינלאומי המתייחס ל"לוחמי אויב לא חוקיים".

כיצד אנו יכולים להשתמש בתקדימים הללו במאבקינו בטרור?
ראשית עלינו להקים בתי דין צבאיים מיוחדים לשפוט מחבלים מבוקשים. שנית, במידה והמחבלים אינם בידינו, ורוב המחבלים המחוסלים על ידינו מסתתרים בשטחי הרשות, עלינו לשפוט אותם שלא בפניהם ולהודיע כי הם בחזקת פושעי מלחמה נמלטים. התקדים של פושעי המלחמה היגוסלבים (מילושביץ' ואחרים) אשר אלפי חיילי נאט"ו חיפשו אחריהם יכול להוות מודל לחיקוי.

שנית, עלינו להודיע מי המבוקשים, למסור את שמותיהם ולפרט את פשעיהם. פעולת חיסול חייבת להתבצע רק לאחר קיום הליך משפטי ניאות, בו נקבעה אשמתו של המחבל והוחלט כי הוא פושע מלחמה נמלט (ניתן להודיע על פרס כספי על ראשו) אשר דמו בראשו. ישראל חייבת להפסיק את קרבות "המערב הפרוע" ולחסל מחבלים ללא משפט. בתי המשפט הצבאיים המיוחדים נוסח ארה"ב, לשפיטת "לוחמי אויב לא חוקיים" הם מודל רלוונטי לחיקוי.

__________________

פרופ' ניצה נחמיאס היא מומחית לארגונים בינלאומיים ומלמדת בחוג למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה.