ראש הממשלה מזמין אותנו לשקול איומים של איום אירני אטומי מתמיד מול סיכוני מלחמת-מנע נגדה. אולם איזה נתונים יש לנו כדי לשפוט? והלא גם בין האנשים היודעים את הסודות יש מחלוקת! עד כדי כך, שראש המוסד לשעבר,
מאיר דגן, התראיין בתוכנית הטלוויזיה האמריקנית "60 דקות" כדי לחלוק חזיתית על ראש הממשלה ועל שר הביטחון. זו לעצמה שערורייה, אבל גם באשר למהותו של הוויכוח לא נחכים, כי לכאורה הכל מצדדים במיצוי כל אמצעי לחץ אפשרי לפני שתוקפים פיזית - אז מה ההבדל?
אלא , בינתיים בצבץ קצהו של סלע מחלוקת, שעוד יהיה להר גדול: נשאלה השאלה האפיקורסית, שמא לא צריך לתקוף כלל, אלא "להכיל" אירן גרעינית ולחיות בצילו של איום אטומי קבוע. כך חיו שנים רבות מזרח ומערב משני צידי מסך הברזל, כך חיות האויבות המושבעות, הודו ופקיסטן.
השמדה הדדית מובטחת
טענתם של "המכילים" גלומה בראשי התיבות MAD , באנגלית - "השמדה הדדית מובטחת". שאם צד א' יידע שגם אחרי שצד ב' יספוג מכה גרעינית מקדימה הוא עדיין יוכל להשיב באותו מטבע וההשמדה תהיה הדדית - צד א' לא יתקוף כלל. זאת כמובן בהנחה, ששיקולי שני הצדדים סבירים והגיוניים - רציונאליים. לא כן, אם אחד הצדדים הוא משוגע או קנאי מטורף והשאלה היא, האם משטר האייאטולות ביחסו לישראל צריך להיחשב כ"מתאבד שיעי" קולקטיבי?
המשטר הסובייטי היה רציונלי בזהירות-היתר האטומית שלו. גם המדינה האיסלאמית פקיסטן נוהגת אחריות אטומית כלפי הודו. אפילו היטלר ידע להגיב בצורה רציונלית. הוא לא השתמש בגזים נגד אויבים שיכלו לגמול לו ולא פגע בשבויי מלחמה, מתוך דאגה רציונלית לגורל השבויים הגרמנים. טירוף הדעת שלו פרץ בעיקר ביחסו ליהודים (ולצוענים) - בתורת הגזע ובהוצאתה לפועל ע"י רצח עם, יחיד במינו בהיסטוריה. טכנית, זה עלה בידו מפני שידי קורבנותיו היו ריקות. לא היו להם אמצעים לאיים בהם "בהשמדה הדדית".
לו הייתה ליהודים יכולת לשלוח גרמנים לתאי גזים כתגמול על אושוויץ, האם הרציונל הזה היה מרתיע אותו? המושל הצבאי הגרמני של פריז לא ציית לפקודת היטלר לשרוף את פריז. שר החימוש שלו, אלברט שפאר, לא ביצע את "צו נרו" של היטלר להפוך את ערי גרמניה לאדמה חרוכה. הם היו רציונאליים. לא כך הפיהרר: רכבות חיוניות לשינוע תחמושת לחזית הופנו להובלת יהודים אל תאי הגזים. כאן - נסתיימה הרציונאליות.
הרציונליות של אירן
אירן גרעינית מאיימת על כל שכניה, כולל מדינת ישראל, ובכל זאת האיום שלה על ישראל - שונה. היטלר איים על כל העולם, אך איומו על היהודים היה מיוחד במינו. לכן הייתה לראש הממשלה הצדקה גמורה לשלוף התכתבות מימי מלחמת העולם, ובה תחינת היהודים שארה"ב תפציץ את הרכבות לאושוויץ וסירובו של רוזוולט. אולם בתכתובת זו לא נזכרה הסיבה האמיתית לסירוב: החשש, פן תיחשב המלחמה ל"מלחמה יהודית" והמוטיבציה של החיילים להילחם תיפגע. צבא יהודי, לעומת זאת, אינו חושש מהיות המלחמה "יהודית"...
חזרנו לסלע המחלוקת האידיאולוגי. השמאל הקיצוני מתנגד להפקת "לקחי השואה". על-פי הדימוי העצמי שלו, ישראל היא מוטציה חדשה שאינה דומה עוד לגלגולה היהודי הקודם. ממילא, גם האיומים עליה עברו מוטציה ואינם יותר בלתי רציונליים. כמסקנה, גם מול הגרעין האירני היה זה חוסר טקט והעדר נימוס מצד ראש הממשלה להזכיר לאובמה את השואה. עליו לחכות עד שארה"ב ואירופה יחליטו לפעול, אם בכלל. ואם יעדיפו "להכיל" אירן גרעינית ולחיות עם הפצצה, גם את זאת עלינו לקבל.
ב-"60 דקות" התבטא מאיר דגן שאירן היא רציונלית.
האם לזה התכוון?
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
