כיפות-ברזל וכיפות-כסף

כשעמיר פרץ השקיף על העתיד, הוא אכן עשה זאת דרך משקפת שעדשותיה מכוסות, אך אין הוכחה טובה מזו שכדי לראות לא צריך עיניים, אלא בעיקר שכל ישר ותובנה ערה, לצד הבנה בריאה של המציאות. ולא בכדי נאמר: "עיניים להם ולא יראו".

עמיר פרץ עשה שירות גדול למדינת ישראל כשר ביטחון, ועמד בנחרצות כנגד עמדות כל זרועות הביטחון ואנשי הצבא, שיודעים אולי איך להשתמש במשקפת אבל לא ממש יודעים לראות את הנולד. אך עמיר פרץ עשה שירות גדול לא רק לתושבי הדרום, הצפון, המרכז, לאזרחי ישראל בהיבט הביטחוני-צבאי. עמיר פרץ עשה שירות גדול גם לתעשיה הצבאית הישראלית, גם לשוק העבודה המייצר תוצרת ביטחונית שישראל תוכל אולי למכור מתישהו בעתיד (כשמשנתו המדינית של פרץ תתממש...).

אבל פרץ הוא לא הנושא כאן. תרומתו של פרץ לדיון הזה מסתכמת בכך שכיפות רשתית העין שלו ראו רחוק על-אף שעדשות המשקפת שלו היו מכוסות. פרץ הוא רק נקודת הכניסה אל ליבו של דיון הכיפות.

אילו עמיר פרץ היה יכול להחליט אם למגן את ישראל באמצעות כיפות ברזל, או להביא להסכם שלום ובכך לצמצם את רמת הסיכון וסף החשיפה של אזרחי ישראל לטילים, ברור שהוא היה הולך על האופציה השנייה. עמיר פרץ הוא איש מחנה השלום, אבל כשר ביטחון הוא הלך על מיגון כחלק מתפיסת העוצמה הביטחונית שתאפשר השגת הסכם (תפיסה שמאלנית מעוותת אך מחויבת המציאות).

אבל ישראל לא תוכל למגן את עצמה לנצח. חיים בצל מוראות המלחמה הבאה הם חיים של פחד מתמשך, שעובר בסופו של דבר אל התפיסה החברתית הכללית, ומתקבע בנרטיב הלאומי באמצעות משפטים שנכנסים להגדות: "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו..."

כשחיים בצל הפחד, אזי מחפשים "ביטחון" ומשלמים עבורו ביוקר, וישראלים מסתתרים תחת כיפות ברזל, ועמים שיש להם פחות יכולת תקציבית מסתתרים תחת פחונים רעועים (עיין ערך: עזה).

מאידך-גיסא, כשחיים בצל התקווה והביטחון נובע מבפנים ואינו סחורה נרכשת, אזי במקום "בכל דור ודור..." מקבלים מקום של כבוד הנרטיבים של "וכיתתו חרבותם לאיתים, וכיפות ברזל לאוניברסיטאות". אבל ישראל בחרה ביבי, וביבי אומנם יודע להשתמש במשקפת, אך אינו יכול לראות כלום מלבד טרור במישור המדיני, וקפיטליזם למימון המלחמה בטרור על החשבון החברתי.

בעידן ביבי, הכיפות שולטות במציאות, כל הכיפות, שחורות, סרוגות, ברזל, כסף וזהב.

וכך הגענו אל כיפות הברזל. ישראל זקוקה ל-9 סוללות על-מנת למגן את עצמה מצפון ועד דרום, כולל אזור המרכז. צפון ישראל שקט כרגע (והדגש הוא על "כרגע"), וכך גם מרכז הארץ. רק תושבי הדרום זקוקים כרגע לכיפות הללו, וגם שם יש צורך בכמות סוללות שאינה בנמצא.

הקרב התקציבי על תקציב הביטחון של ישראל מהווה נטל כבד מאוד על יכולתה של ישראל לנהל משק תקין. משק המקיים גם שוק עבודה פורה, גם תעשיה עבור תקבולי ייבוא, גם מסחר, גם רווחה, גם חינוך, גם בריאות... וכיפות הברזל עולות כסף. המון כסף. זו פסגת הטכנולוגיה של עולם הבליסטיקה. אז כסף למגן את כל המדינה אין, וגם לא יהיה בעתיד הנראה לעין. זה ליצור יש מאין.

אם מנחם הורוביץ היה מקריא את המאמר הזה, הוא היה אומר בשלב הזה: "הישארו עימנו, יצאנו לבדוק!"

כשיאיר לפיד שואל "איפה הכסף", הוא שואל את השאלה לאחר שבדק ומצא שיש כסף, רק שהוא נמצא במקומות הלא נכונים, הולך למטרות הלא נכונות, ומשמש את האנשים הלא נכונים, ומתגמל את המעשים (או המחדלים) הלא נכונים. אבל יאיר לפיד, כמו עמיר פרץ, הם רק האצבע המורה, רק התמרור המצביע על הכיוון. הנושא גדול יותר מעמיר ומיאיר, ואפילו, רחמנא לצלן, גדול יותר מביבי.

כשהתחלנו לצעוד בקיץ האחרון ברחובות, רצינו לשנות כאן המון דברים, אבל התחלנו מדיור, עם הסיסמה הגאונית של "ב' זה אוהל", ועם שלטים שרעמו על כך שגדל כאן דור שלא יכול להרשות לעצמו לחיות בכבוד, דור של אנשים עובדים שאינו מצליח לשרוד את יוקר המחיה, ועל דיור בכלל אין מה לדבר. ההזדהות המלאה של המוני ישראלית הזכירה יותר עצרות זיכרון מאשר הפגנות מחאה. זה היה הקיץ של "ישכור עם ישראל".

ורק ציבור אחד התלבט באופן פומבי אם להצטרף למחאה או לא. זה היה הציבור של כיפות הכסף. ציבור כיפות הכסף, שגובה ממדינת ישראל כיפות של זהב, כדי לפצות כיפות ירוקות בשטחים עם קרוואנים לבנים שעולים לנו בדם. אלה כבר אינן כיפות כסף, אלא כיפות זהב.

אתמול פינו תושבי "מאחז רמת גלעד" את המקום, לאחר שתפסו אותו שלא כחוק, והגיעו לכדי "הסכם" עם המדינה. על-פי ההסכם, יקבלו גבעה אחרת במרחק 150 מטרים ממיקומם הנוכחי, ושם יהיה להם היתר רשמי של המדינה.

משמעותו של היתר כזה היא כמובן בכוחות מילואים שיוקצו על-מנת לשמור עליהם, תקציבים לתשתיות פיזיות ותשתיות אנושיות, ועוד כהנה וכהנה מיני ממונות הנדרשים לשם קיום חיים סדירים ומודרניים ביישוב המוכר על-ידי המדינה כחוק.

וכך, לאור היום ובאין מפריע, לאחר שתקיפת מפקד צה"ל בחטמ"ר אפרים הניבה להם את התשואה ההופכת תפיסת קרקע בלתי חוקית ליישוב חוקי, הצליח עוד מחדל של כוחנות אנטי-דמוקרטית על גבעות ירוקות. ושוב, בדם ובאש ובכוח הזרוע, נבנה הנרטיב הכוחני שבו כיפות הכסף הופכות לכיפות של זהב בשטחים, על חשבון כיפות ברזל בדרום הארץ.

כשהציבור מתקומם על הכפייה הדתית, על הכיפות השחורות השולחות ידיים חמדניות אל כיסי קופת המדינה, הוא מזניח את כיפות הכסף שהפכו לכיפות של זהב בשטחים. כשאוהד ורותם מבאר-שבע נשארים מחוץ לשמיכה התקציבית כי כיפת הברזל של באר-שבע נמצאת עכשיו אצל יפעת ויוסי משדרות, לא נלקחת כלל בחשבון האפשרות שהמימון לכיפות השחורות ולכיפות הזהב מייצר שמיכה אלטרנטיבית במקומות הלא-נכונים.

כשעמיר יזם את כיפת הברזל, וכאשר הכיפות השחורות נכנסות ללחץ בגלל יאיר, כולנו הנחנו לכיפות הכסף בשטחים להפוך לכיפות של זהב, ולהקים מעל כל כיפת גבעת טרשים איזו כיפה מזהב.

כשמצביעי ביבי יילכו לקלפי בבחירות הקרובות, הם יעשו טוב אם יזכרו שכל פתק לליכוד הוא פתק עבור אלקין-פייגלין, בן-ארי ודומיו, וכל קול עבור אלה משמעו יותר כיפות כסף וזהב בשטחים, יותר זהב וכסף לכיפות השחורות של המשתמטים, והרבה פחות כיפות ברזל לתושבי הדרום.

בדרך לקלפי, זיכרו מי מחזיק את ביבי ב"כיפה"!