מערכת כיפת ברזל היא מערכת מופלאה, פסגת הטכנולוגיה הישראלית, קוצרת הישגים ושבחים מוצדקים. פיתוח בזמני שיא, שילוב יכולות אלקטרוניקה, מכאניקה, מחשוב ועוד. 90% של יירוט טילים שהיו מכוונים אל אוכלוסיה אזרחית שהיו גורמים בסבירות גבוהה פגיעה בנפש. אולם, באופן פרדוקסלי, ככל שהמערכת משיגה תוצאות טובות יותר, נדמה לקברניטים ולגנרלים שאפשר "למשוך" עוד יום, לחסל עוד כמה מחבלים ולהשיג עוד יעד, שכן עוד לא נגרם לנו נזק משמעותי ואין אבדות בנפש.
היינו מצפים שהאויב יתעייף וישתכנע לבוא לדרך ההידברות והשלום, אבל זה לא מה שקורה. במקום זאת, הם מבטיחים לנו שהסבב הבא בוא יבוא. ואכן, מחבלים חדשים נובטים להם כפטריות אחרי הגשם וכך מובטחים לנו גם עוד ימים של שיתוק וחרדה בדרום. עוד ילדים שלא נרדמים בלילה, ילדים שלא נותנים לאבא או אימא לצאת לעבודה, עוד אימהות שנקרעות בין הצורך לפרנס ולצאת לעבודה או להישאר בבית עם הילדים.
ריחוק שמחליש את ההרתעה
אמצעים כמו כיפת ברזל, מטוסים תוקפים ללא טייס, מעיל רוח, גדרות הפרדה ורובוטים תוקפים על הגדר נועדו לפגוע באויב מבלי לסכן את כוחותינו ואכן חוסכים חיי אדם. אולם אמצעים אלה יוצרים ריחוק בינינו לבין האויב, ריחוק שמחליש את ההרתעה בצד של האויב, אבל חמור מכך, מחליש את תחושת המסוגלות שלנו לבצע פעולות הכרוכות בחיכוך ומגע אנושי עם האויב.
במילים פשוטות, אנחנו נהיים פחדנים. כך יוצא שלמרות שלכאורה אנו משיגים הישגים טובים, מיירטים טילים ופוגעים במחבלים, עדיין כמות השיגורים רק הולכת וגוברת וכך גם מספר האזרחים הישראלים שנמצאים תחת שיתוק וחרדה בשטחים הולכים וגדלים.
במבצע "
עופרת יצוקה" נכנס צה"ל לחלקים מרצועת עזה. הצבא הפעיל אש מסיבית מהאוויר, ארטילריה וטנקים. הצבא אומנם השתלט על שכונות בפאתי עזה אך נמנע מלהיכנס ללב הערים כך שעד היום האחרון של המבצע עדיין נמשך ירי הטילים. גם גבול הרצועה עם מצריים נשאר פתוח והעברת הנשק והטילים מבחוץ לא נפסקו כלל. לא ברור מה הייתה מטרת המבצע שכן ברור שלא הייתה כוונה להפסיק לגמרי את ירי הטילים וכמובן שלא להפיל את משטר החמאס. אני מאד מקווה שלמבצע הבא שיוחלט עליו תהיה מטרה מדינית ברורה: ביטחון לתושבי הדרום. או במילים אחרות: לא יירו טילים מרצועת עזה לישראל. או במילים אחרות: השתלטות צבאית מלאה על רצועת עזה.
כיפת ברזל דוחקת את ההתמודדות הבלתי נמנעת
האם מלחמה בעזה היא הכרחית? לא בטוח. בהחלט ייתכן שאם נתכונן להשתלטות צבאית מלאה ונודיע על כך לרשות הפלשתינית ולעולם כולו ונאפשר לגורמים פנימיים וחיצוניים לייצר אלטרנטיבה שלטונית לחמאס בעזה, אזי יתכן שניתן יהיה למנוע את העימות. דבר אחד בטוח, ככל שנהיה מוכנים לעימות וככל שנהייה נחושים יותר להביא ביטחון מלא לתושבי הדרום, כך יגבר הסיכוי שלא נזדקק לעימות. ומהצד השני, ככל שנתמהמה, ככל שנשקיע את מרצנו בעוד מערכות כיפת ברזל, ככל שנמשיך להתמקד בחיסולים, כך גם נבטיח את המשך ה"דיאלוג" עם החמאס ושאר הכנופיות בעזה, כך נבטיח את המשך היעלמותו של הזרם המתון אצל הפלשתינים וכך גם נבטיח את הרחבת מעגל החרדות וחוסר הביטחון בישראל.
האם כיפת ברזל תורמת לביטחון?
בטווח הקצר ברור שכן. אבל בטווח הארוך כיפת ברזל דוחקת את ההתמודדות הבלתי נמנעת ומוסיפה לדרומיים שבינינו ימים ולילות רבים נוספים של אימה פחד. האם צריך להשקיע במערכות כיפת ברזל? בהחלט כן, אבל לא לצורך ההתמודדות היום-יומית עם הנעשה בעזה אלא כנשק מגן שיוציא את העוקץ מאיום טילים על ישראל. ככלל, ישראל צריכה לבסס את הביטחון על תביעה ממדינות ריבוניות לשלוט בנעשה בשטחן כולל הפעלת כלים בינלאומיים (כמו מול מצרים, ירדן) ובאין ברירה הפעלת הצבא לשטחים חסרי ריבונות (עזה ואף לבנון).
