לא מזמן הסתובבתי במתחם הקרוי "השוק הישן". ובכן שוק כבר אין, וגם שאריות של שוק כבר אין, אבל עד לפני כמה שנים, עוד ניצב לו הצריף הקטן של הספר שהיה שם. היו קוראים לו "חסיד" אך איני יודע אם זה היה שמו, או עוד כינוי שהודבק. עד הרגע האחרון הוא עוד היה שם. כשכולם כבר עזבו, ומספרות חדשות קמו בכל מיני מקומות, הוא התעקש להיות שם.
בכל פעם שעברתי ליד צריפו של הספר הזה שמעתי מבחוץ את הרדיו הנצחי שלו שהשמיע כמדומני רשת ב' או רשת אחרת ששומעים רק במספרות של פעם עם הזמזום הקבוע שכנראה הגיע יחד עם הרדיו. אני זוכר את המגזזה הידנית שלו, ואת ההקפדה שלו תמיד לעמוד עם מראה מאחור כדי לקבל את התשובה שלי שהכול בסדר. התשובה לא הייתה חשובה, כמו הרצון שלו שיכירו בעבודתו ובכישרונו.
עד שהצריף הישן נהרס הייתי עובר שם ושומע בדמיוני את השיר " ברחובנו הצר גר נגר אחד מוזר, הוא יושב בצריפו ולא עושה דבר. איש אינו בא לקנות, ואין איש מבקר, ושנתיים שהוא כבר אינו מנגר...מדפיו הריקים מכוסים באבק ..". שיר שהזכיר לי את הבדידות של הספר הזה.
כמה שנים אחרי שהשוק נזנח, אבי התעקש להסתפר אצלו, גם כאשר הייתה לו מספרה ליד הבית, וגם כאשר לכולם כבר היו מכונות תספורת. פעם, תספורות לא היו מילה נרדפת, לזה שכספי הפנסיה שלך נעלמו כלא היו, ואין מי שיחזיר לך אותם. פעם תספורות היו רק בשיער.
אבל זה לא היה הדבר היחידי. כשהגעתי לגיל העשרה, החלטתי שגם לי מגיע ספר כמו שאר הצעירים, וכך השתדרגתי ועברתי, יחד עם אחיי , לעולם של הגדולים מביני האופנה. עברתי ליהודה, או יותר נכון לחבר שלו - יוסף. הספרים של פעם היו ספרים שלמדו ספרות בצרפת ובמקרה שלי לא קראו להם מישל, מרסל, או זקלין.
שמה לראשונה שמעתי את השפה הצרפתית בין שני הספרים, ושמה גיליתי את העובדה שאפשר לקרוא "
מעריב לנוער" שלם בעשר דקות. הספר היה כותב את התורים שהיה קובע ללקוחותיו על דף שהיה מודבק לו על המראה. המשוכללים כתבו פתקיות קטנות עם השעות עליהם ככה שהלקוח היה לוקח ומחזיר אחר כך. לילדים המצטיינים שלא זזו כשגזרו להם מאחורי האוזן, היו ניתנים סוכריות ואת הזכות לטאטא את המספרה.
מלבד הזכות הזאת הספר היה עושה הכל - רושם, חופף, מייבש שיער ושותה תה עם הרבה נענע בכוס מכוסה בצלחת.
ילדים קטני גוף כמוני, הושבו אחר כבוד על לוח עץ שיגביה אותם, ואת הבשורה כי גדלתי, הביא לי לא אחר מאשר הספר, שבישר לי שאני כבר לא צריך יותר את לוח העץ. אחר שהושבתי, היה מפטיר הספר ואומר לי "אני אעשה לך תספורת כמו שעושים בצרפת". וכדי להוכיח לי שהמגבות שלו היו הכי נקיות, לא כמו אחרים שייבשו את המגבות מחוץ לחנות, היה דוחף לאפי מגבת ואומר "תריח, הן כמו סופגניות". מיותר לציין שהאמנתי לו אחרי כמה פעמים כאלו, במיוחד כשאדם עם חלוק לבן אומר לך את זה, אבל הוא מצידו טרח לעשות זאת בכל פעם שהגעתי. והייתי חייב להגיע, כי הוא זכר תמיד מתי הייתי ומתי לא.
בכל פעם שהתיישבתי על הכיסא הוא היה נאנח בשקט ואומר לי "השיער שלך לא גדל טוב," ותוך כדי עטף אותי בסדין (תמיד חשבתי שזה חלק מקסם והנה הוא הולך להעלים אותי), קשקש במספריים, לפעמים גם באוויר, ולבסוף עבר על שיערי עם מתיז שהזכיר לי מתיז מים של עציצים, ואז כמובן עם הפן שהעיף לי את השיער ישר לתוך החולצה.
פעם ספרים - היום מעצבי אופנה
פעם הם נקראו ספרים, פעם הם היו ברובם מזרחיים שהחלו כשוליית ספר והיו לאנשי עבודה ששמים את הדגש על איכות התספורות בלבד. מספיק להסתכל בתמונות של פעם ולראות מה ההבדל. היו עושים רולים ותספורות נפוחות והשיער לא היה זז גם אם התמונה כבר ישנה. חלפו להם כמה שנים והתברר שהעולם של הגדולים אליו השתייכתי, הפך להיות העולם של הישנים, וכבר יש חדשים.
הם כבר לא ספרים אלא מעצבי אופנה. יש להם פלזמות על הקיר ותוכנה לניהול לקוחות. מעצבי השיער הם אנשי עסקים ממולחים ויש אפילו כאלו שהולכים לקואצ'ינג עסקי. היום הפוזה מדברת יותר מהמקצועיות. העטיפה היא הקובעת, לכן, כל "ילד" שנראה שמעורבב בברנז'ה, ויש לו כסף לפתוח סלון יוקרתי, עם פלזמות, רהיטי מעצבים וחופפת, יצליח. יש כבר מחלקות- תשלום, חפיפה, צבע, וניקוי אף.
הכי חשוב הרושם וזה לא ממש משנה כמה הוא מוכשר.
אני מצידי כבר מסתפר בבית. מה יש? לא מגיע לי להיות מעצב שיער?
