בגלל חשאיות מעוררת תמיהה, אצלנו, בארצות ערב, ברוסיה ובארצות-הברית - למרות כארבעים שנה שחלפו, עדיין מהווה מלחמת יום הכיפורים תעלומה, כיוון שרוב מהלכיה טומנים בחובם שאלות בלתי-פתורות. לפיכך, כל מסמך חדש מהווה הזדמנות לבחינה מחודשת של הידוע לנו. לעומת זאת, החשאיות עוזרת לייצר מסמכים שקריים, שקשה להפריכם, וקל מאוד להפיצם.
לכן, מעניין לקרוא את הזיכרונות (
קישור) של ולדימיר וינוגרדוב (Владимир Виноградов) - שגריר ברית-המועצות למצרים באותה התקופה ולימים שר החוץ הסובייטי - שפורסמו בשנת 1999, כשנה לאחר מותו.
גילוי נאות: איני קורא רוסית, ועל זיכרונות וינוגרדוב נודע לי מישראל שמיר - איש שמאל ישראלי, שדיווח עליהם ממוסקבה לאחר קריאתם - באמצעות עמיתיי. ונשאלת השאלה הכיצד לא הפכו זיכרונות וינוגרדוב למוצג ידוע משך כתריסר שנים מאז שהפכו לספר.
וינוגרדוב היה השגריר הסובייטי - למעשה, הנציב העליון הסובייטי - במצרים, שניהל את כל היחסים עם ממשלת מצרים, כאשר היועצים הצבאיים והכוח הצבאי הסובייטי היו יישות עצמאית - מדינה בתוך מדינה - במצרים. לווינוגרדוב הייתה בעיה קשה, שהוחרפה עם מות גמאל עבד-אלנאצר. הנוכחות השחצנית של אנשי הצבא הרוסיים - אוויראים, יועצים, אנשי מודיעין וחטיבת נ"מ (הגנה אווירית) - הייתה כקוץ בעיני המצרים, ויצרה איבה אדירה בקרב המקומיים.
מספרים, שכשהפילו מטוסי חיל האוויר הישראלי מטוסים סובייטיים, שהוטסו על-ידי טייסים סובייטיים, היו חגיגות בבסיסי הצבא המצרי. והנה, להוותם של הסובייטים, עלה לשלטון במצרים אנואר סאדאת - שונאם הנורא. משך כל שנות נוכחותם במצרים, הם - כמו אחרים (ומומחים ישראלים בתוכם) - אהבו ללעוג לסאדאת, ולבוז לו. ועתה, הוא נשיא מצרים ... התחלה די קשה ליחסים בין הנשיא המצרי לבין פטרוניו. אצלנו אמרו, שזה עוד מסמר בארונן הקבורה של התוכניות המצריות להחזיר להם את השליטה בסיני.
כשארנו דה-בורגרייב (Arnaud de Borchgrave), ראש משרד השבועון
ניוזוויק בקהיר, סיפר ל
גולדה מאיר, שסאדאת מתכוון לשלום, לעגה לו ראש ממשלתנו. "עוד תשמעי על כך ... לא ממני, אלא מגונאר יארינג (מתווך האו"ם) ומאחרים", אמר ביובש דה-בורגרייב, והמריא לארצות-הברית. כשהגיע ללונדון, כבר ידעה גולדה על תוכניות סאדאת ממקור אחר, וביקשה לשוחח שוב עם העיתונאי בארבע עיניים. עורכו אמר לו בשיחת טלפון, שגולדה הסכימה אפילו להתראיין.
אך כמו תמיד, היחס לסאדאת ולתוכניותיו היה של בוז.
לא מזמן שוחחתי בוושינגטון הבירה עם ארנו דה-בורגרייב. העיתונאי הבכיר, בן 85, נזכר בהומור ציני בשיחותיו עם סאדאת ועם גולדה ערב מלחמת יום הכיפורים. דה-בורגרייב ידוע, עד היום, בקשריו החבריים עם ד"ר הנרי א' קיסינג'ר - שהחלו עוד שכשהלה היה פרופסור כמעט-לא-ידוע עם מבטא מוזר באוניברסיטת הרווארד. כשקיסינג'ר מונה ליועץ לביטחון לאומי של ריצ'ארד ניקסון, נשיא ארצות-הברית, (ואחר כך - למזכיר המדינה של ארצות-הברית), נוסף לידידותם ערך מוסף.
כל אחד ידע, שסאדאת שונא את הרוסים, שבזים לו. ובנוסף, ידע סאדאת, שהוא ישנה את גורלה של ארצו. הכתובת הייתה על הקיר, ואף אחד - בארץ ובברית-המועצות - לא טרח לקוראה.
קלאוזביץ במיטבו
כמו כל מלחמה - מלחמת יום הכיפורים עדיין אניגמטית. שלושים שנה לאחר מלחמת העולם השנייה התברר, שכל ההיסטוריה של המלחמה, שנכתבה עד אז, אינה נכונה, כיוון שלא הזכירה - מטעמי צנזורה ביטחונית - את ה"אניגמה" - המכונה לפיצוח צופני הגרמנים. כך, בגלל החשאיות, אנחנו נדונים לקבל תמונה חלקית של המלחמה בלבד; וייתכן, שתמונה זו אינה נכונה כלל.
מלחמת יום הכיפורים אינה ידועה לנו, למרות היומרה הישראלית לדעת הכל. אנחנו מכירים את התנועות הגדולות; יודעים את התנועות הבינוניות, ואיננו רואים כלל את התנועות הקטנות, שנתנו את הטון - ולא את סיבותיהן.
משך שנים רבות התרכזו רבים בניתוח ההפתעה במלחמת יום הכיפורים והמחדל המודיעיני, שכנראה לא היה, אלא הומצא כדי להסיח את דעתנו מהמחדל העיקרי - האג"מי - שהוביל לתבוסתנו בשדות הקרב ולכישלוננו במלחמה.
נכשלנו במלחמה כיוון שלמצרים הייתה תוכנית מעולה: פשוטה, דלת-יעדים וחכמה, שהצליחה מעל ומעבר. סאדאת אמר לארנו דה-בורגרייב, שלמד מהמלחמה בדרום-מזרח אסיה (הודו-סין) ומכִתבי קיסינג'ר, שאפשר לנצח במלחמה גם אם מובסים בקרבותיה. ולדוגמה הביא את ניצחון ארצות-הברית במתקפת טֶט של הוויט-קונג (למרות הדימוי הציבורי בן-התקופה). בטט (תחילת 1968) השמידו האמריקנים לחלוטין את הוויט-קונג, שפתח בטעות קולוסאלית במתקפה כללית על ארצות-הברית בוויטנאם, ונאלצו לפנות את כוחותיהם מהודו-סין תוך פחות מחמש שנים.
מאחורי התוכנית המצרית למלחמת יום הכיפורים היה רעיון מדיני/אסטרטגי כביר: אם ישראל לא תרצה שלום בדרכים דיפלומטיות, תכפה עליה מצרים את הנסיגה ואת השלום בדרכים צבאיות. קלאוזביץ במיטבו: המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים.
ואצלנו כמו אצלנו: השחצנות ואי-הבנת הערבים חגגו. כנראה, היו בידינו כל התכנות המצריות לפרטיהן, הרבה לפני המלחמה; שום דבר לא שונה, לא נלמד, וחיילינו הובלו כצאן אלי טבח.
"ביד קשורה מאחור נשליך את המצרים, אם יעשו שטות ויצלחו" - השתחצו מפקדים בכירים בצבאנו.
דרוש רעיון חדש
במלחמת יום הכיפורים יש הרבה צדדים בלתי-מובנים. אקרא להם,"צרימות", שסותרות היגיון פשוט והיגיון צבאי. לפי הוגה הדעות תומאס קוּן, כאשר ברעיון (תזה, פרדיגמה) יש יותר מדי צרימות, ואינו מצליח לענות על יותר מדי שאלות - הגיעה העת להעלות רעיון חדש, שייטיב להסביר את האירועים.
לדעתי, כבר מזמן פס זמנה של השערת ההפתעה, שאינה יכולה להסביר מדוע לחמו היחידות (בעיקר, בדרום) בכל כך הרבה חוסר מקצועיות ובכל כך חוסר כישרון ודלות יכולת, תוך עבודת מטה כושלת, בכל ימי המלחמה.
כשעוברים לרמה האסטרטגית, הבעיות קשות עוד יותר. ראשית, במבחן התוצאה - מצדיקות תוצאות המלחמה את התזה הקיסינג'רית (שסאדאת ציטטה בהתלהבות רבה בשיחתו עם ארנו דה-בורגרייב).
ברמה האסטרטגית היו שני שחקני-על - המעצמות הגדולות דאז (ברית-המועצות וארצות-הברית). בסיכומה של המלחמה, נזרקו הסובייטים ממצרים, שהחליפה פטרון, ועברה לחסות אמריקנית. המעבר היה מהיר בהתחשב בעובדה, שהכוחות המזוינים של מצרים נשענו על טכנולוגיה, על הדרכה ועל ייעוץ סובייטיים מאמצע שנות החמישים (יותר מעשור וחצי). קשה מאוד לבצע מעבר כזה בתנאים רגילים, ועוד יותר תחת אש, או באיום של מלחמה בשער.
מצד שני, רכבת ימית ורכבת אווירית סובייטית הגיעו למצרים כבר בימיה הראשונים של המלחמה. כלומר, הן הוכנו כשבועיים-שלושה לפני המלחמה, וחיכו ל"אור ירוק" לתנועה אל יעדיהן. ברית-המועצות ידעה, כנראה, על המלחמה הקרֵבה, שתואמה עמה, וידעה היטב, שאסור לה לאכזב את בעלי-בריתה (כמו במלחמת ההתשה) - כיוון שסאדאת ינקום בה ביד קשה, לא כמו גמאל עבד-אלנאצר, שהתמוטט, ולא עמד בלחץ.
בנוסף, ברית-המועצות לא יכלה להרשות לעצמה מפלה נוספת של הנשק הסובייטי במלחמה ישראלית-ערבית - למרות שכמו בהודו-סין, כופף המערך הסובייטי נ"מ, שנפרס במצרים במבצע "קאווקז", את כנפי המטוסים האמריקניים, שהטיס חיל האוויר הישראלי, במלחמת ההתשה.
וגורם אחרון, שדורש עדיין בירור: לפי "ויקטור סובורוב" (עריק ממערכת המודיעין הצבאי הסובייטי, שכותב הרבה על היסטוריה צבאית סובייטית) - כוונת ברית-המועצות הייתה להשמיד את מדינת ישראל בשנת 1973, משימה שלא צלחה בידיה בשנת 1967.
ועדיין אין לנו הסברים משכנעים לצרימות הרבות - וביניהן אי-גיוס ישראלי (למרות שהיה ברור, שבמצרים ובסוריה מתרחשים דברים בלתי-שגרתיים); אי-הבנת הנ"מ למרות מלחמת ההתשה; אי-הבנת הרוויית המערך המצרי באמצעים נ"ט; אי-ביצוע הכוננות ועוד.
בנוסף, איננו יכולים להסביר חריקה חמורה במבצעים המצריים: השארת "תפר" גדול בין ארמיה 2 (שתפסה את צפון גזרת התעלה) לבין ארמיה 3 (בדרומה). ב"תפר" הזה צלחו - כמתוכנן וכמתורגל, הרבה לפני מלחמת יום הכיפורים - אוגדת הפלדה 162 של אברהם אדן ואוגדה 143 של
אריאל שרון; ולא הושמדו. כידוע, למרות הפגזות כבדות במיוחד על ה"חצר" (אזור, שהוכן מראש לצליחת התעלה, ליד מעוז "מצמד") - לא נפגעו הגשרים כמעט, והתנועה עליהם ממזרח למערב וחזרה נמשכה כמעט ללא הפרעה כל המלחמה ומלחמת ההתשה שאחריה.
ה"תפר" לא נסגר
וינוגרדוב כותב בתזכירו, כשנה אחרי המלחמה, כי התריע בפני סאדאת על ה"תפר", שאינו מתקבל על הדעת בתורת הלחימה הסובייטית. כזכור, כבר בתחילת המאה העשרים, קבעו המתכננים הסובייטיים, כי הלחימה צריכה להתנהל ברציפות במרחב ובזמן. כלומר, אין עצירות למנוחה, אלא החלפת עוצבות מותשות ועייפות, כדי לשמור על תנופת המתקפה.
תשובת סאדאת, לפי וינוגרדוב, כי הדבר ידוע, ואין סכנה, כי אין לזה משמעות צבאית, אלא רק משמעות פוליטית.
כלומר, ה"תפר" לא נסר בכוונה תחילה.
לפני הרבה שנים שיערתי, כי המצרים הכינו מלכודת, שנועדה לפתות את צבאנו לצלוח את התעלה (תוך היכרות טובה עם המחשבה הצבאית הישראלית, הקובעת העברה רפלקסיווית של המלחמה אל שטח האויב), כדי להשמידו בשטחיהם, ממערב לתעלה. שיערתי אז, שמשהו , כנראה, השתבש, ודלת המלכודת לא הוגפה.
אפשרות אחרת: לא הייתה מלכודת, אלא תיאום מצרי-ישראלי-אמריקני-רוסי רב-שלבי, וייתכן, שחלק מהשחקנים לא ידעו זה על חלקו של זה בפרטיטורה. כלומר, היה תיאום נפרד - בזמן ואולי גם בתוכן - בין חלקי המערכת, שתואמו בידי סאדאת.
כלומר, למרות שרבים ירימו גבה, אני פותח פתח לבדיקה של השערת הקונספירציה - נושא די מתועב בהיסטוריוגרפיה. זאת כיוון שמדיניות ומלחמה הנן עתירות-מזימות, ובמשך השנים צברה מדינת ישראל רקע עשיר במזימות כאלו. למשל:
- הסכם בין האמיר עבדאללה לבין גולדה מאיר, מאי 1948 בשוּנֶה. לפי קולונל עבדאללה אלתל, המפקד הבכיר של הליגיון העבר-ירדני בגזרת ירושלים, הקרבות בין הליגיון לבין צבאנו בתש"ח נועדו לחסל את מתנגדי שני המשטרים, ולהציג מראית-עין של קרבות מרים, למרות שגבולות המדינה היהודית נקבעו יום-יומיים בטרם הוכרזה כלל.
- הסכם סֶוור, שנת 1956 ישראל, צרפת ובריטניה הסכימו על פלישה צרפתית-בריטית למצרים בתואנה להפסיק את ההתקפה הישראלית על מצרים. כלומר, אלופי המטכ"ל, אלוף פיקוד הדרום (אסף שמחוני) , מפקדי אוגדותיו (יהודה ואלך וחיים לסקוב) ומפקדי חטיבותיהם (וביניהם, אורי בן-ארי ואריאל שרון) לא ידעו, שהם רק כלי משחק, שבוימו (ורומו) בידי הרמטכ"ל משה דיין ובידי שאר חבורת זוממי סוור; ואין תנועותיהם במלחמת סיני נועדות לכבוש שטח, או להכות במצרים, אלא לאפשר את הפלישה הבריטית-צרפתית לאזור התעלה.
- מערכת שלום הגליל, שנת 1982. המלחמה נועדה, כנראה, להשיג תוצאות, שתואמו בין מערכת הביטחון הישראלית (בראשות אריאל שרון), לבין באשיר ג'מאיל, מנהיג הפלאנגות הנוצריות בלבנון. לשם כך, נוצלה ההתנקשות בשלמה ארגוב, שגרירנו בלונדון, כדי לפלוש ללבנון, וליצור בה סדר מדיני חדש.
ואלו רק דוגמאות אחדות ממזימות בתולדות מלחמות ישראל, שאינן שונות מתולדות המלחמות בעולם. כלומר, אנו מכירים רק את החלק הגלוי בקרחון.
מה היו מניעי מצרים?
לסאדאת היה חשוב להוכיח, שהוא המנהיג הגדול של מצרים, שיוכל להשיב לה את האדמה, שנגזלה כביכול ממנה במלחמת ששת הימים, ולאושש בזה את ההגמוניה המצרית בעולם הערבי.
לכאורה, קבלת סיני במשא-ומתן לא ענתה על צורכי מצרים בשיקום כבודה האבוד, אחר שתי תבוסות במלחמות ואחר אי-הצלחתה לכפות נסיגה על ישראל במלחמת ההתשה. כיוון שגולדה מאיר סירבה לדון עמו - לא נותרה לסאדאת ברירה, והוא הורה לצאת למלחמה מוגבלת, שיעדיה מדיניים.
לפי וינוגרדוב, למצרים היה חשוב, שישראל תכה אנושות בסורים. כדי לבסס את ההגמוניה המצרית, שיסתה מצרים את ישראל בסורים. כלומר, מעבר להצגה בסיני, שאפשרה למצרים להחליף פטרון, היה עלינו להוציא עבורם את הערמונים מהאש בגולן. הדבר לא נעשה במלחמת יום הכיפורים: כתוצאה מטעויות קשות ביותר בחשיבה ובניהול המערכה במטכ"ל ובפיקוד הצפון, הצליח רוב השריון הסורי (דיוויזיה 1) לחמוק מהגולן מבלי להיפגע.
האם אפשר לסמוך על זיכרונות וינוגרדוב?
זיכרונות הם חומר מפוקפק למדי, שדורש גישה זהירה, כיוון שהאמת אינה שיקול חשוב ומהותי אצל כותביהם.
וינוגרדוב היה אחראי לכישלון גדול במיוחד של המדיניות הסובייטית - עריקת מצרים מהמחנה - וכתוצאה ממנו הפכה מצרים ליריב קשה של ברית-המועצות. כלומר, יעד להשמצות ולרצח אופי. מבחינת הסובייטים, זה היה משך למדיניות ארוכת-שנים, שקלקלה את יחסיהם עם סאדאת, ולא הועילה להם יותר מדי.
בזיכרונותיו רוצה וינוגרדוב להצדיק את מעשיו, ולהוכיח את חפותו. כנראה, הצליח בכך, כיוון שבסוף ימי המשטר הסובייטי מונה לשר החוץ.
ראוי לזכור, כי זיכרונות ותיקי המשטר הסובייטי - פקידים רמי-דרג (כווינוגרדוב) ואנשי צבא (וטראנים) - מהווים, בהעדר חומר אחר, חומר-גלם עשיר, שמסביר את אירועי התקופה - מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים - הרבה יותר מכל מה שהתפרסם בעברית מאז ועד היום.
