מאתיים-ושתיים משלחות צעדו בזו אחר זו, בטקס המרהיב באתונה. מאתיים-ושתיים משלחות, המייצגות מאתיים-ושתיים מדינות. למעשה אחת מהן לא היתה מדינה, אבל כבר מזמן מתייחסים אליה בזירה הבינלאומית והספורטיווית כאל מדינה לכל דבר.
באות "פ" נכנסה לאיצטדיון משלחת של "מדינה", שזכתה לתשואות רמות במיוחד של הקהל היווני: משלחת פלשתין. קודם לכן צעדה משלחת ישראל. דממה השתררה ביציעים כאשר אריק זאבי הוביל את ספורטאינו, מפזר חיוכים לכל עבר, מניף את הדגל כחול-לבן (שלנו, לא של היוונים).
אין מה לעשות - ביוון לא אוהבים אותנו. למרות הקירבה הגיאוגרפית ואפילו המנטאלית, למרות הצבעים הזהים של שני הדגלים, למרות תוכנית רדיו בת שעתיים מדי יום ששי בקול ישראל ובה מושמע מיטב השירה היוונית, למרות חיבת המוסיקה היוונית אצלנו, היוונים - ואפשר לדבר כמעט בהכללה - מעדיפים את העולם הערבי, על-פני המדינה היהודית.
הדבר בא לידי ביטוי בגילויים אנטישמיים ואנטי-ישראליים בחוצות אתונה. זה בא לידי ביטוי באמירות חוזרות ונישנות של גדול מלחיני יוון תיאודוראקיס ושל דומיו, זה בא לידי ביטוי בחיזור החד-צדדי של ישראל אחר יוון והתעלמות כמעט גמורה של יוון מישראל, להוציא, אולי, זמרת אחת, גליקריה שמה, שבאה אלינו לעשות כאן בוחטה של כסף מהופעותיה.
לא התפלאנו, על כן, למשמע סצינת התשואות שעשה הקהל המקומי לצועדים הפלשתיניים על המסלול באתונה. שכנינו-אויבינו, מה לעשות, תקעו כבר מזמן יתד רצינית בזירה הבינלאומית. העובדה שמעולם לא היתה קיימת מדינה פלשתינית, העובדה שהפלשתינים הם אלופי העולם בטרור-מתאבדים, וכיום גם בשנאת יהודים, העובדה שאין הם שונים בדתם, בתרבותם ובשפתם מעוד 22 מדינות ערביות, אינן מעוררות את השאלה: איזה מין "עם" הם? מה להם ולעצמאות נפרדת? מה להם ולספורט ייצוגי, שכל מהותו שלום ואחווה?
אבל מה שהבליט עוד יותר את האבסורד באתונה, היא העובדה, שלא ראינו שם משלחות אחרות, כגון: כורדים, קורסיקאים, קטלונים, טיבטים, באסקים, צ'צ'נים - כולם ועוד רבים אחרים, הינם עמים נפרדים לכל דבר, בעלי שפה ייחודית, תרבות עצמית וטריטוריה מוגדרת. את מאבקם ושאיפתם הצודקת לעצמאות איש אינו מניף על נס. קולם אינו נשמע באו"ם, ולכן גם לא הופיעו משלחות שלהם באולימפיאדה. לא בזאת הנוכחית ולא בקודמותיה.
ספק אם נראה ספורטאי פלשתיני של ממש באחת התחרויות. הן כל ההופעה של המשלחת הזאת נועדה לצרכים תעמולתיים-מדיניים גרידא. מבחינה זו, הם את שלהם כבר השיגו. נציגיהם כבר הפגינו בעבר נוכחות באולימפיאדות, הוכיחו את יכולתם בתחום שבו הם מצטיינים יותר מכל: הטרור.
האם צריך להזכיר את ה"השתתפות" הפלשתינית באולימפיאדת מינכן 1972? גם עובדה זו לא הפריעה לראשי הוועד האולימפי לקבל בזרועות פתוחות את אותה יישות ולאפשר לה להופיע במצעד יחד עם שאר נציגי האומות. האם בימים הבאים אנו צפויים לחזות, ח"ו, בנסיון פלשתיני לחזור על הזוועות שעוללו לפני 32 שנה?
האולימפיאדה מוכיחה, כי המיתוס של הפרדת ספורט מפוליטיקה - אין בינו ובין המציאות העגומה ולא כלום. עצם השתתפות משלחת פלשתינית מוכיחה זאת. לא-מדינה יחידה בין מאתיים-ואחת מדינות לכל דבר - האין זאת אמירה פוליטית ברורה, אנטי-ישראלית, של הקהיליה הבינלאומית כולה? העובדה שמשלחת פלשתינית צועדת בניחותא ואף גורפת את מירב התשואות, רק כמה שעות לאחר רצח הישראלי שלמה מילר ז"ל בידי שלוחי הטרור הפלשתיני - האם אינה ממחישה לצד מי נוטה דעת הקהל היוונית והעולמית?
אין זה צריך להתמיהנו. תמיהה יש לנו רק על שתיקתה הרועמת של ממשלת ישראל, על אי השמעת ציוץ קטן שבקטנים בירושלים הרשמית ומקרב ראשי משלחתנו בבירת יוון, לנוכח העיוות שחזר על עצמו בבוטות שכזו גם באתונה. ואולי גם על כך אין להתפלא? שהרי יש לנו ממשלה, אמנם ימנית על-פי הגדרתה, שמזמן הסכינה עם "מדינה פלשתינית", עם חזרה לקווי 67, עם כניעה ללחץ הבינלאומי להזזת הגדר ולהורדת התנחלויות, וגם לסמן באופן מפלה מוצרים ישראליים שמקורם, שומו שמיים, ביש"ע.
באתונה כבר מחולקות המדליות למצטיינים בענפי הספורט השונים. לצידן ניתנו שם גם שתי מדליות וירטואליות: מדליית הטרור-הרצחני והתעמולה-השקרית לפלשתיניים - מדליית השתיקה-הכנועה ושפלות-הרוח לישראל.
