פסח, מצה ומרור או שטח, מצע וטרור

רבן גמליאל, לא זה של שס אלא אחד אחר שחי פעם לפני המון שנים, היה אומר: כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו, ואלו הם: פסח, מצה ומרור. מכאן, ההמשך ידוע, מסבין לשולחן, אושפיזין, נוטלין, מחביאין ומוצאין, אוכלין, נרדמין וחוזרים הביתה. יצאנו ידי חובתנו בכבוד, ועכשיו נשארו עוד שבעה ימים של כאבי בטן, שוקולד למריחה, טיולים עם הילדים, פירורים בכל הבית, והמתנה דרוכה להזמנה שתגיע, מהצד המזרחי של המשפחה, לערב של מעדנים מתוקים אצל סבתא פאני.

עבורי, החג הזה מביא עמו תמיד הרבה יותר מאשר ניקיון הבית, ארוחות משפחתיות ותחושת התחדשות כללית. חג הפסח מביא עמו בהתאמה מופלאה גם את העונה הכי מתאימה להתחדשות ומזמן הזדמנות לעריכת חשבון נפש. פעמיים בשנה למהדרין החילוניים, כי לא צריך לחכות עד החגים של חודש ספטמבר, ומותר להיפטר מעוולות גם בלי שיקראו ליום הזה יום-כיפורים.

אז במסגרת הניקיון וההתחדשות הקולקטיבית, כאשר מנקים את הכל, אפשר להחליף גם את הנוף הציבורי (ולא רק את הסלון לקראת האורחים), ואפשר לנקות גם את החמץ הערכי (ולא רק את הפסטה והפיתות מהפריזר), ואפשר לעשות קניות גם עבור אחרים (ולא רק עבור האושפיזין הפרטיים שלנו), ובזמן שמוציאים את ההגדות מהבוידעם, אפשר גם לזרוק את האגדה שבה אנו חיים, עם מעשיות ממשלתיות על לה-לה-לנד, לפח האשפה של ההיסטוריה (ועדיף לבער, ביחד עם החמץ).

הסיפור הוא על שטח. ופרשת השטח הולידה את פרשות הרצח. רצח הדדי. רצח בגבעות, גבעת התחמושת, נוער הגבעות, חטיבת גבעתי. רצח בהרים, הר הרצל, שם הרי גולן הושט היד וגע בם, ובעיקר - הר המנוחות. רצח בוואדיות, באב אל-וואד, בחור צעיר קטוע-יד. רצח של בני-אדם, מעשה ידי אדם, עבור אדמה, רגבי עפר רוויים בדם אדום, ועוד ילד הפך כרגע ליתום. הסיפור הוא על שטח. על קברי אבות המהווים עבור החיים סמל לאומי עד כי הם מקריבים עבור קברי האבות את בניהם, וחופרים לצד קברי האבות קברים חדשים לבנים ולבנות. הסיפור הוא על שטח.

אחרי השטח, התחילו להגיע האמונות, החזיונות, השאיפות, ההתלהמויות, המלחמות, האלמנות. ומשם התחיל מעגל הדמים, וכל המעורבים חיים את התגשמות המילים, המהוות חלק מספר מורשתם: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם - בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם [בראשית, פרק ט', פסוק ו'].

הסיפור הוא על שטח, על אדמה רוויה בדם. ועל דורות חדשים הגדלים אל תוך מעגל הדמים והאימה הזה, אוכלים לתיאבון סיפורי גבורה וקבורה, מעשיות קוממיות ולאומנות, וגם את סוד המיחזור של כל הסיפור, יונקים מגיל אפס את "בכל דור ודור עומדים עלינו להשמידנו", שרים את חד-גדיא בלי להפנים את המסר המעגלי הטמון בשיר, ומתגייסים להגנת העם והמדינה מפני קלגסים שינקו את אותו הזבל - רק מן הצד השני. הסיפור הוא על שטח, על אדמה, על דם האדם, ועל קול השפיות שנדם.

עברית שפה מלאת הפתעות. "מצע" הוא גם החלק עליו מונבטים נבטים, וגם שמו של המסמך המפרט את ההצעות המונחות על השולחן לדיון, להחלטה, למימוש. בשני המקרים, המצע שלנו דורש שינוי גרסה, שידרוג רציני, מהפך מהותי. המצע שעליו גדלו כאן דורות על גבי דורות, תוך יניקת הזבל הלאומני כתחליף לאהבת האדם ולמזון תינוקות, מייצר עכשיו דורות המפרשים את המושג "גבעה", ונותנים בחזרה, כהיזון חוזר, את הזבל המוסרי שינקו ממנו. הגבעה הירוקה שעליה רעו עיזים וכבשים, הפכה ל"נוער גבעות", נוער זוועות. נערי חטיבת גבעתי הפכו לנוער אלים שעיסוקו ב"זובור" לחיילים צעירים.

המצע שעליו גודלו כאן הדורות האחרונים הוא מצע אלים, דורסני, כוחני, לאומני, ויותר עשבים שוטים גדלים על הגבעות של הנחלה שפעם הייתה "ארץ זבת חלב ודבש", והיום היא כבר יותר קרובה להיות "ארץ רווית דם האדם". נוער זוועות מקבל לגיטימציה מאנשי ציבור, והופך לעדר צמא-דם, המשחר לטרף בקניון מלחה. מקהלת שליחי הציבור מלבה שנאה, גזענות, ומציתה שוב ושוב את מעגל הדמים והנקמות. הסיפור הוא על שטח, ואז הפך לסיפור רצח. דם הנרצחים השקה את האדמה, ושימש מצע לגידול דורות תאבי-נקם ובצע.

אם מישהו חשב ששנאה יוקדת היא איכות ששווה להתהדר בה, הרי שהיה צריך לאשפזו, ולא למנותו כנבחר ציבור, כדמות מופת, כמושא להערצת הדורות הצעירים. בעולם של אדמה רוויית דמים, זה היה רק עניין של זמן עד שיגיע הפוליטיקאי שיתרגם את המציאות למצע, וישקה בעזרת המצע הזה את השנאה הזו לאחר, לשונה, לבן דת אחרת או לבעל צבע עור שונה. היהירות והרהב האלה הם חרב פיפיות. והנה הגיע היום, וחרב הפיפיות הזו מופנית גם כלפי הזרים והשונים מבית.

פוליטיקאים עובדים בעזרת מצע. הם מתרגמים את המציאות למילים ומוכרים בעזרתן תקוות. מה יש במצע? את מה שרוצה הציבור. ומה רוצה הציבור? הציבור רוצה עוד ממה שיש לו. ומה יש לו? מעגל של אדמה ודם. ומה יהיה לו אם יוגשם המצע? עוד אדמה ועוד דם!

הטרור מטרטר. הוא שונה ממלחמה כי הוא מזמזם שם ברקע. גובה מדי פעם את לטרת הדם שלו, כערפד המתנפל באישון ליל על קורבנו. לאחר מכן הוא חוזר חזרה אל החור המוסרי שממנו הגיח, אל ביצות הצחנה המוסרית של הביבים האידיאולוגיים, בהן הוא מתרבה ושם הוא ממתין שוב לשעת כושר. זה טבעו, הטרטור. ולכן הוא מאריך ימים מעבר למשך חייהן של מלחמות. הוא נוח לכולם. לתוקף ולמותקף. לטורף ולנטרף. ורק למתבוננים השפויים מן הצד הוא נראה כטירוף הדדי.

הסיפור הוא סיפור על שטח. שטח אדמה רווי בדם האדם, שהפך למצע ועליו גדלו דורות חדשים של מי שינקו מן הביצות האידיאולוגיות של מעגלי נקמה ודם. הסיפור הוא על שטח. שטחי מרעה ירוקים שהפכו לשדות דמים אדומים. גבעות טרשים שהפכו למחצבות, ובהן חוצבים סלעים שיהפכו למצבות. מערות קברים קדמונים מוקפות בבתי עלמין עם אינספור מצבות, ובהם נטמנים קורבנות הטרור ההדדי הזה. קברי אבות הפכו סימן לבנים ולבנות. כל גבעה משוחררת הופכת להצגת דמים משוחזרת.

כל בית ארבע קירות בליבו של הרובע הנגדי, מייצר עוד פיסת מצע שעליה יגדלו עוד דורות של שנאה יוקדת, קציר חיים, בציר דמים. ארבע אימהות עם לב של אבן מסתדרות באישון ליל במבנה, מניפות דגל ומנציחות קטל. חינוך לזלזול בכבוד הבריות אינו דת, אינו לאום, אינו אמונה, ואינו קשור לקדוש ברוך-הוא. הברוך היחיד שאירוע כזה קשור אליו הוא אולי זה שליבו ברזל.

זה הטרור. הוא אינו גזירה משמיים, הוא מעשה ידי אדם ואין בו דבר להתפאר. ברגע הרצח בעבור השטח, נקבצים יחד כולם: הרוצח, המסית, המסייע, המחנך שכשל, המורה שסרח, ההורה שאולי נרצח, הילד שבוודאי יצרח, מי שהכין את כלי המשחית, מי שיצק מים על ידיו, מי שתפר עבורו את בגדיו, מי שחפן את ראשו כאשר נעצב, ומי שקרא לו אלי קרב.

כל מי שחי סביב הרוצח חבר אל מעשה הרצח, גם אם לא ביודעין, גם אם זה רק בעקיפין. ובזמן הרצח, בעת מעשה הטרור, המסייעים לרוצחים משני הצדדים הם שותפים מלאים למעשה הזוועה הזה. גם שותפי הרוצח, וגם שותפי הנרצח.

רבן גמליאל אמר: "פסח, מצה ומרור". לטירוף הבלתי אנושי שאחז ביושבי חלקת הארץ הקטנה הזו, משני צידי המתרס, אין גאולה בעתיד הנראה לעין, אם לא יובן מעגל האימה והדמים הזה של: "שטח, מצע וטרור".

הלילה נדבר על ארבעה בנים, נשאל את ארבע הקושיות, נשיר על ארבע אימהות, ונצא ידי חובתנו עבור "פסח, מצה ומרור".

הלילה, יהיה נכון לשאול עוד שאלה אחת: "עד מתי יימשך מעגל האימה, רודף ונרדף, מכה ומוכה, עד מתי יימשך הטירוף הזה?"