"סקיצות לתמונה בלתי שלמה"

למרות שהספר נושא את השם: "סקיצות לתמונה בלתי שלמה", בתום קריאת השירים, 'הסקיצות' כבר לא נראות תלושות אחת מרעותה והן מוצאות מכנה משותף ביניהן עד ליצירת תמונה מעודנת ושלמה.
מודה כי השערים הרבים לא הפריעו את חוט מחשבותיי והובלתי מוקסמת לרעיונות שטוויתן דורשת ריכוז והקשבה לנקישות הלב. אמירותיו של אדלר מחדדות ומיישרות את זוויות ההבטה בנושאים שהפרט והכלל חווים יחדיו (ע' 14-15): ..."אָבוֹא רַק בְּעוֹנוֹת הַמַעְבָר"...//..."בַּחוֹרֶף".../"הָרוּחוֹת בִּלְתִּי צְפוּיוֹת/לְטַעֲמִי".../..."בַּקַּיִץ"... //..."הַלַּחוּת/אוֹיֶבֶת דְּבִיקָה"...

והדימוי הנ"ל שב ומתקשר (בע' 62-63) אל אמירה דומה: ..."וְהוּא מֻשְׁלָךְ מֵחֹרֶף קָשֶׁה אֶחָד/לְחֹרֶף קָשֶׁה יוֹתֵר בִּשְׁבִילוֹ/וּבַקַּיץ, הַשֶּׁמֶשׁ כְּבֵדָה לוֹ//הוּא נוֹדֵד מֵחוֹף לְחוֹף/מִיָּם לְיָם"...

הנה כי כן, גם אם נמצא בתחילה שאולי 'עונות המעבר' הן הנוחות להגעה אל המנוחה והנחלה, מסתבר שלא כך הדבר. לעיתים, נדמה כי גם תחת קורת גגו, ויותר מכך בחדרו - אין האדם מוצא לעצמו מנוחה (ע' 49): ..."אָדָם לְבַדּוֹ בְּחַדְרוֹ בָּעֶרֶב"...//..."כְבָר לֹא יוֹדֵע אִם אֲנִי גּוֹאֶה, טוֹבֵעַ אוֹ נֶחְנָק"...//..."אַתָּה לְעוֹלָם אֵינְךָ יוֹדֵעַ לְמָה אַתָּה מִתְגַעֲּגֵעַ"... המשפט מורכב מהפרט ולבדיותו. (כאן ניתן להבין, כי לשון המסר 'אני', 'אתה' - נתפסים כחטיבה אחת).

בדידותו המזהרת של המשורר

'הלבדיות', די חצויה. מחד, אישית ביותר. ומאידך, נותנת פתח להידברות עם הזולת (ע' 132): ..."הוּא הָיָה הוֹלֵךְ בְּהָרָיו".../בַּרגְלָיו מָחשְׁבוֹתָיו/אֲבָל עֵינָיו/הָיוּ עָמֹק בַּחֲדָרָיו"...
ישנה נחרצות לרדת לעובי הקורה של 'צפונות הנפש'. לשם יישומו של הצורך הזה, ההסתגרות בפני העולם היא בלתי נמנעת וחייבת להיות טוטלית.

ההרגשה הגואה של 'חניקה וטביעה', הן תחושות פנימיות אינדיווידואליות שקורות במצבים והשלכות כאלה או אחרות, אשר אינן תמיד תחת שליטה ופיקוח מתמיד. 'הבדידות' אם כן, יכולה לשרות גם על 'הפרט' וגם על 'הכלל'. אך יש להדגיש כי האדם יצור חברתי מטבעו ושואף רוב הזמן לחברה (ע' 142): ..."כְּשֶׁחֲבֵרֶיךָ אֵינָם סְּפָרִים"...//אַתָּה נֵאֱחָז/בִּסְבַךְ בְּדִידוּתְךָ/בַּאֲנָשִׁים"...

השירה והבדידות (בדידותו המזהרת של המשורר) אינה יכולה להישאר אדישה ונעולה בדלת אמות לאורך זמן (ע' 80-81): ..."גַּם אִם הַמַּרְאוֹת קוֹרְאִים לְךָ:/צֵא צֵא/אִישׁ הָרוּחַ".../..."שָׁנָה שְׁלֵמָה הָיִיָת/אָסִיר בְּבֵיתְךָ/פַּחַד הָרוּחוֹת/אוֹחֵז בְּךָ"... אולם לכל כלל יש יוצא מן הכלל. יש מצב בו המשורר יוצר את חלל 'הבדידות' לעצמו במו ידיו לצורך כתיבת יצירותיו.

אולם בתום הכנת הספר, הוא יוצא החוצה 'בשמחה ובחשש'. השמחה מה היא אומרת: הנה השלמתי את עבודתי. 'והחשש'? - איך יקבלו אותו ואת יצירתו המבקרים למיניהם... האם יקיפו אותו בהערכה, בבוז, בקנאה? תרחישים של 'האי וודאות' צצים ועולים. הנה כאן מתחיל המסע 'בעונות המתחלפות', ולאחריו, שבות ומציפות מחדש: אותן הציפיות; התהיות; הניצחונות; האהבות; והמלחמות - להישרדות ולהמשכיות היצירה בספר הבא.

השוואה בין השירה העכשווית לדור הקודם

כמו-כן נמצא בכתיבתו של אדלר את הצורך לעשות השוואה בין השירה העכשווית שאינה ממריאה, ביחס למשוררי הדור הקודם ויצירותיהם (ע' 91-93): ..."עֲכְשָׁיו אֵין יוֹתֵר מֵרְחַקִים אֲרֻכִּים/וְהַמֶּרְחָק הָאָרֹךְ בְּיוֹתֵר/הוּא בֵּין קוֹל עָמוּם אֶחֶד/לְקוֹל עָמוּם אַחֵר"...

להערכתו הזרות והניכור תופסות מקום מרכזי בעולמנו. והמושג 'אחד למען כולם, וכולם למען אחד' שבק חיים לכל חי. כיום יש את הבלעדיות והלבדיות. ולפיכך, ההמצאות והשינויים המתחוללים בקוסמוס על-ידי בני האדם, מביאים מן הסתם את המשורר לחשוב שנחיתתנו על הירח, גרמה בדיעבד נזקים הן לירח והן לאנושות. הירח שהיה מאז ומתמיד מפיץ אור מלא חיות, הנה אורו התעמעם והתרחק.

היות שכך, נהפכה גם השירה מעומעמת והיוצרים הפכו מנוכרים וזרים (ע' 97-98): ..."אַךְ בֵּינְתַיִם הַיָרֵחַ כֻּסָּה/אוֹרוֹ לֹא יִצְלַח עוֹד לִכְתִיבָה/אֲפִילוּ הָרוּחַ נֶעֵשְׂתָה יוֹתֵר קְרִירָה"...

האם כחם של המשוררים ביצירתם, תוכל להפוך סדרי עולם, ולשנות עמדות של מנהיגים למען השלום?! אמירתו של אדלר קשה בסוגיה זאת (ע' 88-89): ..."כָּל הַמְשׁוֹרְרִים כֻּלָּם/לֹא יָכִילוּ מַעְבָּרָה אַחַת"... ובהמשך השיר ישנו סיכום: ..."מִּלְחָמָה וְעוֹד מִלְחָמָה/מָה אוֹמֶר הַהִגָּיוֹן/מַשָּׂא בַּחֲרוּזִים שֶׁקָּשֶׁה לִבְלֹעַ/אֵין לְקַווֹת רַק לִגֶוֹעַ"...
מכאן, שהאדם מטלטל כדברי המשורר (ע' 62-63): ..."מִמַחֲזוֹר לְמַחֲזוֹר/מִתְּמוּנָה לִתְמוָּנה"... וככל שהאדם זוכר את האנשים והמקומות, שוכחים להרף את 'הזמן', והזמן (ע' 61): ..."גםַ הוּא אוֹתָנוּ לֹא זָכַר וְחָלַף לוֹ"...

יחד עם הרצון לזכור ולהזכיר (על-מנת לא לשכוח), אנחנו נכנסים ללבל הזיכרונות (ע' 24-25): ..."עוֹפֶרֶת יְצוּקָה/עַל מַצֵּבֶת אָבִי"...//..."בְּמַצֶּבֶת אִמִּי/כְּבָר לֹא נוֹצְקָה עוֹפֶרֶת/פִּנַּקְתִּי אוֹתָה בְּמַצֵּבֶת שַׁיִשׁ טוּרְקִי/שֶׁלֹּא זָכְתָה לָהּ בְּמִטְבָּחָה"... משפט קצר של דוד אדלר ומשמעותו מרעידה את הנימים.

מהי אהבה?

באהבתו של המשורר את הוריו, הוא מחפש את המשמעות הנסתרת 'מהי אהבה' (ע' 23): ..."מַה יַגִּיד בֵּן לְאָבִיו/בְּאָהֳבוֹ אוֹתוֹ"?! שהרי הבן, מאז ומתמיד אינו חייב בנתינה (הנתינה מוטלת 'מטבע הדברים' על ההורים בלבד) מכאן, כשבא המשפט ההמשכי: ..."מה יגיד אב לבנו?"... (כשהאב מוטל חסר אונים לעת זקנתו).

ממש על סף התהום עוצר המשורר ונוגע במהויות הבסיסיות של היותנו ומורה על התפניות הדרמטיות בשבריריותן אותו עוברים באין מנוס. מבטו החד אומד ובוחן את המצב לאשורו: ..."בְּעֵינָיו יֹאמַר לוֹ/וּבְיָדָיו שֶּׁהָרַעַד עוֹבֵר בָּהֶן/כְּמוֹ נַחְשׁוֹל שֶׁל אַהֲבָה"... תחושת 'ההענקה' הבלתי נתפסת מורגשת גם ברגעי החידלון הטוטאלי.

מרגש במיוחד המפגש בין הבן הרואה את אמו בבית האבות מושלכת למיטה על-ידי צוות העובדים. לעיניו מתבהרת התמונה במלוא חדותה לאחר שנים (ע' 28-29): ..."וּמִפְּנֵי שֶׁאֵינֶךְ יְכוֹלָה לְדַבֵּר/הַמַּבָּט בּוֹעֵר"...//..."מְבַקֶשֶׁת יִשְׁעֵךְ מִמֶנִּי/כְּאִלוּ אוֹמֶרֶת/תַּעֲמִיד אוֹתָם בִּמְקוֹמָם"...

רגש האשמה רובץ לפתחו על שלא פעל אחרת במומנטום שהתבקש ..."וְאֲנִי לֹא הֶעֱמַדְתִּי/כִּי אִם עָמַדְתִּי/בַּצַּד/מִתְבּוֹנֵן/בְּסֶרֶט הַיִצוּר/הַחַיּב לָנוּעַ".. זוהי דרכו של המשורר לדרוש תיקון עוולות שהיום הוא ער אליהן בגוף ובנפש ואומר (ע' 130-131) ..."אֲנִי חוֹתֵר כְּנֶגֶד הַגָּל/שׁוֹבֵר אוֹתוֹ/בְּיָד מוּנֶפֶת"...

ולסיום מאמרי זה, אביא במלואו שיר קצר ואופטימי של דוד אדלר שתוכנו עוטף במעין הילה את מכלול היצירות שבקובץ (ע' 17): מִבַּעַד לְהִינוּמַת הָאָרוֹן / מִבַּעַד לַשֶּׁקֶט הַקָּרוּעַ/ מִבַּעַד לַיָּם ַשָּׁסוּעַ / מִבַּעַד לְכָל אֵלֶּה/ פְּנִינָה".

ואכן הספר הוא פנינה שנעים להתבונן בה, להקשיב לה, לאמוד את ערכה האמיתי, ולקרוא בין השורות גם את מה שלא נכתב. ובכך, לגמול לו בקרדיט מלא.