"יומן המלחמה" של בן-גוריון: חידה ופתרונה

תחילת מלחמת-העצמאות - עוד ב-1947

ביום 1 בדצמבר 1947 (26 שנה בדיוק לפני מותו) החל דוד בן-גוריון לנהל רישומים מתועדים בכתב-ידו, כמעט מדי יום, בתקופה רצופה שעד לאחר תום המלחמה. מחברות-הרישום שנצטברו, ידועות כ"יומן המלחמה" שלו. ביום הגורלי של 14 במאי 1948, כתב בן-גוריון באותו "יומן":

"בארבע אה"צ הוכרזה העצמאות היהודית והוקמה המדינה. גורלה בידי כוחות הביטחון." בכך פתח לא רק מחברת-רישום חדשה, אלא גם דף חדש בהיסטוריה היהודית. קודם לכן באותו יום, בסיומה של מחברת-הרישום הראשונה, כתב בן-גוריון: "בארץ צהלה ושמחה עמוקה - ושוב אני אבל בין השמחים, כביום 29 בנובמבר."

ואכן, המלחמה על הקמתה של מדינת-ישראל החלה כבר לאחר החלטת "כ"ט בנובמבר" של עצרת-האו"מ, בדבר אישור חלוקתה של א"י וייעוד חלק נכבד ממנה לעם היהודי: מהומות מצד ערביי א"י החלו כבר באותו ערב; למחרת, 30.11.1947, נפלו 7 חללים יהודיים במקומות שונים בארץ. ביום שלאחר מכן, ח"י בכסלו התש"ח, בד-בבד עם פתיחת "יומנו", נטל בן-גוריון על עצמו את ניהולו והנהגתו של שלב-ההמשך הקריטי של המאבק, וכעת - כמלחמה ממש: כל עוד שהו הבריטים בארץ - מול ערביי א"י, אשר נסתייעו בתמיכת השלטון הזר ; עם עזיבת הבריטים ב-15.5.1948, ופלישת צבאות-ערב מכל עבר - גם מול כוחות-אויב סדירים.

"יומן המלחמה" - החידה הכפולה

הרשימות היומיות שערך אז בן-גוריון, מעוררות תמיהה ופליאה: כבר בהקדמה לקובץ המודפס, שהכין מהן "משרד הביטחון ההוצאה-לאור", יצאו עורכיו ( מומחי ההיסטוריה הצבאית, גרשון ריבלין ואלחנן אורן ) בשאלות הכותרת: "יומן?" ו"היומן - מהו?". זאת, במיוחד על-רקע תשובתו של בן-גוריון לסופר ארתור קסטלר בעת ביקורו (ביום 13.9.48), כי מחברת-הרישום, בה כתב בעת שיחתם - כלל איננה יומן.... (מן ההקדמה שם; כך גם ברישום-ה"יומן" של אותו יום).

הדברים עומדים גם מול התרשמויות של אחרים, אשר ליוו את בן-גוריון לעתים קרובות באותה תקופה; כך העיד יגאל ידין (מס' 2 במטכ"ל של מלחמת-העצמאות): "הערצתי את בן-גוריון על כך, שהיה לו הכוח, בעיצומם של מאורעות סוערים וחמורים, לשבת ולנהל יומן... בכל שיחה היה יושב וכותב את תוכן הדברים..." (הציטוט מובא בהקדמה הנ"ל). וכך כתב שלישו-הצבאי-דאז של ב.ג. (נחמיה ארגוב): "...בכל שיחה על עניין רציני היה רושם את הדברים שנאמרו במחברת מיוחדת, ואם לא הייתה לידו - היה הדבר מפריע לו בשיחה" (בהקדמה שם).

בעיון ברישומים אותנטיים אלה של בן-גוריון, במחברות שעליהן טרח כה רבות בכתב-יד, נראה קובץ נדיר ומיוחד: מרובים בו פרטים, נתונים וחילופי-דברים, בתוכן התואם לאותם ימים סוערים; אך זאת - באופן יבש, אובייקטיבי וקר, כאילו מידיו של כותב מנוכר. גם אירועים, אישים ופגישות, שולבו בו בלי צל של רגשות. וככל שנקרא בו יותר ויותר - עולה החידה, וכמו אין לה פותר: מדוע ענק של חזון ויכולת כתב "יומנו" בסגנון של...מכולת!? מדוע לא שקט בכל פגישה חשובה, אם תמצית דיווחה לא מיד נכתבה? וכיצד השקעה כה רבה ואישית, הניבה כתיבה ללא נימה רגשית!? (החריזה כאן אינה מקרית). האם יומן "כהלכתו" בפנינו? ולא - לשם מה נכתב?

המטרה המוצהרת של "היומן" - גישה מעשית של ב.ג

לדברי בן-גוריון עצמו, בתשובתו לארתור קסטלר: "...אין לי יומן, אלא רשימות מהעניינים שעלי לזכור אותם לצרכים מעשיים של המלחמה והביטחון." (מרישומיו ביום 13.9.48). ואכן - ניהולו של "פרויקט" לאומי-ביטחוני כה קשה ומורכב, במשך תקופה ארוכה, מצריך - מאליו ומטבע הדברים - רישום מרוכז של רבבות פרטים מסוגים שונים, עם תיעוד של דיווחים, שיקולים, דעות והוראות. זאת - אף לצרכיו של מנהיג יחיד, למילוי שוטף ויעיל של תפקידו-הנהגתו.

לרישום מתועד כאמור, על מכלול מרכיביו ופריטיו, אין תחליף - אף לא בזיכרון מופלג. זאת, לא רק משום מיגוון הנתונים והיקפם המצטבר העצום, אלא גם כדי לאפשר התעדכנות ראוייה (גם באופן עצמאי) של כל מי שיבוא לסייע ל"קברניט" האוחז בהגה "ספינת -הביטחון" הלאומית, או אף להחליפו, אם חלילה יידרש הדבר מסיבה כלשהי. במצב הביטחוני המעורפל, עם סכנות-המוות האורבות בדרכים, עוד מתחילת ההתנגדות הערבית בא"י - עמדו גם מנהיגי היישוב בפני סיכונים חמורים, במיוחד בעת נסיעותיהם מתל אביב בדרך המותקפת לירושלים וחזרה, ולאחר מכן - גם על-רקע הפצצות של חיל-האוויר המצרי.

ניהולו של "יומן" מפורט, המשמש בסיס מתמיד ומתעדכן לבחינת מצב, להערכות סיכויים וסיכונים, למתן החלטות ולגיבוש טקטיקות ואסטרטגיות - נתחייב על-פי כל קנה-מידה של מעשיות, יעילות ואחריות.

המטרה הנלווית - גישה היסטורית של ב.ג

בראייה היסטורית ניחן בן-גוריון עוד מתחילת דרכו הציונית והפוליטית, וגם כתיבת יומן ותיעוד החוזים פני עתיד - לא היו זרים לו, עוד הרבה מלפני 1947.

התרשמות רחבה מהאיש בן-גוריון ומפעילותו הייחודית, במשך עשורי-שנים לפני המלחמה ולאחריה - כרוכה במסקנה, כי גישה מרחיקת-ראות ליוותה אותו בכל שלב, וברור היה לו, עצמו, כי כתיבתו במחברות ה"יומן" תימצא בוודאות כבעלת חשיבות היסטורית.

התוכן, הפירוט ואופן הכתיבה בחלקים רבים של ה"יומן" - חורגים מעבר לכתיבה פרגמטית מצומצמת ו"יבשה", אשר הייתה תואמת לפרק הקודם בלבד. אין זאת, אלא שבן-גוריון כתב כאן היסטוריה, הן לדורו-שלו והן לדורות הבאים - לפחות כמטרה שניה, נילווית לזו הראשונה.

המטרה הנסתרת - גישה ריאלית-מפוכחת של ב.ג

ברם, גם אם נשלב את שתי מטרות-הכתיבה דלעיל, עדיין נותרות תמיהות של ממש לגבי ה"יומן", תוכנו ואופן יצירתו; בין אלה: מה פשר ההקפדה האובססיבית-כמעט לתיעוד המלא והשוטף של אירועים ופגישות, ומדוע "נלחץ" בן-גוריון (כעדות שלישו הנאמן) כאשר לא נתאפשר לו רישום מיידי של פרטים ראויים-לתיעוד!? גם שילוב של שתי המטרות שהזכרנו, איננו נותן לכך הסבר; דבר-מה נוסף מתבקש כאן, אפוא, לאיתור.

"קצה-חוט" בעניין זה, צץ ועולה כבר מדבריו של בן-גוריון, המצוטטים לעיל מיומנו, על היותו כ"אבל בין חתנים" - הן ביום הכרזת-העצמאות והן ב-כ"ט בנובמבר שקדם לו. לכך מתחברת הערכתו המפוכחת של בן-גוריון, על תגובתם הצפוייה של הערבים, ועל המאבקים הקשים והעקובים-מדם, המצפים ליישוב העברי בא"י. השוואת הסיכויים והסיכונים, אותה הציג בן-גוריון בנאומו בפני "מינהלת העם" ביום 12.5.1948, אמורה לשקף גם את הערכתו ב-1.12.1947:

"...אנחנו עומדים בפני מערכה קשה, וצריכים להיות מוכנים לאבדות קשות...יש להכשיר לזה את היישוב.... המצב קשה ומלא סכנות, ואף-על-פי-כך...יש לנו כל הסיכויים...".

במצב-דברים כזה, גם כאשר מאבק מלחמתי בהיקף ארצי-לאומי יסתיים בהצלחה, בראייה כללית - הוא עלול להיות שלוב באסונות אזוריים או מקומיים, אשר באופן תואם למלחמה - יתכן כי יהיו אף בגדר של אסון לאומי; בן-גוריון עצמו צפה "אבדות קשות", כדבריו.

במקרה כזה, שאינו בלתי-צפוי, היה על בן-גוריון לקחת בחשבון, מראש, כי הציבור היהודי בארץ (ואולי אף בתפוצות), ידרוש לדעת האם אסון רב-נפגעים היה בגדר תוצאה בלתי-נמנעת השקולה כנגד הישג לאומי, שאם לא כן - מי אחראי לתוצאות?

הדברים עמדו, ודאי, לנגד עיניו של בן-גוריון, אף במשנה-חומרה, עקב ניסיונו הצבאי הדל, ועל-רקע תעוזתו ואמונתו-העצמית בנטילת הגה-הפיקוד של ניהול מאבק מלחמתי קשה וממושך.
יש להניח, אפוא, כי בצד רצונו העז לתת דין-וחשבון לעצמו, הן במהלך המלחמה והן בעקבות תוצאותיה, עמדו גם הרצון והצורך לתת מענה גם ל"משפט ההיסטוריה", ואפילו ל...משפט הציבור:

עם כל "אלפי ההבדלות", חזקה על בן-גוריון כי עמד אז לנגד עיניו גם ה"מודל" העגום של משפט-הראווה כנגד לאון בלום - האישיות היהודית מס' 1 בפוליטיקה העולמית דאז, מי שהיה ראש-ממשלתה רב-הפעלים של צרפת בשנות ה-30: בשנות ה-40 הועמד בלום לדין בארצו, ע"י משטר-הבוגדים של "וישי", בטענות-שווא של רשלנות-כביכול בניהול ענייניה של צרפת, בעת שעמד בראשה. כעורך-דין מעולה, אשר הצטיין בחקירותיו ובטיעוניו במשפט, בלם לאון בלום את ההליכים כנגדו וכנגד חבריו, אך בלא מעט קשיים.

כל זאת - רק שנים מעטות לפני כ"ט בנובמבר 1947. לא למותר להזכיר, כי גם במאי 1948 היה לאון בלום אישיות נחשבת ומשפיעה בעולם היהודי, לרבות בא"י: בעת הלבטים הקשים בימים של טרם-הכרזת-העצמאות, נסעו אליו להתייעצות שניים ממנהיגי היישוב, וחזרו עם תמיכה נחרצת מצדו בדעתו של בן-גוריון, כי זוהי הזדמנות היסטורית שאין להחמיצה; הרוב המצומצם בעד הקמת המדינה במאי 1948 - יתכן שהושג גם בזכות תרומתו זו של לאון בלום.

הגנתו הצפוייה של ב.ג., לכל מקרה של העלאת טענה כנגדו, בהקשר להנהגת המאבק הלאומי, הייתה ברורה מראש, לפחות לו עצמו: "לפי כל הנתונים שנפרסו בפני, ולפי המידע המירבי שיכולתי לאתר ולרכז - נעשו פעולותייי בסבירות (אם לא למעלה מכך), ואיש במקומי לא היה מגיע למסקנה ולהחלטה טובות יותר!" על-פי ניסיון רב שכבר צבר בן-גוריון בהתנהלויות-עבר בצדם של רבים וטובים או מולם, ועל-סמך היכרותו את יכולותיו, לרבות בהבנתם של דברים, בניתוחם ובהסקת מסקנות אופרטיביות על-פיהם - יכול היה ב.ג. לבטוח בעצמו ובכישוריו. ברם בכך לא היה די:

מכיוון שתוצאה הרת-אסון הינה ראייה-לכאורה לרשלנות, הרי הנטל להוכיח אחרת היה אמור להיות על שכמו של המתגונן. טיעון כאמור לעיל יכול לסייע - רק בתנאי שנתוני-הבסיס להחלטה הנבדקת, אכן מוכחים כדבעי. וכיצד לעמוד בנטל-ההוכחה הנדרש, כאשר מדובר בתקופה ממושכת ובהיקף עצום של נתונים ועובדות? כלום ניתן לשכנע בכך גורם מבקר או שופט, בעזרת עדויות נאמנות של עוזרים מסורים? הלא דוקא קירבתם של אלה, המבססת את מודעותם לעובדות, עלולה מאידך לפגוע במשקל הראייתי, בהעדר רושם אובייקטיבי מספק.

לקראת מצב-דברים אפשרי כזה, פעל כאן דוד בן-גוריון בגישה ריאלית-מפוכחת, וכאיש של תבונה, מציאות ותכלית - הוא לעצמו נהיה גם פרקליט, ולעצה המשפטית הטובה ביותר בנסיבותיו הגיע כנראה לבדו (אף שדי היה לו בתבונתו המעשית - אין לשכוח, כי בעברו של בן-גוריון היו גם לימודי משפטים באוניברסיטה בקושטא, עד לגירושו ע"י הטורקים כגורם פוטנציאלי מוכשר ו...מסוכן לשלטון העותמאני):

כדי לזכות באמינות ולהיות נדון בהגינות, מול כל טיעון וכל אישום - עליו ליצור ולשמור ( כמעין ראיות-הגנה לעתיד ) דפי-רישום של נתונים מלאים ושלובים, המתועדים במו-ידיו ברישום אותנטי, שוטף ומידי . כל שיחזור של נתונים על-פי זיכרון, אפילו במהלך רישומים כאלה - עלול היה לפגוע במשקלם הראייתי בעת-מבחן! אין פלא, אפוא, בהתנהלותו של בן-גוריון בניהול ה"יומן", ובתגובותיו המודאגות כאשר נשתבש רישומו השוטף.

גורלו המעציב של ב.ג.: גם בתוך היחד - הוא לחוד

מאחורי ה"יומן" הטכני וה"יבש" לכאורה, ובתוך דפיו המרובים, מסתתר, אפוא, צד אישי-רגשי, וביטוי ממשי לגורל הקשה שנטל על עצמו דוד בן-גוריון, בתחושת שליחותו המיוחדת: בהנהגת היישוב בא"י במאבקיו לקראת הקמת המדינה, ולשמירת קיומה ועצמאותה לאחר מכן. מנהיג יחיד ומיוחד, אשר עם נטל הדאגה ליהודי א"י ולעתיד העם היהודי כולו, נאלץ לדאוג, בד-בבד, גם להכנת אמצעי-מגן לעצמו, למקרה שיותקף בעתיד. אין לקנא במצבו ובתחושותיו של אדם יוצא-דופן זה, אשר גם בפיסגת-ההנהגה (ודוקא משום כך), וגם בהיותו מוקף באנשים רבים, נאמנים ומוכשרים, נותר לבדו, עם עצמו, במידה לא מעטה.

אכן, כהגדרתו ה"דיפלומטית" של בן-גוריון מספטמבר 1948, לא ניהל כאן "יומן", אלא "רשימות...לצרכים מעשיים של המלחמה והביטחון": גם שמירה על מצבו הכללי והרגשי של העומד בראש ההנהגה, הוא עניין של ניהול יעיל ונכון. בנוסף, זכותו הבסיסית של כל מנהיג, שלא ייפגע על לא עוול בכפו, עקב מילוי תפקידו; חובת ההגינות של כל מערכת, מחייבת יחס אישי מתאים גם כלפי...העומד בראשה - הן לתקופת כהונתו השוטפת, ואף בראייה לעתיד. בן-גוריון האיש, אשר נטל על עצמו הדאגה לאינטרסים כלליים רבי-היקף, נטל עליו, כחלק טבעי ומתבקש, גם (את) הדאגה המתחייבת והאנושית - לו עצמו.