בחזרה לטראומת החווה הסינית

יום חמישי שלפני יום הזיכרון של 2004, התחיל באופן מסויט. כהרגלי מדי בוקר אספתי בשש וחצי את העיתונים מסף דלתי, הכנתי לעצמי את מאג הקפה הראשון של הבוקר והתחלתי לעלעל בידיעות אחרונות ולאחריו במעריב. ואז חטפתי אגרוף לפרצוף. מעל כותרת העיתון התנוססה הפנייה לכתבה על החווה הסינית במוסף סוף השבוע של העיתון.

רפרוף על כותרות המשנה בכתבה זרק אותי שוב למאורעות המלחמה. החלטתי לא לקרוא את הכתבה וחשבתי לבטל את פגישתי הקבועה עם גיא, כפי שנהגתי לעשות לפני כל יום כיפור ויום זיכרון. בסביבות עשר יצאתי לסידורים, ואז גמלה בלבי ההחלטה לא לבטל הפעם, כדי שנוכל להתחיל בהקלטת מפגשינו במטרה לשמוע את המוקלט מאוחר יותר, על-מנת לנתח ולהבין למה איני מצליח להתגבר על המחסום שעוצר אותי.

הקופסה השחורה מקליטה הכל

הגעתי לפגישה מצויד במכשיר הקלטה, והתמסרנו לריטואל הקבוע של הכנת הקפה. גיא הלך להביא חלב ואני הרתחתי את המים והפעלתי את מכשיר ההקלטה. דיברנו על הא ועל דה, התבדחנו, וכל הזמן הזה הקליטה אותנו הקופסה השחורה, כאילו ניחשה שהכול העמדת פנים לפני שנוכל לגעת בלב העניין.

אז הובלתי אותנו לדבר האמיתי - תמיד אני הוא שהוביל, משום מה, לדבר האמיתי - לסיבת הקלטת הפגישה. תחילה סיפרתי לגיא על הסנוקרת שחטפתי הבוקר ואילו גיא וניסה להסביר לי בדרכו המלומדה את פשר "חוויית" הטראומה העוברת עלי. כזה הוא גיא, כדי לתת לי הרגשה טובה נהג לחלוק עמי חזות מקצועיות ולתת את ההרגשה שבסך הכול מדובר בשיחה בין שני אנשים משכילים בפקולטה למדעי המוח.

שוב זיעה קרה וחוסר אונים

בעת שניסה גיא להסביר לי את מהות הטראומה ואת הסיבות להתנהלותי במפגשים הרבים שעברנו, כבר לא נמצאתי שם. הרגשת מחנק אפפה אותי, זיעה קרה כיסתה את גופי וכמו שקרה לא פעם במפגשים איתו, נשברתי. כשאני נשבר איני יכול לתפקד או להגיב. קולו של גיא נשמע כמו זמזום טורדני, ראשי מתרוקן ממחשבות, ורק תחושת החנק מטפסת במעלה הסרעפת, ואוחזת בצווארי בלפיתה בלתי מתפשרת. איני יכול לעשות דבר ואני מרגיש אבוד וחסר אונים. גיא מנסה להגיע אלי בעזרת מילותיו ולהיות שותף לרגשותי, אך הוא יודע שבמצבי זה אין לי שותפים. איני רוצה שותפים ואיני זקוק לשותפים.

אט אט "חזרתי" לעצמי והתחלתי להגיב לדבריו של גיא, שבעקשנות ראויה לציון ניסה לדלות ממני תיאור של מה שעבר עלי. ולך תסביר לבן אדם שאני בסך הכול רוצה להגיע הביתה בשלום ללא שבירות מיותרות. לך תסביר לבן אדם שאני מפחד פחד מוות מיום הזיכרון עד כדי כך שהוא מגמד את טראומת החווה הסינית. לך תסביר לו שאני מפחד ביום כזה לשבת עם אשתי וילדי מול הטלוויזיה שמא אתפרק מולם לגורמים - ומזל גדול יש לי שאשתי משלחת אותי לחדרי ברגע שהיא קולטת שרגע השבירה קרב.

אחד מאיתנו יעבור את החג בשלום

בהתעלמו מניסיונותי להסביר לו שזהו, חאלס, נמאס לנו לנסות לגעת ולהיכוות בכל פעם מחדש, התעקש גיא להתמיד בקו הטיפולי שלו ולהחזיר אותי שנית לחווה הסינית. התחלתי לתאר בנימה מרוחקת ובקור רוח, כאילו דיברתי על משהו שרחוק ממני ואינו נוגע לי. הלוואי. אולם עד מהרה נבקעו בקיעים בחומת ההגנה שלי ושוב נשברתי. גיא עודד אותי להמשיך לספר את חוויותי מהחווה וההתרסקות הבאה לא איחרה לבוא. דקות ארוכות חלפו עד שאספתי את השברים והמשכתי את סיפורי.

עוד מפגש פורה הגיע לסיומו ואיחלנו זה לזה איחולי חג שמח. לא היה לי ספק שאחד מאיתנו יעבור את החג בשלום. לגבי האחר, השארתי זאת בידיהם של אדוני הזמן...