דרשת השבוע: פרשת בהר

דּוֹר הַמִּדְבַּר
דּוֹר הַמִּדְבַּר הִתְיַצֵּב בְּתַחְתִּית הַהַר
דְּבַר ה' שָׁם נִמְסַר הֻזְהַר וְלוֹ נֶאֱמַר
שִׁעְבּוּד מִצְרַיִם תַּם וְאַתֶּם הַיּוֹם עָם
הַהֲלִיכָה בַּמִּדְבַּר לְרֻבְּכֶם לֹא תִּנְעַם

בָּחַרְתִּי בָּכֶם בַּהַר לִהְיוֹת עָם נִבְחַר
לְקַיֵּם תּוֹרָה וּמִצְווֹת אָמַר,בְּכֹל אָתָר
בֶּן לְעָם נִבְחַר, אֵינֶנּוּ רוֹצֵחַ בְּדַם קַר
כִּי בְּצַלְמוֹ הָאֵל בְּרָאוֹ וּבִדְמוּתוֹ נוֹצַר

הַתּוֹרָה עַל רֶגֶל אַחַת, נשאל עקיבא
וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כּמוֹךָ, פָסַק זֶה טִיבָהּ
וְהִלֵּל אָמַר אַתָּה בָּעוֹלָם אֶינְך לְבַדְּךָ
כֹּל שֶׁשָּׂנוּא עָלֶיךָ אֶל תַּעֲשֵׂהוּ לְרֵעֲךָ


אהבת האדמה והשמירה עליה

מה מצא הקב"ה לחזור ולצוו על ישראל קיום מצוה שכבר ניתנה בתורה בעת מתן תורה בהר סיני, כי חביבה עליו אדמת ארץ ישראל וחביב עליו עם ישראל . לכן נאמר: כי תָּבֹאוּ אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שַׁבָּת לה'.(כה/ב) ותזרע את שדך ותזמר כרמך ואספת תבואתה, בשנה השביעית עליך לתת לה מנוחה ויהיה לארץ שבת שבתון . כפי שאתה עושה זאת לעצמך ונוטל על עצמך מנוחה ביום השביעי בכל שבוע. החזרה על מצות השמיטה לא באה אלא כדי לאמר לישראל בהיותם במדבר כי אתם כאן אינכם זורעים ואינכם זומרים ואין לכם תבואה לאסוף, לכן מצוה זו חייבים אתם לקימה בבואכם לאדמת ארץ ישראל. זו הארץ אני הקב"ה נתן לכם. זאת כדי שהאדם יהי חייב לאהוב את אדמת ישראל ולשמור עליה, כי ממנה תהיה פרנסתו ועליה יהיה קיומו. וכי האדמה כמו האדם, צריכה מנוחה. בשנה השביעית לכן נאסר עליו לזרוע או לאכול מן היבול שיצמח בה בשנה השביעית , לרבות ה"ספיח" הוא מין תבואה שצומחת מאליה מזרעי החיטה או השעורה הנופלות בעת הקציר והאסיף. התורה אף מרחיקה לכת וכללת את ה"סחיש" שהוא תבואה הצומחת מאליה מזרעי הספיח שנופלים בשדה. אנחנו כיום נמצאים בתקופת הָעֹמֶר אחרי ל"ג בָּעֹמֶר, זה מקשר אותנו עם חג הקציר - השבועות ומקשר אותנו עם השמיטה, כי הרי ספירת הָעֹמֶר מתחילה בחדש ניסן הוא החודש השביעי וראש חדשים לעם ישראל. המספר שבע והספירה מתחילים ממחורת יום הראשון של פסח כאשר הפסח עצמו הוא שבעה ימים. ספירת ימי העומר נעשית יום יום בקבוצות של שבעה ימים כל פעם המצטרפות לשבעה שבועות (49 ימים) ויום החמישים הוא המועד לחג השבועות . גם את שנות השמיטה והיובל סופרים כל שבע שנים. כאשר זורעים את האדמה במשך שש שנים ובשנה השביעית נותנים לאדמה ולכרם ולאילנות לנוח. סופרים כאן גם כן שבע פעמים את השמיטה (49 שנים) ושנת החמישים נקראת שנת היובל , ועל היובל נאמר: כי יובל היא קדש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה. בשנת היובל הזאת תָּשֻׁבוּ איש אל אֲחֻזָּתוֹ . (כה/יב,יג) כפי שאמרנו הספרה שבע, חוזרת כאן הן בקשר לעומר והן בקש לשמיטה ובתום שבע שבועות כאן חג השבועות. ובתום שבע שנות השמיטה מגיע היובל. מכאן שהספר שבע מְקֻדֶּשֶׁת והיא בעלת משמעות רבה בתורה, זאת אנו גם אומרים בקדשנו את השבת וביום השביעי הקב"ה שבת וינפש. על כן עלינו כבני האדם לשבות ולהנפש ועלינו להשבית את האדמה ולתת לה להנפש.

היובל וקיומו

מושג היובל במקרא מהו כינוי לָאַיִל או לַכֶּבֶשׂ, אשר מקרניהם מתקינים א השופר . לכן הדעה היא ששם שנת היובל נקראת כך כיון שבשנת החמישים תוקעים בשופר לבשר את כניסת שנת היובל .התקיעה כאמור נעשית בקרני האיל או הכבש ובעניין זה נאמר: ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם (כה/ט) כי שנת היובל נכנסת לתוקפה עם השמע תקיעת השופר במוצאי יום הכפורים של שנת החמישים. כפי שאמרנו שנת היובל ומה שאמור להתרחש בו שכל אחד שב לאחוזתו או לנחלתו כמעט ולא ניתנת לישום. כי מי יחזיר את הקרקע לבעלה הראשון לאחר שהייתה בבעלותו חמישים שנה, למרות שמצוה זו מצוה היא מן התורה ומצותה נאמרה בלשון ברורה: בשנת היובל הזאת תָּשֻבוּ איש אל אֲחֻזָּתוּ (כה/יב,יג). אנחנו עוסקים ביובל בהיות עם ישראל עדין במדבר וטרם נכנסו בני ישראל לארץ והיא לא חולקה לשבטים לנחלות . אך כשם שמצות השמיטה נאמרת בפרשה זו בעוד בני ישראל מצויים במדבר והמצוה מכוונת לאדמות ארץ ישראל כפי שצטטנו קודם לכן : כי תבואו לארץ ולכן גם היובל יעמוד במבחן כשעם ישראל יבוא לארצו ויחלק את הארץ לנחלות. החזרה לנחלה באה לאמר כי, אם נמכרה או עבר הקנין באדמתו לאדם משבט אחד לאדם משבט אחר מסיבות שונות כולל עקב נישואים, בעל הקרקע יקבל את נחלתו בחזרה בשנת היובל. חז"ל שדנו בשאלה החזרת הנחלות לבעליהן המקוריים, ראו כבר אז את הנולד והבינו כי דבר זה עשוי להתקל בהתנגדות או סרוב לקים את המצוה הזאת. כי הבסיס למצוה זו הוא העיקרון שהקרקע איננה מוצר שיצר האדם ויש לו קנין עליו, זה מוצר שהיה קיים עם בריאת העולם והוא קנינו של הקב"ה שנתן אותו לעמו ישראל וקבע לכך תנאים , שהחשוב שבהם שלא יהיה למחזיק בקרקע קנין מלא. לכן משעוברת הקרקע ומגיעה שנת היובל הקנין בה חוזר לבעלה המקורי. ספק אם מצוה זו קוימה אי פעם מאז שישב עם ישראל בארצו וכל שבט בנחלתו. כיון שכך חז"ל קבעו כללים מקדימים לקיום מצות היובל - והתנו תנאים שלא נראה כי הם יתקימו כדי שיה אפשר לקים מצות היובל. לכן חז"ל קבעו כי רק בשעה שעם ישראל על כל שבטיו יִמָצְאוּ יֶשׁוּבִים על אדמתם ולאחר שחולקה הארץ לנחלות לשבטים כקבוע בתורה כי אז יתאפשר קיום מצות היובל , כי במצב זה אין אחד שמפסיד קנין על קרקע, הוא מחזיר מכאן לאחר ומקבל מכאן בחזרה מאחר. ברם ידוע לנו כי החלוקה לשבטים למעשה בוטלה כמאתיים שנה לפני החורבן ביחוד כאשר הארץ נכבשה על-ידי האשורים וחלק מן השבטים הוגלה. לעומת היובל ביצוע דיני השמיטה נראים ניתנים לקיום, מכאן שתוקף קיום מצות היובל פקע מבחינה פורמאלית.

יחס האדם אל זולתו

השמיטה והיובל ושילוח העבד, אינם אלא ביטוי לטיב לבו של האדם. וע כך אומר הרמב"ם כי נתינת המעשרות, והלקט, והשכחה, והפאה, וְהַפֶּרֶט והעוללות -הניתנות בעונת הקציר ואיסוף הפרי מהאילנות, הניתנו כצדקה לעני "די מחסורו", הרי שמיטה ויובל הם מהוים תוצאה של טוב לבו של האדם. במעשים אלה מתרחק האדם ממעשי נְבָלָה ריחוק רב. ובנתינה ובקיום השמיטה והיובל האדם מתקרב לטוב הלב ומעשים אלה מרגילים אותו מבחינה נפשית להיטיב עם זולתו. במלים אחרות על האדם לשעבד את יצריו האפלים למעשים טובים ובכך עושה לבו טוב עליו, מכאן אנו מתקרבים לשאלת היובל שלמעשה היא מהוה את השיא לטוב הלב ולטהרת הנפש עד כדי שהוא מעביר הקנין על המקרקעין והרכוש והנכסים לבעליהם המקוריים. העיקרון הוא לגמול טוב לחברך לא משום שהאדם חייב דבר מה לחברו, אלא מפני שהוא חייב לעצמו את המעשה הטוב הזה המיטיב עמו ועם נפשו. אם נעין נמצא שרוב המעשים הטובים שאדם עושה , מקורם בהרגלת עצמו לכוחות נפש טובים. למעשה כל המעשים הטובים האלה שאדם לימד עצמו לעשותם, אינם מטיבות רק עם מקבל את הטובות אלא הן מטיבות עם עשה הטובות. הרגלת נפש האדם למעשים טובים והתרחקות מן התאוות האישיות, כולל דיני עריות שבתורה , מלמדים כי אדם המפנה יצריו לעבודת השם הוא משחרר יצריו האפלים למעשים נאורים ובכך הוא מהנה ונהנה.

העבדות ושחרור עבדים

הפרשה עוסקת גם בשאלה העבדות ושחרור העבד מעבדותו, והיא מבחינה בין עבד עברי לבין עבד כנעני. שוב אנחנו מדברים בתקופה של יותר משלושת אלפים וחמש מאות שנה, כאשר העבדות הייתה דבר מובן מאליו. בעצם הקונה עבד עברי , הוא קונה עובד לתקופה מוגבלת. כל המושג עבד איננו ראוי שיאמר והרי חז"ל אמרו על מי שקונה לו עבד עברי הוא כקונה אדון לעצמו. ובסיום הפרשה נאמר עוד על ענין העבדות בישראל , כאשר הקב"ה מזהיר מפני פגיעה בזכויות העבד העברי אומרת התורה בעניין זה: כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלהיהם.(כה/נה) .לשון זו מלמדת ומזהירה את האדם מישראל , שלא יראה את עצמו אדון כי הוא עבד ה' וכי גם משה נקרא עבד ה'. לכן אדם עברי לא יכול להיות עבד לעבד. דברים אלה דוקא מכוונים לעבד העברי עצמו הבוחר בעבדות ואוהב את אדונו, התורה איננה עושה חסד אתו. התורה מחיבת את העבד העברי להשתחרר מן העבדות. עם ישראל הוכיח כי הוא העם הראשון או היחיד שלא השתמש בבני אדם לעבדים, אלא לתקופה מוגבלת בזמן ובתקופה קדומה מאד בהשפעת היותו עצמו עבד במצרים. מכאן שכל העולם יכול היה ללמוד על שחרור העבדים מישראל.

אִם נַטֶּה אֹזֶן וְנַקְשִׁיב נוּכַל לְהֵיטִיב
נוֹדֶה לַנּוֹתֵן הַנָּדִיב וְטוֹבָה לוֹ לְהָשִׁיב
לֹא יִשָׂא אֶחַד בַּנֶּטֶל וְהָאָחֵר יֵלֵךְ בָטֵל
לֶךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְּרָכֵיהָ וְהִנָּצֵל

יֵשׁ וּבִרְצוֹנְךָ לָצוֹן וּמֵמִיט עָלֶיךָ אָסוֹן
מְאַבֵּד רֹאשְׁךָ בְּרָצוֹן וּמִתְנָהֵג בְּחִפָּזוֹן
חֲמָתְךָ תִּבְעַר כְּהֶרֶף וְתִמְצָא לְךָ טֶרֶף
הֶגְיוֹנְךָ פּוֹרֵחַ וְחוֹלֵף וּמִיָּד אַתָּה שׁוֹלֵף

אָנָא הִגַּעְנוּ וּמָה נִשְׁאַר מִמִּצְווֹת בְּהַר
כֹּל צָעִיר נִמְהַר עַל סוֹגַר וּבָרִיחַ נִסְגַּר
כְּבַר אֵין עֶרֶךְ לָחִַיִּים וְאֵין נַעַר תָּמִים
שׁוֹלֵחַ גַּם אִיּוּמִים וּכְהֶרֶף נוֹטֵל חַיִּים