המהלך של כניסתה המהירה של קדימה ל
ממשלה, שתואר כעוד מהלך פוליטי מבריק של ראש הממשלה
בנימין נתניהו, מחזק ומבצר לעת עתה את שלטונו ואולי ייתן לו טביעת אצבע ביטחונית המצדדת בעמדותיו בהצבעות חשובות, אך מבחינת חיי היומיום - האם יש בכך כדי לעודד את מעמד הביניים הנרמס, רוב רובו של העם?
אילו הייתה מגמת ראש הממשלה לקבל גיבוי פוליטי כדי לנקוט בסדרת צעדים שיקלו את יוקר המחיה, אכן ניתן היה לומר שזהו אקט ממלכתי לצד היותו אקט פוליטי, קרי - שראש הממשלה ינצל את הרוב חסר התקדים שהצליח לגייס בכנסת לשם סדרת טיפולי שורש שיחלקו אחרת את הנטל הכלכלי לפי מדרגות ההכנסה של האוכלוסיה.
אולם לפי הסימנים כעת אין מקום לאופטימיות. ראשית משום שאין אג'נדה כזאת של הממשלה. ושנית משום שמאחורי מרוצתו הבהולה של מופז לחיקו של נתניהו אין דבר מלבד אמביציה אישית חסרת פשרות - באותה נחרצות שבה הטיח בנתניהו את הביטוי "שקרן" בפריים טיים, חצה מופז ימים לאחר מכן את הקווים לתואר ממלכתי בכיר ונחשק בממשלתו.
עוצמת המחאה החברתית עוד תגבר מלבד זאת, איש משני האישים, כולל חברי מפלגתם המכובדים, לא מצא לנכון אפילו להתבטא בדבר הצורך להיטיב עם העם באותה חגיגיות שבה הצהירו על נישואיהם הפוליטיים.
התקבצות האזרחים שוב בתל אביב לאחר הפסקה של מספר חודשים, בסוף השבוע, היא, אם כן, ריאקציה טבעית למצב של מבוי סתום ואין ברירה לדידם.
הממשלה שמינתה את ועדת טרכטנברג בלית ברירה בסיבוב הקודם של הפגנות ההמונים, החליטה להימנע מלאמץ נקודות מרכזיות בדוח מיד לאחר הגשתו, וגם את אלה שהסכימה לקבל - כנראה בעל-כורחה - הצליחה "למזמז" כרגיל.
כשהתפתחויות פוליטיות משמעותיות ברמה הלאומית לא מתורגמות לפעולות לטובת הציבור הכמה לשינוי חיובי, והמצב הכלכלי בוער מתחת לרגלי רבים, אין להתפלא על תקומתה מחדש של המחאה החברתית ואין לטעות לגבי המינון: הוא רק יגבר ככל שיחלוף הזמן ולא יסתמן שינוי ממשי באופק.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
