|
|
חסרי אמצעים נפגעים [צילום: AP]
|
|
|
|
|
לא צריך להיות סוציאליסט או פעיל חברתי כדי להיות מוטרד מאוד מהתופעות המתוארות בדוח השנתי של הסניגוריה הציבורית. אם לסכם בשתי מילים את המסר העיקרי העולה מבין עשרות עמודי הדוח, הן יהיו: משפט לעשירים.
ברור שתהיה זו תמימות חסרת תקנה לצפות לשוויון מוחלט בין נאשמים לבין עצמם, או בין הנאשמים לבין המדינה. אך יש לצפות, ויש לדרוש, שוויון מלא לכל הפחות בזכויות וביישומן. אלא שהדוח מלמד בצורה ברורה, חד-משמעית ואמפירית שגם שוויון כזה רחוק מאוד מלהתקיים.
קחו למשל את זכות ההיוועצות בעורך דין לפני חקירה במשטרה. הרוב המכריע של החשודים כלל אינם יודעים על זכות זו, ומדוע? מפני שהמשטרה אינה טורחת ליידע אותם עליה. הפסיקה והחוק מחייבים להודיע על כך לחשודים, אך המשטרה מצפצפת. פשוט כך. התוצאה, כפי שאומרת הסניגוריה, היא שיש שני סוגי עצורים העומדים על זכות ההיוועצות: מיוחסים שיודעים מראש על החקירה, ועבריינים מועדים שכבר מכירים את זכויותיהם. אפשר לומר שיש עוד סוג: עשירים ובעלי מעמד, היודעים מהן הזכויות משום שיש להם יותר ידע כללי.
גם הרוב המכריע של האסירים אינם זוכים לייצוג - לא בפני ועדות שחרורים ולא בעת הגשת עתירות. נניח בצד את הגילוי המקומם, לפיו המדינה היא שמתנגדת לעיתים קרובות לייצוג כזה, ונחזור לאותה נקודה: מי שיזכו בייצוג יהיו מיוחסים, עבריינים מנוסים ובעלי מעמד/ממון.
מאחר שרוב החשודים, העצורים והאסירים אינם נמנים על מי שידם משגת, יש להגיע למסקנה שזכויותיהם של רוב החשודים, העצורים והאסירים נפגעות משום שאין ידם משגת. כנ"ל לגבי בני נוער: תרשו לנו להניח, שמי שהוריהם הם בעלי מעמד גבוה מספיק, לא יגיעו לבתי סוהר במקום למעונות נעולים.
הסניגוריה הציבורית, מצידה, אינה יכולה לתת מענה מלא לבעיות הללו. כבר יצא לי לראות לא פעם את נציג הסניגוריה הציבורית מגיע לאולם המעצרים ופוגש את מרשו לשיחה חטופה ביותר, דקות אחדות לפני הדיון בעניינו. כאשר פחות מ-1,000 עורכי דין צריכים לייצג רבבות נאשמים בשנה, סביר להניח שהייצוג לא יהיה אופטימלי - עם כל הרצון הטוב שוודאי יש לאותם סניגורים. ומן הסתם זהו אחד הגורמים לשיעור הגבוה-מאוד של הרשעות ועסקות טיעון.
הפתרון אינו טמון דווקא בהגדלת המשאבים לסניגוריה הציבורית, אם כי ודאי שיהיה בכך כדי לסייע. הפתרון הוא קודם כל מערכתי, והוא קודם כל דווקא בצד של רשויות החקירה. לא ייתכן ששוטר כלשהו יחקור את אחרון החשודים מבלי שיודיע לו כחוק על זכות ההיוועצות ומבלי שיאפשר לו לממש אותה. אולי צריך ללכת, לפחות לתקופה מסוימת, לקיצוניות האמריקנית ולפסול כל הודעה וכל הודאה שיינתנו תוך הפרת הזכות הזאת, כדי שבכירי המשטרה והפרקליטות יאכפו בנחישות את מימושה. כנ"ל לגבי ועדות שחרורים ועתירות אסירים: אם המדינה תדע שהפרת זכות הייצוג תביא אוטומטית לכך שהאסיר ישוחרר או שעתירתו תתקבל - היא כבר תדאג לכך שזכות הייצוג תישמר בהקפדה וברצינות.
זכותו של כל אדם לשכור את עורך הדין הטוב ביותר, כשם שזכותה - ואף חובתה - של המדינה להעמיד בכל תיק את הפרקליט הטוב ביותר. כאמור, ציפייה לשוויון מלא היא תמימות מלאה. אך אין להשלים עם הקיצוניות הנגדית, בה זכויות יסוד של כל אדם - ויהא זה מבצע העבירות הנתעבות ביותר - ייפגעו משום שידו אינה משגת וידיעתו אינה מגעת.
