בכנס המשוררים 2012 שנערך בחודש מאי בכנסת, התייחסה שרת התרבות והספורט
לימור לבנת, אל תביעת המשוררים להקים מועצה לאומית לשירה עברית. השרה שללה את הדרישה, ואמרה שאין צורך במועצה לשירה. כדי לעמוד על טענות הצדדים, כדאי להבין את מבנה הממסד התרבותי הקיים. בתוך משרד התרבות והספורט פועלים מינהל הספורט ומינהל התרבות - אשר כשמו אחראי על התרבות בישראל. חלק הארי מתקציבו השנתי של מינהל התרבות, מוענק לתיאטרון (96 מיליון שקלים) ולקולנוע (67 מיליון שקלים).
אחת המחלקות בתוך מינהל התרבות, היא המחלקה לספרות - שאחראית הן על הפרוזה הן על השירה. המחלקה לספרות מתוקצבת בסכום של כתריסר מיליון ש"ח בשנה. זאת, לפי תקנה תקציבית מס' 31-03-54 (ספרות - כתבי עת ומפעלי תרבות - תמיכה). בתוך תקנת הספרות, מקבלת השירה הרבה פחות מהפרוזה, וגם החלוקה הפנימית בתוך תחום השירה בעייתית ביותר, לשון המעטה.
לצד מינהל התרבות כמה מועצות, רשויות ומוסדות. בהן מועצת המוזיאונים שהוקמה לפי חוק המוזיאונים, התשמ"ג-1983, המועצה לספריות ציבוריות ("מועצת הספריות") שהוקמה לפי חוק הספריות הציבוריות, התשל"ה-1975, המועצה הישראלית לקולנוע ("מועצת הקולנוע") שהוקמה לפי חוק הקולנוע, התשנ"ט-1999 והמועצה הישראלית לתרבות ואמנות ("מועצת התרבות") שהוקמה לפי חוק התרבות והאמנות, התשס"ג-2002. המועצות מתוות מדיניות וממליצות לשרת התרבות. מינהל התרבות אחראי לביצוע המדיניות שהתוותה במועצות. המועצה הישראלית לתרבות ואמנות מאגדת את התחומים להם לא הוקמה מועצה נפרדת. היא כוללת מדורים, ובהם מדור ספרות; יו"ר מדור ספרות כיום הוא המשורר מירון איזקסון - והוא המשורר היחיד במדור.
תחום השירה - סובל מחוסר כדאיות כלכלית
הנה כי כן, במינהל התרבות נמצאת המחלקה לספרות, ובמועצת התרבות נמצא מדור ספרות. אם תמצי לומר, המשוררים מבקשים ללכת בעקבות אחיהם הקולנוענים ולהיפרד ממועצת התרבות. האם יש טעם בדרישתם? מה מבדיל בין השירה לבין תחומים אחרים - ובראשם הפרוזה? האם סובל תחום השירה מבעיות ייחודיות? התשובה הראשונה והחשובה ביותר היא התשובה הכלכלית. אין עוד תחום תרבות בישראל, הסובל מחוסר כדאיות כלכלית, כמו תחום השירה. משורר כיום אינו יכול להרוויח כסף על מכירת ספר שירה. למען האמת, פרט למקרים חריגים, פרסום ספרי שירה אינו אלא תחביב יקר.
המשורר הוא שמממן את הוצאת ספריו, ומכירתם לא תחזיר את הסכום שהשקיע. התשובה השנייה קשורה למעמד המשוררים ולכוחם. בעוד שרבים מהסופרים הם לא רק אנשים מבוססים כלכלית, אלא גם בעל מעמד תקשורתי וציבורי, סובלים המשוררים מסטאטוס נמוך. לכן קשה להם, במישור הציבורי והפרטי כאחד, להילחם על זכויותיהם. אכן, ביחס לחבריהם הקולנוענים, אנשי התיאטרון ואפילו הסופרים, מהווים המשוררים אוכלוסיה מוחלשת.
לא רק המשוררים סובלים מקיפוח, אלא גם השירה עצמה בעיות ייחודיות לה. השירה היא אומנות לא פופולרית בישראל של שנות האלפיים. עבור רבים היא קשה לצריכה: לעתים השפה גבוהה, לעתים דורשים השירים מחשבה לשם הבנתם, לעתים מקשה הצורה - שאין הקורא מורגל בה - לרוץ בספר. השירה היא פורמט מקוטע, וקשה מאוד לשקוע בה. השירה נחשבת גם לצורת התבטאות אישית במיוחד, בה נושרות מחיצות בין הכותב לבין הקורא; לא כל קורא אוהב את האינטימיות הזו.
להקים מועצה לאומית לשירה עברית
אחד האתגרים הגדולים שיעמדו בפני מועצה לאומית לשירה עברית, הוא לקיחת החסרונות הללו והפיכתם ליתרונות: האופי הבלתי רציף מעניק אפשרות ליהנות מקטע ספרותי פה ושם, גם לאנשים שעיתותיהם אינן בידיהם. השפה הגבוהה והקושי האינטלקטואלי יכולים להשתלב היטב בחינוך (במובן הרחב של הביטוי). האופי האישי הוא הזמנה לשיח, לעיתים ישיר - במסגרת קבוצות מסוגים שונים.
משוררי ישראל מעלים טענות קשות, על חלוקה לא הוגנת של הכספים בתוך תחום השירה פנימה. למיטב ידיעתנו, לא קיימות טענות מקבילות אצל הסופרים. אגב, אי היכולת להבדיל תקציבית בין שירה לבין פרוזה ולדעת את החלוקה המדויקת ביניהן, היא סיבה טובה דיה להקמת מועצת השירה העברית.
משוררי ישראל יודעים שהם מקופחים לעומת חבריהם הסופרים, אך אין באפשרותם לדעת כמה גדול הקיפוח; למשוררים גם אין אפשרות להוכיח טענותיהם. סיכומו של דבר, קיימת הצדקה עניינית להקים מועצה לאומית לשירה עברית באמצעות חוק השירה העברית.
השירה אכן סובלת מבעיות ייחודיות לה - שאפילו הפרוזה אינה שותפה להן. לטובת מעבר חלק, המלצתנו היא שיו"ר מדור ספרות במועצת התרבות יכהן כיו"ר מועצת השירה העברית. עוד היינו ממליצים, כי חלק מחברי המדור יהפכו לחברים במועצת השירה העברית - ואליהם יתווספו חברים חדשים. אין סיבה לשינויים במינהל התרבות - והמחלקה לספרות תוכל בהחלט להיות אחראית לביצוע המדיניות שתתווה המועצה.
