בארץ נושבת מודדים את המרחקים ביחידות אורך ומציינים אותם באבני דרכים. בין הערים והכפרים טוו בני אדם רשתות של כבישים ושבילים וסימנו בהם ציוני מילין או פרסות, או קילומטרים במידות ימינו, ועל-פי המרחק העריכו בני האדם את הזמן הצריך להם למסע ושמרו במרחבי הסחר והנדודים על שפיותם. במדבר שכמו אינו תם, מונים את הימים הנוקפים בין חנייה בנווה נודע לנווה רחוק ששמו עושה לו מקום בשממה, בין באר לבאר, בין ההרים הרמים לבין הפסגות האדנותיות ומידת הזמן, היום, מודדת את המרחק.
"דרך שלושת" ימים היא יחידת מרחק. הרווח ששם לבן בין צאנו הרועה במדבר לבין זה של יעקב, אינו נמדד ביחידות אורך מדויקות, אלא ביחידות זמן מוסכמות. "וַיָּשֶׂם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וּבֵין יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב רֹעֶה אֶת צֹאן לָבָן הַנּוֹתָרֹת" [בראשית ל', ל"ו]. משה ואהרון מסווים את יציאת העבדים העברים ממצרים לבלי שוב, בתואנה של מיצוי זכות חופש הפולחן במדבר. "וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ" [שמות ה', ג']. מידת זמן הימים הזאת, הייתה בחינת המרחק הגדול ביותר שאדם יכול ללכת למדבריות ולשוב עוד בבטחה אל מקום היישוב ממנו יצא, מעין "קְצֵה הַמִּדְבָּר" [במדבר ל"ג, ו'], שלושת ימים הלוך, שלושת ימים חזור, יום מנוחה בין הלוך לחזור, שבוע.
"שלושת ימים" לא הייתה על כן מידת זמן המציינת מרחק מדויק. החול הלוהט ואבני החצץ הפוצעים, הנקיקים ומפלי הסלעים, הצמא והתשישות, התעייה והסחור-סחור בנוף שאין בו נקודות חיבור כדי נתיב ישר ובוטח, הפכו כל יום של הליכה ליום שלא יכול היה לדמות לקודמו. "דרך שלושת" ימים הייתה מרב ההליכה המותרת עד לגבול פיקוח הנפש במדבר.
ארבעים שנה אקוט בדור
ישראל קיבלו את התורה בהר ה', ועל-פי חפץ האל מוציאם ממצרים, בשלו מיד להיכנס לארץ כנען. ארץ כנען היא קצה המדבר, בכל מובן. מרחק גדול נפתח בינה לבין סיני, אבל כמאמר רש"י, כיוון "שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד - מהלך שלשת ימים הלכו ביום אחד" [בפירושו לבמדבר י', ל"ג]. הענן והארון הלכו לפניהם והדריכו אותם לפסוח על כל מה שמעכב על-פי דרך הטבע, ומהלך שלושה ימים היה למהלך של יום. "וַיִּסְעוּ מֵהַר ה'... וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם... לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה" במדבר פארן, ומשם מיד "אֶל מְנוּחָתִי" [תהלים צ"ה, י"א], ארץ ישראל.
אלא ששם, בקצה היום האחרון במדבר, ביקשו להם ישראל, "עַם תֹּעֵי לֵבָב... שלֹא יָדְעוּ דְרָכָי" [שם, י'], מרגלים, והמשך הסיפור, "אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר..." [שם] ידוע. אף על-פי שהענן הולך לפניהם, ומיד אחרי הענן הולך הארון ואין מקום לא לטעות ולא לתעות, הגיאוגרפיה שבלב קטני האמונה הופכת אותם לעם תועי לבב ודרך שלושת ימים הופכת לדרך ארבעים שנה, וארץ ישראל שבקצה המדבר הופכת לארץ ישראל בקץ חיי דור יוצאי מצרים. המרחקים עושים זמנים והזמנים עושים מרחקים, ואלה ואלה תוהים ותועים זה לעומת זה.
ויפוצו אויבינו וינוסו משנאינו
לא כך חשב משה. "אֲרוֹן בְּרִית יה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה... עֲנַן ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה. וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" [במדבר י', ל"ג-ל"ו]. הענן היה כמלבושו הפלאי של הסייר האלוהי שאין לו דמות הגוף שהורה את הדרך. הארון בו היו מונחים לזכרון עולם שברי הלוחות הראשונים (ארון הלוחות השלמים השניים לא מש מתוך המחנה), לאות כי עם שנסלח לו עוון העגל הוא בלתי מנוצח, כי עם שאינו ירא להודות בכשלי עבר הוא עם שיש לו כוחות נפש לא ישוערו לעתיד, פינה את הדרך מאויבים.
משה, הנווט הגדול של מסעי עמו בין שרטוני אויביו, התפלל כי הדרך לארץ ישראל לא תהיה דרך מלחמת דמים חזיתית אלא דרך נסיגת האויבים, וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ... וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ, כי הפגנת כוח הרוח הכפול, הענן והארון, תיירא את המתנכלים, ואף על-פי שכל צבא ישראל היה דרוך למלחמה הוא האמין באמונה שלמה כי בְנֻחֹה, בהניחו את נשק המגן כאשר ישב בטח בארץ ויהיה פנוי ממערכי מחשבות חרב ודם, תשוב השכינה לשכון ברִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל באשר הם שם.
רוני רוני השיטה
גם העם עצמו לא העלה על הדעת איזה אסון עומד להתרגש עליו בגינו. הוא לא ידע במה יאשם, במה יחטא ויגזור על עצמו בהרף עין אחד לפני הגאולה, נדודי דור. הוא שר לארון ההולך לפניו. הגמרא במסכת עבודה זרה דף כ"ד עמוד ב' תוהה מה אמרו ישראל, לא רק משה, בנסוע הארון שהיה מקושט קישוטי מלכות. רב אשי אומר כי אז אמרו לראשונה את פיוט השבח המופלא ששבו ואמרו אותו כאשר פדו את הארון משבי הפלשתים בדרך אל בית שמש, "רוני רוני השיטה, התנופפי ברוב הדרך המחושקת בריקמי זהב, המהוללה בדביר ארמון, ומפוארה בעדי עדיים", שירה נא הארון העשוי עצי שיטים, הכה את כל רואיך בהתפעמות בראותם את ארון הדביר, ארון קודש ארמון האלוהים. אף לא מילה על הלוחות. אף לא שורה של פיוט על התורה שירדה מסיני. שיר הלל לארון, לסמל המלכות. את נותן התורה "קוּמָה ה'", שר משה, את קבלת התורה, את הארון, את "רוני רוני השיטה" שר העם.
ברגע קטון של יצר דעתני סיכל חטא המרגלים את הבשורה שעוררה התלהבות מופלאה. לא הענן, לא הארון, לא משה ולא תורתו, יכלו לרסן את התפרצות כוחות אובדן האמונה, ולא יכלו למנוע את האסון הכבד שהמיטו הנלהבים, שכבו פתאום, על עצמם. צריכים לקרוא, ולשוב ולקרוא, בכל דור, את סיפור ניצחון הרגע הקטון של הכפירה על האמונה כדי לדעת כי לעולם דרך שלושת ימים עלולה להיות דרך ארבעים שנה, וכדי לקוות עם זאת כי סוף דבר אחרי ארבעים שנה מתקיים גם לעד שׁוּבָה רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל. כל יום ייזהר אדם מיצר שלטונו הבלעדי על גורלו ולעולם אל יתייאש מן הנחמה.
