מאמר זה הינו חלקו השני והמשלים של המאמר שהתפרסם כאן "האמנות כרלוונטית לקיום - אדוורד מונק" (ראה/י קישורים 1 או 2 למטה). עניינו הפעם הינו כללי עוד יותר: חשיבותה של התמקדות בו-זמנית במערך מורכב, התמקדות מ-2 נקודות תצפית ניבדלות, דבר המאפשר הבנת-עומק של הבעייה או הנושא שלפנינו. זאת לעומת "הבנה" שיטחית, בנלית וחדורת קלישאות, שאינה חודרת למהות הבעייה. גם הפעם משמש ניתוח צפייה בתמונה של האמן הגדול מונק (שציורו המפורסם "הזעקה" ניגנב ממוזיאון באוסלו לפני זמן מה, והביא לקריאות שבר של האוצרים לגנבים לשמור כבבת עין את התמונה שאין ערוך לערכה) להמחשת נושא התמודדות התבונה האנושית עם מערך מורכב (אמנות עילאית, במקרה זה). זאת, תוך הבטה "אחורה" כלפי תהליך החשיבה עצמו, יחד עם שזירתה בהמחשת תכנים בסיסיים עמוקים בחיינו ובתרבות המערב שניתוח התמונה חושף.
בחלקו הראשון של המאמר שהתפרסם כאן, בדיון אודות התמונה המדהימה "מחול החיים" (1899) של מונק (ראה הקישורים למטה), יש לשים לב כי התמקדנו כאן באופן מפורט בשתי העלמות הקרובות לפוקוס (מוקד) הציור, שתי אלו שמחוץ למעגל המחוללים. ואילו במחוללים ראינו בניתוח זה מעין רקע, הניתפס כביכול ברמת רזולוציה (הפרדה) נמוכה, כשהעלמות, שניתפסו ברמת רזולוציה גבוהה תוך פרוט רב, היוו את הדמות לעומת אותו רקע. כך איפוא, ראינו את הדמויות המחוללות כמקשה אחת, כמעין כוליות, דבר שהביא לשימוש במושגים סכימטיים וסטראוטיפיים לגביהן, תוך תאור הזיקה בינן (המחוללים) לדמויות הפוקוס - הלוא הן העלמות הנפרדות.
המשגה זו כללה איפוא מילים מסוג, "מחול החיים" או "האקסטזה הקולקטיביסטית של הריקוד", מילים שיותר משהן פותחות לנו צוהר להבנת תהליכים ודינמיקות הכרוכים בדמויות הרוקדות, הן אוטמות אותו. כך איפוא, תכופות כשאנו מתייחסים לגורמים הניתפסים כרקע לגורמי הפוקוס, אנו עשויים להשתמש במלל ריק וכוללני הנותן אשלייה של הבנה, כשבפועל מדובר דווקא בהיפוכה של ההבנה - תפיסה מרוששת מאיפיונים יחודיים הניבדלים זה מזה.
הציור "מחול החיים" של מונק -
www.michael-sharon.com/mdance.jpg רבים מאיתנו, אגב, תופסים בבחינת "רקע" חלקים נירחבים מהמציאות סביבם. ואזי הם משתמשים במילים אטומות, סטראוטיפיות ומרוששות ממשמעות מבחינתם, מילים הנהפכות לקלישאה, תכופות בכעין ריטואל (אקט טיכסי) ריק מתוכן שכמעט אינו מוסיף כל מידע חדש. כגון: "מלחמת הקיום"; "אני מתמודד עם זה..."; "היא מרוכזת מדי בעצמה..."; "השקיעה כה יפה..."; הפוסל, במומו פוסל..."; "למען המדינה..."; "האמת תמיד באמצע..."; "החברה..."; "בתקופה המודרנית..." ותכופות גם, "פקודה בלתי חוקית בעליל..." או המילים "צודק" "מוסרי" או "הכיבוש".
החזרת המשמעות לדברים שהתרוששו ממשמעות והפכו לקלישאות, כרוכה איפוא בשינוי נקודת תצפית, והפיכת דברים נוספים לפוקליים (מוקדיים). כך איפוא, בחננו את הדברים מנקודת תצפית פוקלית אחת, זאת של העלמות ביחס למחוללים. נבחן איפוא את סצינת התמונה מנקודת תצפית פוקלית אחרת, זו של המחוללים בזיקה לעלמות.
כל שינוי בנקודת תצפית, פורס רובד נוסף, אך כזה שהינו עם זאת משולב ובנוי לתוך הרובד הקודם. כך, המילה "רובד" עשוייה להטעות איפוא, שכן אין מדובר בתהליכים במקביל ובמנותק זה מזה, בדומה לריבוד גיאולוגי, אלא באינטגרציה (תיכלול) כשרובד אחד משולב לתוך משנהו. זאת בדומה לגוף תלת-מימדי במרחב, שכל נקודת תצפית חדשה ביחס אליו חושפת היבטים נוספים - אך היבטים נוספים אלה משולבים וחופפים חלקית לתוך ההיבטים שניפרשו בנקודת התצפית הפוקלית הקודמת לו. ראה/י בנושא זה ניתוח היכולת לחלוקת קשב גבוהה בספרו של הכותב "חלוקת קשב" (ראה/י קישור 3), זו המאפשרת בחינת מושא מ-2 נקודות תצפית פוקליות לפחות; כשמקרה פרטי חשוב כאן הוא תפיסה בו-זמנית של אובייקט מורכב, הן מנקודת התצפית הפוקלית של אספקט המכלול והכוליות, והן מנקודת התצפית הפוקלית של הפרטים במכלול. זאת, כשתיפעול חלוקת קשב נמוכה כרוך בקריסה קישבית לתפיסה חד-מוקדית של מושא ההסתכלות הכולל, תפיסה שהינה סכמטית, סטראוטיפית, מעוטת איפיונים ונעדרת שילוב כמה כווני חשיבה נפרדים ויחודיים הניבדלים זה מזה.
כך, לאחר שפורסם מאמרי המנתח את התמונה "מחול החיים" של אדוורד מונק (שצויירה ב-1899), הופיעה תגובה מאלפת של קוראת, שנקודת התצפית הפוקלית שלה היתה התמקדות-לפרטים דווקא במחוללים שבציור (ולא בשתי העלמות, הבודדות, זו בלבן וזו בשחור), ובכך היא חשפה רובד נוסף, המשולב ברובד הקודם. זהו צעד חשוב, לקראת תפיסה כוללת ומקיפה יותר של התמונה במלוא רבדיה. זאת הגם שהתצפית הקודמת, זו שאיפיינתי בניתוחי, עדיין יכולה להיבדל כמודול ניפרד. הדבר מאפשר גם לחזור שוב לעלמות הבודדות ולהבחין בהם בפרטים נוספים, הפעם מתוך הזיקה בין המחוללים לעלמות, בניגוד לתצפית הקודמת במאמרי, שהיבליטה את הזיקה ההפוכה בין העלמות הבודדות למחוללים - שניתפסו כרקע.
דברים לשלומית
כותבת הקוראת שלומית, המתמקדת דווקא ברוקדים ולא בשתי העלמות הבודדות:
אהבתי את הניתוח שלך מיכאל. אוסיף ואומר כי בתמונה "מחול החיים", יש לדעתי המון בדידות, ניכור וייאוש. הזוג במרכז התמונה (האישה באדום) שרוקד אינו נראה כלל מאושר. היא נראית אומללה או מישהי ממעמד נחות שעומדת להיות מנוצלת, והצבע האדום מציג תאווה ופיתוי, למרות שהיא נראית כאחת שנאלצת ללבוש זאת, כדי שתוכל לשרוד, והוא נראה קר, מחושב, ממעמד גבוה, מתנשא ונצלן. גם הזוג האחר מצד ימין, שם לא רואים את פניה של האישה, כאילו הגבר בולע את כל כולה, והיא נאלצת לספוג זאת. היא לובשת שמלה לבנה, המסמלת תום ובתוליות, והגבר מוצג כאיש מלא זימה, לפחות עפ"י החיוך המרוצה שעל פניו. שאר הזוגות שרוקדים, נראים מרחוק, ויש רמז לריקוד תזזיתי, מאין חיפזון, מעין "אכול ושתה כי מחר נמות", משהו לא נעים. בקיצור - ציור מדהים. ושוב - תודה למיכאל על המאמר שפתח גם לי את המחשבה.
ובכן, שלומית הכניסה כאן נקודת תצפית חדשה, וכזאת המלאה תובנה הקולעת למהות הדברים, הן בבחינת פרטים והן בבחינת הכוליות (הראייה הכוללת והמקיפה: "בדידות, נכור ויאוש" כדבריה).
בשיח היוצר האמיתי בין תודעות ערות וחושבות, הדבר מאפשר להמשיך ולפתח את הדברים, תוך העפלה לפסגות חדשות. זאת בניגוד למצב כוחני ולא סימטרי, בו האחד מציג תובנות חדשות בהינף מלא השראה, והשני מקפד אותן, בהציבו מצידו ניתוח מתפלפל, עתיר מלל וכבד הפועל להמם את תודעתו של הזולת. וגודם בכך באיבו נטוע מינץ שהחל בפריחה העשוייה להפרות כל תודעה ערה שסביבה. זוהי תופעה שכיחה, כאשר בשרות הכוח וההערכה העצמית עוקרים הינף תובנה תודעתית חדשה ופורייה ומקפדים את חיותו היוצרת של הזולת.
כה הרבה מרצים ובעלי יומרות אינטלקטואליות הינם אכן עוקרי נטוע תודעתיים.
אני כותב איפוא, בהינף יוצר משלי (הייתי רוצה לקוות) ואפילו בהתרגשות-מה שיש בה אולי שמץ מתחושתו של המגלה ארץ או יבשת חדשה... בהמשך טיבעי לאותה נקודת תצפית חדשה, פורייה, מלאת חיות ותובנה שהיציבה שלומית. האם כתיבתי כאן היא איפוא ההמחשה החייה לחשיבותה המפרה של הצבת נקודת תצפית פוקלית חדשה ותקפה? והמחשה גם לחשיבות שיח תובנתי, רגיש ולא מקפד, ואוויר הפסגות היצירתי והבונה הכרוכים בהצבת נקודות תצפית חדשות בין אדם לזולתו?
שלומית, ניתן לראות בהתבוננות בזוגות הרוקדים שאת צודקת, והבחנת בדבר חשוב. כאשר, מבעד לאקסטזה הקולקטיביסטית של הריקוד, מבעד לתמונה הכללית, נבחן בנפרד כל זוג - שהינו בעל מאפיינים יחודיים בתוככי הכוליות הזאת - אכן נראה כאן, באופן פרטני, ניכור, בדידות וייאוש כדברייך.
נראה כאן עוד דבר נוסף המורכב מאלה - מבעד למה שנראה מרחוק ובאופן כוללני, אולי כאושר של אותו מחול חיים, יש גם אלמנטים בעייתיים, אולי של רמז לרשע או חוסר טוב אמיתי, או מעין הכרח כפייתי (כפי שאמרת - "ריקוד תזזיתי"). האנשים פועלים כמעין מאריונטות, בעצם.
הבחנת גם במידת האכזריות הנאכפת או הכורח השרדני של שתי נשים העומדות מול דיכוי - זו באדום הנאלצת להעתיר את רכותה (ורכותה מובלטת) על אדם קר, כנראה בן מעמד גבוה, כדבריך. וזו מימין לה, בלבן "הנבלעת" (כפי שניסחת זאת בבהירות מתבוננת ומדוייקת) בתאוות גבר בעל שפתיים עבות ותאוותניות המובלטות כמאפיין מרכזי של פניו. תנועת ראשה המוטה הצידה, כאילו בהתרפקות, נושאת גם רמז של רתיעה מהמצב ומהאיש.
ושוב, נחזור לאותן שתי נשים בודדות, העלמה בלבן וזו בשחור. הלבנה מעתירה כביכול - משרה כוח ואנרגייה חיובית של פריחה ותקווה על הסיטואצייה הזאת, במעין נאיביות השרוייה ביופי והטוהר הפנימיים שלה שיש בה אלמנטים של קדושה, אולי. אף שידיה מושטות, הרי שאין היא מתמקדת במבטה ברוקדים אלא כאילו ניפנית הצידה, שרוייה בטוהר הפנימי שלה. ואילו העלמה בשחור?
האם היא מסתכלת ברוקדים?
לא.
מבטה מופנה דווקא כלפי העלמה בלבן. משהו מהזעם או הטינה המאופקת אך ההרסנית שלה מופנה דווקא לעלמה בלבן - זו המעתירה חיוב ותקווה על היקום האנושי המנוכר וחדור הרשע או הסאוב, שדוחה אותה.
הזעם, ואולי הבוז, מופנה דווקא לעלמה החיובית והדחוייה בלבן הנמצאת במצב דחוי דומה לשלה.
ואינו מופנה לאלו שזנחוה.
כאילו אומרת היא בזעם ואולי בבוז: מה את מעתירה כוח וחיוב על אלה שדחוך, על העולם הכאוב והרע הזה? הזעם, מופנה לזאת שמחזקת למעשה בחיוביות ורוח חיים חיננית ומלבלבת את המציאות הרעה, או למעשה, הנכפית הזאת. "אלה אינם אלא מאריונטות חסרות עצמיות המחוללות את פרחי הרע, ואף זאת בחוסר דעת, ומה תקווה יש בהם, וכי אינך רואה"?
מה האיוולת הזאת? כאילו דוברים הזעם והבוז.
ויש בדמותה גם הטינה הנקמנית השואפת לאיין (כפי שכתבתי במאמרי). האם זו היא עמדה אפוקליפטית בעצם? כשצייר מונק תמונה זאת ב-1899, כבר היתה מוכרת יצירתו הכבירה בת ארבעה החלקים של ריכרד וואגנר, "טבעת הניבלונגן" (1876) שמהווה למעשה מבחינת מורכבות ויופי תצורותיה המוסיקליות את המהפכה החשובה ביותר במוסיקה המערבית במאתיים השנה האחרונות. זו שעולות עליה רק "המצאת" המוזיקה הרב קולית במערב אירופה במאה ה-13 והמוסיקה (העולה במבניה המורכבים על כל מה שאנו מבינים במושג "גבולות השכל האנושי") של יוהאן סבסטיאן באך (1685-1750 ) המהווה את פיסגתה.
במאמר מוסגר אוסיף, שאזרחי ישראל הם עדיין קורבנותיו של היטלר גם במובן זה שהם מנועים מלשמוע את המוזיקה הכבירה הזאת, רק משום שהצורר היטלר ימ"ש אהב אף הוא את המוזיקה הזאת, של ריכרד וואגנר, בדומה, להבדיל באלפי הבדלות, לכל גדולי הרוח במאה ה- 19 וה-20, כולל חוזה המדינה תאודור הרצל וכולל האסטרופיזיקאי האנגלי הדגול והמשותק בכל גופו סטיפן הוקינג - שרק וואגנר לדבריו מפיח בו רצון חיים במצבו הנואש. ומשום שכמה מהפקידים והקומיסרים הממונים על התרבות בישראל אינם מבינים דבר וחצי דבר במוסיקה וגם בורים בהיסטוריה; אבל מבינים גם מבינים הרבה באמירות שגב חגיגיות בטון מזועזע היפה מאין כמוהו להקפיץ לדום שתיקה. וכך, המוסיקה המורכבת להפליא והמדהימה של וואגנר קרסה לה בדימוי העממי הישראלי לכמה אסוסיאציות חופשיות ופרועות למדי בדבר מוסיקה בנוסח שירי לכת צבאיים, תרועת חצוצרות ותופים ומצעדי קלגסים... (מה שמהווה כמובן את היפוכה המוחלט של המוסיקה הרומנטית, הבשלה והנפלאה הזאת , באחד מאותם פרדוקסים מוזרים של פסיכולוגיית המון שהינם מעבר להבנתנו...ולפעמים אמנם משמיעים לאיש-ההמון המשכיל קטע (או שניים) מתוך הפתיחות (אוברטורות) ביצירות המוקדמות, העשוי אולי להזכיר באופן כלשהו משהו מעין זה, על דרך האסוסיאציה הרחוקה, ותוך השטחת תלת-מימד בעל זרמים תת-קרקעיים ומספר רבדים, השטחה לדו-מימד של מוזיקת סופרמרקט נוסח קליידרמן).
ונמשיך.
אם אכן התאור כאן נכון, הרי יתכן שיש כאן משקעים של החלק האחרון ב"טבעת" -Gotterdammerung דמדומי האלים, או למעשה, "שקיעת העולם". בפרק זה מופיעה ברונהילדה, עלמה (ואלה לשעבר) שנבגדה על ידי האהבה. זאת בעולם בו דומיננטיים רצונות-כוח ותאוות-כוח פטריארכליים, ושוררת הבוגדנות. ברונהילדה, ההופכת שוב למעין אלת נקמות, מביאה על העולם הרע הזה את אובדנו, לקראת סדר חדש ורחום יותר. הדבר בולט בקטע האחרון, בעל מוזיקה מדהימה ומהממת באקורדים מוזרים, חזקים, מהממים, ומלאי פלא שכמוהם לא נישמעו מעולם עד אז. זאת כאשר מול הלהבות הבולעות את הנבלים ואת העולם הישן, ולנוכח כביכול, האנושות כולה, יש רמזים לאותה הגחת עולם חדש המשוחרר מהכוחניות והשטניות. ולבסוף המוזיקה הזאת הופכת לרוך רחום ונפלא הנושא לאופקים חדשים ומזוככים. האם העלמה בשחור היא איפוא גלגול של ברונהילדה?
ומשסיימנו, חיוני, מבחינת הבקרה על תהליך הניתוח הבונה, להציג לעצמנו את השאלה, האם ניתוחי קולע לנקודת התצפית החדשה (של שלומית), ומשתלב, תוך הוספה של קווים חדשים ויחודיים משלו, באותו הינף רב השראה של תובנה מעולה שהיציגה? דהיינו, האם לא ניסחפתי לניתוח מתפלפל-מתפתל ושרירותי מהסוג המקפד את תבונתו היוצרת ותרומתו החשובה של הזולת?
או באופן כללי יותר, האם לא החטאתי את המציאות?
שכן לגישתי, הבנה קולעת של המציאות תתכן רק משילוב כמה עמדות תצפית ואינטגרציה בונה של כמה מוקדי קשב. זאת בתנאי שכל מוקד כזה הינו לכשעצמו קולע, בבחינת "לוכד ברישתו" מאפיינים חשובים, הגם שבהכרח חלקיים, של המצב.
ומה אם כן אמרה שלומית, דהיינו האם תהליך הבקרה מסמן לי כאן "רות, עבור", אור ירוק? האם יש כאן מוצר אינטלקטואלי בר קיימא וערך, שניתן להאיר בעזרתו בעיות וענינים נוספים ורבים - פרי מאמץ משותף?
כותבת שלומית איפוא:
מיכאל היקר,
מדהים מה שכתבת לי בתגובה. אני מסכימה עם כל מילה. מרתק! תודה! אני חושבת שאני מתחילה לשנות את דעתי, ואחכה בשקיקה לקריאת מאמריך (לפחות בנושאי אומנות וספרות) - נושאים שאותי אישית מעניינים במיוחד.
ובכן, לפנינו ניסיון בתבונה אנושית ערה ורגישה ודייקנית-לפרטים תוך דיאלוג בונה - ניסיון שכנראה צלח. אך לא לשכוח, כל זאת תודות לסביבת ציורו המדהים, "מחול החיים", (וכמובן גם "הזעקה"), של אדוורד מונק, שהוא הגיבור האמיתי של כל מה שארע כאן. כן, אמנות אמיתית רלוונטית לחיים ולקיום ונושאת אותם מעלה מעלה.
קישורים
חלק א' של המאמר "האמנות כרלוונטית לקיום":
קישור 1
www.literatura.co.il/show_creations.asp?id=9507 קישור 2
www.nfc.co.il/archive/003-D-7121-00.html?tag=9-56-41&au=True קישור 3:
הספר "חלוקת קשב", העוסק בין השאר בהרחבה במאפייני כוח אדם, מנהלים, חוקרים ובעלי מקצועות חופשיים, בעלי יכולת גבוהה להשיג תובנות אפקטיביות ולהתמודד ביעילות עם סביבה מורכבת (העשוייה גם להשתנות במהירות), ולקבל החלטות אופטימאליות במצבים מאתגרים וקשים.
(אקדמון - האוניברסיטה העברית)
www.academon.co.il/details.asp?id=000570030090 (סטימצקי)
www.ibooks.co.il/NS_GetProdInfo.asp?prodid=11760258
