אורי ברבש, במאי הסרט התעודי "במצפון נקי" העוסק בסרבנים, כועס על ראש אכ"א, האלוף אלעזר שטרן: "ראש אכ"א בייש את מדי-צה"ל באופן שלא יסולח". ברבש רואה בו "אדם לא פתוח", "לא אינטיליגנטי", "שמסר נוסחאות שלא מתמודדות עם האמת הקשה". כל זאת ועוד, משום החלטת רשות השידור לדחות את הקרנת חלקו השני של הסרט אשר ישודר "בהמשך", למרות שנקבע מועד להקרנה והוא פורסם בעיתונות.
בשם חופש הביטוי, שהפך מזמן להפקרות הביטוי ול-"כֹּחַ הביטוי", ובשם "חירות האמן", עוטה על עצמו אורי ברבש טלית שכולה תכלת המסתירה צביעות מכוערת וחוסר אינטיליגנציה בסיסית. הלא הסרבנים עצמם בזים למדי צה"ל, וסרטו של ברבש סולח להם גם סולח. ולא רק סולח, הסרט כולו מעלה את המשתמטים-פחדנים האלה על נס הגבורה, אצילות הנפש, מוסר הכליות ואהבת האדם באשר הוא אדם. זה לא מבייש את צה"ל, זה מבייש את כל העם היושב בציון שאינו נוהג בהם כבמורדים, מסיתים ומדיחים, לרבות את הבמאי עצמו.
מה זה "באופן שלא יסולח"? מי אמור לסלוח או שלא לסלוח לראש אכ"א? אורי ברבש? האמנות? הדמוקרטיה? ברבש הרחיק לכת בהערכת עצמו. כּוּלָה סרט מגמתי, חד-צדדי, סובייקטיבי, שמאלני קיצוני, שמטרתו סומנה מראש. הוא לא קרא לסרט "מצפון דפוק!"
או "הבגידה!" או "סדק ראשון של מרד", הוא לא בחר אפילו בשם נייטרלי כמו למשל "הדילמה המוסרית", אלא קבע בכותרת שהמתחמקים מחובתם האזרחית פועלים "במצפון נקי". חד וחלק! זהו המניע! אלה האנשים. ומה שלא יעשו הפראזיטים האלה, מרחף עליהם שמו של הסרט ומטהר אותם. זאת ועוד, חלקו הראשון של הסרט נקרא "נערי הסיפון" והשם הטעון הזה הופך אותם מראש לצדיקי הדור הצופים פני עתיד נורא.
אורי ברבש קובל על ראש אכ"א "שמסר נוסחאות שלא מתמודדות עם האמת הקשה". יעמוד נא הבמאי ה"פתוח" וה"אינטיליגנטי" הזה מול המראה ויענה לעצמו בכנות: האם בסרט ה"תיעודי" הלז יש נוסחאות שכן מתמודדות עם האמת הקשה? הרי הוא יודע שזוהי האמת שלו והאמת של קומץ קטן שאינו משביע נמלה. לעומתה קיימת אמת אחרת ואולי עוד כמה אמיתות הפוכות לגמרי הרואות באמת שלו שקר-גס, חוּצפה ועזות מצח. הסרט שלו, על-פי כללי הדרמה, חסר קונפליקט בכלל! אין בו שאלה שיש לה פנים לכאן וּלכאן. החבורה התמהונית הזאת לא נשאלה ולו שאלה נוקבת אחת. האהדה והאמפטיה מהוות קו-מנחה לאורך כל הסינמה-בלאש הזה, שהוא בעצם על חשבון הציבור. זו הסיבה שנקבע, ובצדק, כי בדיון שלאחר הסרט ישתתפו אך ורק מתנגדים לסרבנות. בסרט עצמו יש כבר מלוא חופניים צִדוּד.
אני בהחלט בעד הקרנת החלק השני של היצירה המפוקפקת הזאת. ולא רק זאת, הייתי שמח אילו היו מקרינים את הסרט שוב ושוב, ביחוד בפני נוער העומד להתגייס. שהרי בניגוד גמור למטרתו של יוצר הסרט, כעבור רגע או שניים מתום ההקרנה, הלב יוצא אל החיילים המשליכים נפשם מנגד, למען מדינה וּמולדת וּמכורה שיכולה להרשות לעצמה להגן על חיי נוער זִבְלִי שכזה.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
