"צדק מסוערב" - ספרו של עו"ד סא"ל (מיל') שלומי ציפורי - הוא ספר מטריד.
לימדונו לחשוב, שבתי-המשפט עושים צדק, ולא היא. בתי-המשפט עושים רק חוק. כלומר, בעיסוקם בתחום הפלילי הם מפרשים מעשי אדם במסגרת החוק. ציפורי מדגים כיצד ההרכב האישי של חבר שופטים - "מותב" בסלנג המשפטי - משפיע על גורל יחידות ועל גורל אנשים. כלומר, הספר מאושש את הטענה, כי לו ישבו בהרכב שופטים אחרים, גורל התיק היה שונה.
איננו רוצים להאמין, שתיקים פליליים "נתפרים" על-מנת לפתור בעיות אישיות, או ארגוניות, בפרקליטות.
"צדק מסוערב" עוסק ביחידת המסתערבים "שמשון" ובמפקדה הראשון. את הסיפור המוזר, שטווה המחבר, קראתי כאשר בתקשורת הדהדו דבריו של היועץ המשפטי, כי פרקליטת המדינה "תפרה תיק" לראש הממשלה בעניין "האי היווני". יחד עם זאת, נער הייתי וגם זקנתי, וכמה מחבריי עברו טיפול בפרקליטות הצבאית. זה מה שנקרא ב"ערכי צה"ל" - רעות, ופעם היה סתם אחוות לוחמים.
הסיפור של שלומי ציפורי מעניין. אביו, מוטקה, ודודו, ישראל בן-אמיתי, היו קצינים בכירים ביותר. הוא עצמו היה קצין חימוש בחטיבה 7, שהוסב אחרי מלחמת יום הכיפורים לפרקליט צבאי - חיה מוזרה במסדרונות הקריה, שבה אלפי ג'ובניקים מכלים את יומם בייצור ניירות והוראות. כיום ידוע שלומי ציפורי כעורך-דין, הנלחם נגד העוולות, שעושה המערכת הצבאית. כנראה, נקודת ההמרה שלו מהיותו עצם מעצמות המערכת אל הקוטב האחר היה המשפט של סא"ל אילן.
בסיפור המשפט יש, כנראה, רשע. ובו נפתח הסיפור - תא"ל אמנון שטרסנוב, אז הפרקליט הצבאי הראשי. יש תובע, הנתמך על-ידי כל המערכת הצבאית, ששואל את השאלות. ויש תם - סא"ל אילן, מפקד "שמשון".
אז מה היה לנו?
סא"ל אילן נאשם, כי נתן הוראה להרוג פעילים בוועדות ההלם באינתיפדה אם יימלטו. "שלב רביעי" בנוהל עצירת חשוד, קוראים לזה בשפה נקייה.
מפקד "שמשון" לא היה ביחידתו כשאירעה התקרית באל בוריג' שברצועת עזה בארבעה באוקטובר 1989. גם למפקד הכי קרבי מותר להחליט לבקר מדי פעם בביתו. כיוון ששני מקומיים נהרגו בפעולה, נפתחה חקירה צבאית. דרך אגב, בדיווח הרשמי על האירוע נמחק אחד ההרוגים. בסיכומו של דבר תבעה הפרקליטות הצבאית את סא"ל אילן בגין מתן ההוראה לאנשיו, שגרמה להרג ערבי מקומי. חס וחלילה לא נטען בכתב האישום, שההרוג היה מל"ו צדיקים. אז התברר, כי כדי להשיג הרשעה ודאית, חתמה הפרקליטות הצבאית על הסכם "עד מדינה" עם החשוד השני - לתפארת אחוות הלוחמים.
סא"ל אילן - כמו רבים לפניו ורבים אחריו - לא האמין, כי בפרקליטות הצבאית יש כללים אחרים מאשר הכיר, והנהיג ביחידתו - נאמנות, יושר ודאגה עד כלות לאנשיו. לכן, גם הפר את הכלל הראשון: מי שפותח את פיו נתפס בחכה. נאמן לדרכו, הוא דיבר לפי תומו עם החוקרים הצבאיים, ואלה הוציאו את דבריו מהקשרם, והפכו זאת - בסיוע פקוד בוגדני ושחצן - לכתב אישום.
בסיכומו של דבר, הורשע סא"ל אילן - כנראה, כיוון שבהרכב השופטים בעניינו ישב המשפטן הידוע פרופ' מרדכי קרמניצר - בסעיף קל מאוד. בערעור על ההרשעה ועל גזר הדין הורד סא"ל אילן בדרגה, ואחר שהיות רבות זכה בחנינה מנשיא המדינה והאישום נמחק לבסוף בצו נשיאותי. בסיכומו של דבר המשפט של סא"ל אילן הוליד עכבר, אך נזקיו רבים לרוח הלוחמים.
קראתי את הדברים, המובאים - לשם שינוי - בשפה ברורה לכל, ונהניתי מהשפה הקולחת והברורה. ככל שהתקדמתי אל הסוף נזכרתי בידידי מ', שלא האמין לי, כי המערכת הצבאית תפקירו על-מנת לרצות את התקשורת, ובע', שעד שעזב בעוגמת-נפש את הצבא, לא האמין, שיתפרו לו תיק - שניהם קצינים בכירים, שעברו דרך מטחנת הבשר של הפרקליטות הצבאית. נראה לי, כי ליושבים בבנייני האבן העבשים של המושבה הגרמנית שרונה יש הבנה מעטה מאוד של ההוויה הלא-פקידותית בצה"ל וגם אי-הבנה מוחלטת של המושג אחוות לוחמים. באקלים הנורא של משפטיזציה של המדינה הופכים לבלרי הפרקליטות הצבאית למוליכי המערכת הצבאית באפה למחוזות נוראיים.
גם נזכרתי במיודעי נלסון דה-מיל, שהמהדורה העברית של ספרו, "מלת כבוד", הופיעה בעברית ממש כשפרצה האינתיפדה בשנת 1987. דה-מיל טווה בספר סיפור מדהים על משפט צבאי בצבא ארצות-הברית, ואת סיפורו מנחה אמרה של הנשיא קלימנסו מצרפת, כי כמו שמארש אינו מוזיקה, כך משפט צבאי אינו צדק.
ציפורי הולך על הקו הדק של כתב אישום נגד הפרקליטות הצבאית. למעשה, אצבעו המאשימה מופנית נגד כל המערכת המשפטית - גם האזרחית. תיאורו המדהים - כיצד הושגה חנינה לסא"ל אילן, ונמחקו כתב האישום והרשעתו - מלמד יותר מכל על החברה הישראלית ועל העלית שלה.
העובדה, שסא"ל אילן כבר אינו בשירות קבע - תוצאה ישירה של משפטו - היא תעודת עניות לצה"ל, שהצליח להיפטר מעוד קצין טוב ואחראי. ללבלרי הפרקליטות הצבאית העניין הזה, כנראה, אינו חשוב. בהסתערותם על יעדים אין חשיבות לערכים, שמקרין אילן, ובתור לסנדוויץ' אצל סמי אין חשיבות גדולה לרקע קרבי מושלם.
"צדק מסוערב" הוא ספר חובה לחובבי משפט, ולמי שרוצים בהבראת החברה הישראלית ומייחלים לשיקום יכולתו של צה"ל להיות צבא טוב וצודק.
_____________
המאמר פורסם בראשונה ב"רעות" - בטאון ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. המחבר מודה מראש באשמה של ידידות עם עו"ד ציפורי.
