|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
מחלקה ראשונה <span style='font-weight:normal;'>[21.12.01]</span>; מחיר המוות; <br>עם ברק, בלי הדר; עלות מול תועלת
|
|
|
ברק, ניגודים.
|
|
|
הפגישה
פגישה טעונה התקיימה לפני זמן קצר. המארח - נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק. האורחת - מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, עו"ד מרים רובינשטיין. הנושא שנדון: מועמדותה לכהונת שופטת בית הדין הארצי לעבודה.
הנשיא ברק הוא שיזם את הפגישה, על-רקע מועמדותה בוועדה לבחירת שופטים שקיימה דיון לפני כחודש. במהלך אותו דיון לא נבחרה רובינשטיין לתפקיד שבו חשקה. אכזבה, עלבון, כעס - אלה רק חלק מתוצאות הלוואי של אי-בחירתה.
מי שהוביל את אי-בחירתה, הוא הנשיא ברק, שלא הסתיר כי הוא מעדיף את קידום השופטת ורדה וירט-ליבנה, מבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, לבית הדין הארצי לעבודה.
ברק ורובינשטיין שמרו בסוד את דבר פגישתם. רובינשטיין סירבה להגיב ולהתייחס אפילו לעובדת קיומה של הפגישה. כך גם ברק. "אין תגובה", מסר, משל מדובר בעסקו הפרטי.
המבוכה
אף-על-פי-כן, נודע לי, כי הפגישה בין השניים היתה קשה. ומביכה. אחרי הכל - המדובר באישים בכירים בצמרת המשפט; מרים רובינשטיין, רעייתו של היועץ המשפטי לממשלה, הינה פרקליטה בכירה בשירות המדינה. בעבודתה זכתה לשבחים רבים. אי-קידומה גורם לאי-נוחות גם אצל היועץ רובינשטיין, המתייסר מכך שקידומה נתקל בקשיים, לא במעט נוכח מה שנראה "כאשמתו". מחמת זאת גברה המתיחות בין היועץ לבין הנשיא. הפעם נראה, כי הפגיעה בפרקליטה רובינשטיין גרמה לנזק לא קל גם ביחסי היועץ והנשיא. יש לזכור, כי על דבר אחד אין מחלוקת: מרים רובינשטיין נחשבת לאשת מקצוע מהמדרגה הראשונה. יש בידיה את הניסיון הדרוש להתמנות לתפקיד זה, ומינויה עדיף לבטח על זה של שמואל צור.
ובחזרה לפגישה: נודע לי, כי בפגישה עימה ניסה ברק להסביר את עמדתו. הוא אפילו התנצל ונימק, כי נשיא בית הדין הארצי לעבודה, סטיב אדלר, לוחץ למנות לבית הדין הארצי לפחות שופט אחד (מתוך שני התקנים הפנויים) מקרב שופטי בית הדין האזורי לעבודה. אחרת, אמר, יגרום הדבר לתגובות קשות מצד השופטים, שאכן ייראו בזאת הצבעת אי-אמון בהם והצנחת מועמדת מבחוץ. ברק עצמו הזכיר את שמה של ורדה וירט-ליבנה (חברתה הקרובה של אלישבע ברק), כמועמדת העדיפה בעיניו. וגם המלצה/הצעה היתה לברק: למה שלא תתמני לכהונת שופטת בית הדין האזורי לעבודה, שאל, ולאחר מכן תקודמי לארצי. הצעה ראויה, אך בעייתית בנסיבות שנוצרו.
מרים רובינשטיין דחתה את ההצעה בו במקום, וגם את ההסבר. מדוע, טענה, הועדף שמואל צור. השאלה נותרה פתוחה, גם לאחר אותה פגישה. לא רק ביחסי ברק-רובינשטיין, אלא גם אצל בכירי המשפט. כי זאת יש לדעת: המקום השני (או אולי הראשון) היה תפור מראש ונשמר עוד קודם לכן לכונס הנכסים הרשמי, שמואל צור. במיוחד נוכח חברותו במועדון המיוחסים. אחרת קשה להבין, מדוע הוא מונה ישירות לבית הדין הארצי לעבודה, למרות תיפקודו המאוד שנוי במחלוקת והירושה הבעייתית שהשאיר ככונס נכסים. הרי מדובר במינוי בכיר מאוד לבית דין עמוס מאוד, שבו אמורים לכהן העילית שבעילית מבין אנשי המקצוע בתחום של דיני עבודה. שמואל צור לא עסק בתחום זה במשך כ-20 שנה. לכן מוזרה עוד יותר הצנחתו לתפקיד.
הניגודים
אחת השאלות שטרם נשאלו בנושא זה, היא עצם מעורבתו של ברק בבחישות ובמינויים בבית הדין הארצי לעבודה. רעייתו, אלישבע ברק, הרי מכהנת כסגנית נשיא בית הדין הארצי לעבודה; ובמילים פשוטות - הבוס שלה הוא הנשיא סטיב אדלר, אותו נשיא בית הדין הארצי לעבודה (לא ד"ר) שמבקש להשפיע ואף להכריע - דרך הנשיא ברק - מי תהא הנבחרת שתפעל תחתיו.
הדעת נותנת, כי כל אדם סביר, קל וחומר אדם בעל השכלה משפטית הרגיש לניגודי עניינים, היה מנתק עצמו מכל עניין הנוגע לבוס של הרעייה. אחרי הכל, הנשיא אדלר הוא הקובע אילו תיקים תקבל אלישבע ברק, הוא הקובע את סדרי עבודתה, הוא הקובע באילו הרכבים תשב, והוא גם זה שעושה, ככל יכולתו, כדי להדוף תלונות (חלקן מוצדקות) המוגשות כנגד אלישבע ברק לעיתים לא רחוקות.
למרות כל זאת, ברק לא פסל עצמו מבחישות ומינויים לכהונת שפיטה בבית דין זה. הוא עשה זאת באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הכרעותיו השיפוטיות לגבי אחרים. יתירה מכך: בדרכו, הוא הוביל, הכריע, וגם פגע באחרים.
|
|
ההרשעה
ביום 18.12.01 ניתנה על-ידי שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, דוד חשין, הכרעת הדין בכתב האישום כנגד שתי חברות הביטוח: איילון והפניקס, באשמה שביצעו קרטל בלתי חוקי. כתב האישום והכרעת הדין כוללים גם את איתמר בורוביץ (באותה תקופה מנכ"ל הפניקס), ואת מנהלי איילון - לוי רחמני (האב) ונגה רחמני (הבן).
השופט חשין הרשיע את כל הנאשמים (שתי חברות ושלושה מנהלים) ביצירת קרטל בלתי חוקי בארבעה ענפים. זה הזמן איפוא לבחון, האם עשו הנאשמים מקח טעות, כאשר התעקשו על ניהול המשפט, במקום ללכת לעיסקת טיעון - כפי שנהגו שש חברות אחרות המעורבים בפרשה.
המדובר בחברות ובמנהליהן: מגדל (עזי לוי), כלל ביטוח (רימון בן-שאול), המגן (מאיר שני ועמיחי הררי), ציון (שניים מבני משפחת טייבר), מנורה (א. קלמן) וסהר (מנחם הרפז).
בכתב האישום המקורי, הואשמו כל האישים והחברות הנ"ל במעשים זהים: ביצוע קרטל בלתי חוקי בענפים הבאים - בתי עסק, דירות, ציוד מכני הנדסי ובענף הרכב.
העסקה
מיד עם פתיחת ההליך, החלו פרקליטי אותן שש חברות והאישים הנ"ל - אלי זהר, יעקב וינרוט, יגאל ארנון ודב ויסגלס - בגישושים ראשונים לעסקת טיעון. ואכן, ב-1997 נחתמה עסקת טיעון, שבה הורשעו הנאשמים במגעים ליצירת קרטל בלתי חוקי. במסגרת העסקה הוטל על הנאשמים עונש מאסר על תנאי, על החברות הוטלו קנסות גדולים ועל המנהלים הוטלו קנסות קטנים יחסית. הרשעתם נתפסה אז כעניין מנהלי. מאז חלפו כארבע שנים. הנאשמים שהסכימו לעסקת טיעון סיימו מזמן את תקופת התנאי. וגם הכסף ששילמו (כקנס) נשכח. כמעט כל הנאשמים ההם התקדמו בתפקידיהם ובעסקיהם. מאיר שני, לדוגמא, מונה לתפקיד מנכ"ל כלל תעשיות; רימון בן-שאול עושה חיל בעסקיו הפרטיים.
איילון והפניקס (ומנהליהן שהואשמו), לעומת זאת, סירבו לעסקת טיעון. הם האמינו, מן הסתם, כי בבית המשפט יוכלו להוכיח את חפותם. במשך כל התקופה (ארבע שנים), הם נאלצו להקדיש את מיטב זמנם להתגונן בבית המשפט. יומן וסיכום המשפט מעידים על כך יותר מכל: 185 ישיבות מלאות, 47 עדי תביעה ו-21 עדי הגנה, 40,000 עמודים, מזה 31 אלף עמודי פרוטוקול והיתר מוצרים וסיכומים. וגם כסף רב למימון הגנתם נדרש כאן, בהיקף כולל של מיליוני דולרים.
התוצאות
ועתה לתוצאות:
- בעסקת הטיעון שלה הסכימה כמובן הפרקליטות (וקיבלה תוקף של פסק דין), הורשעו שש החברות ואותם מנהלים בניהול מגעים ליצירת קרטל בשלושה ענפים (מלבד ענף הרכב). כמו כן נקבע מפורשות, כי הנאשמים לא ביצעו הסדר כובל (קרטל);
- לעומת זאת - באשר לאיילון והפניקס ומנהליהן נקבע: הנאשמים ביצעו עבירות, וכן ביצעו הסדר כובל (קרטל) בכל ארבעת הענפים בהם הואשמו (כולל רכב). לקביעה זו עלולה להיות השלכה חמורה, שכן היא עלולה עתה להעלות רעיונות אצל בעלי הפוליסות לרוץ מהר ולהגיש תביעות ייצוגיות כנגד החברות והמנהלים שהורשעו. ותביעות כאלה עלולות לפגוע מאוד באותם נאשמים שהורשעו.
יאמר כאן, כי גזר הדין טרם ניתן כנגד הנאשמים שהורשעו. מעבר לכך, בהחלט ייתכן שהם יגישו ערעור לבית המשפט העליון. כך שגם עתה, הכל בעצם פתוח.
עשינו כאן רק מאזן בוחן. החשבון הסופי ייעשה אולי בעוד שלוש-ארבע-חמש שנים, אם וכאשר יסתיימו הליכי הערעור שיוגש, אם יוגש. ובמקומותינו, הרי לא ניתן לגמור עניינים מהר בבתי המשפט.
|
|
|
הפיגועים לא ירדו
|
|
|
הטענות
האינתיפאדה שנכפתה על מדינת ישראל ואזרחיה, גורמת נזק עצום למדינה. התיירות קורסת. ענף הבניה משותק. משקיעי חוץ מושכים כספים, והדבר בא לידי ביטוי ביתרות המט"ח של המדינה שהולכות ונשחקות.
המצב הזה, לא מפריע לראשי הממשלה בעבר ובהווה, להתקוטט, מעת לעת, ולהאשים האחד את קודמו כאילו "אצלו היו פיגועים רבים יותר". שמעון פרס, בנימין נתניהו, אהוד ברק, ועתה אריאל שרון - כנגד כולם הוטחו טענות קשות, והם-הם שהשיבו כאמור כי אצל קודמם היה גרוע יותר.
כדי לעשות סדר בדברים אלה, פניתי אל המוסד לביטוח לאומי. ביקשתי נתונים על סכומי הכסף שמשלם מוסד זה לנפגעי איבה. המדובר בנתונים המשקפים נכונה את "גרף" האלימות מצד הפלשתינים. שיקוף נכון, לא רק לפי מבחן של מס' פיגועים, אלא בעוצמתם, בתקופות שונות ובנזקי הגוף שגרמו.
הנזקים
הנתונים, יש לומר, מדאיגים. עולה מהם, כי החל מ-1995 הולכים וגוברים נזקי הפיגועים. יודגש, כי המדובר כאן בפיצוי ישיר לנפגעים בגין נזקי גוף ובתוצאות לוואי מזה. הנזק למשק הישראלי מגיע הרי למיליארדי דולרים.
הנתונים שנביא כאן, הינם הסכום הכולל ששילם המוסד לביטוח לאומי לנפגעי איבה - פצועים, הרוגים (לשאריהם) ולבני משפחות הפצועים, הזכאים גם הם לפיצויים, במקרים מסוימים.
הנה תמונת מצב ריאלית, מנתוני המוסד, כאמור: 94.4 מיליון ש"ח ב-1995; 116.6 מיליון ש"ח ב-1996; 132.4 מיליון ש"ח ב-1997; 142.7 מיליון ש"ח ב-1998; 146.2 מיליון ש"ח ב-1999; ו-151.8 מיליון ש"ח ב-2000; וכ-200 מיליון ש"ח או אף יותר ב-2001.
הנה כי כן, הנתונים מעידים על עליה הדרגתית בתשלומים, ודבר זה משקף, למרבה הצער, את העליה בפיגועים ובמיוחד בנזקיהם (נפגע הלם הרי אינו שקול למי שאיבד גפיים). הנתונים הנ"ל מלמדים עוד, כי בניגוד לדברים שהושמעו - בתקופתו של נתניהו, כראש ממשלה, לא פחתו הפיגועים והנזקים. נהפוך הוא, הם עלו והתעצמו.
|
|
| תאריך:
|
21/12/2001
|
|
|
עודכן:
|
21/12/2001
|
|
יואב יצחק
|
|
כידוע לכל אזרח במדינת ישראל ולאחרונה אף לראשי האוצר המשק הישראלי נמצא במיתון כבד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אוריאל שטרית - על הספר החדש שכתב ד"ר דניאל דור
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מפלגת העבודה, כצפוי, לא פרשה מן הממשלה - ואין שום דבר מפתיע בכך. חבורת השלומיאלים הזאת ממשיכה לשטות בכולם. מחפשת רק את הנוחות שיש בישיבה על הכיסא השלטון. אין דבר קדוש בעיניה. הכל עומד למכירה.
|
|
|
|
|
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
