גלי שתנן

שרון גל והתוכנית לילה כלכלי עברו השבוע ממודל של להשתין בבריכה, בשקט, בלי שאיש ישים לב, למודל של להשתין מהמקפצה, בריש גלי, בתוספת מופע אורקולי שנועד למשוך תשומת לב לאפקט ההחצנה של השתנן העיתונאי במים הציבוריים ועל ראשה של המחאה החברתית.

הכותרת הבטיחה גילויים מסעירים, "פרטים חדשים", ואפילו שורת מחץ על המסך: "דור חד"ש". לא דובים ולא חד"ש. מקסימום ברווז עיתונאי ב-D3 של כלום ושום דבר. עיקר התגלית: יש שמאלנים שמתנגדים לכיבוש בין אנשי המחאה. וואוו, גילוי מרעיש של חד-ממדיות. אם מי שמתנגד לכיבוש לא אמור להיות עסוק במחאה חברתית, אזי גם תומכי הכיבוש אינם אמורים לעסוק במחאה. משוואה כזו פוסלת את רוב הציבור מלעסוק במחאה. עולם ההיקש הלוגי פגום או שמא מרוב ספינים כבר אין moral spine?

זה לא לילה כלכלי, אלא לילה קפיטליסטי שאין בו שמץ של עיתונאות, אלא, ייצוג בריש גלי של אינטרסים כלכליים במסווה של עיתונות. בדומה לשיווק של עסקי חברים ושותפים עסקיים, שהפך בתוכנית הזו לפרסומת סמויה באופן הכי גלוי שיש, כך גם השיקוף של המחאה בנוסח ד"ר רגב, המומחית לתאי גזע, והקביעה המתבקשת, לכאורה, לפיה המחאה היא שמאל קיצוני ואנרכיסטי.

מילא עודף-כישרון בתקשורת וחוסר-הבנה בעיתונות. אבל כאשר לבלילה הקלוקלת הזו נוסף מחזה של אדם מבוגר, שבמקום להשתין בשקט במים העמוקים, הוא עומד להנאתו בבריכה של הקטנטנים ונעזר בנדב בורנשטיין לביצוע המטלה, זה כבר מעורר תהיות. שלום גל. שלום ולא להתראות.

אוי שאול, שאול. מאחורי החצאית של ציפי עוד יכולת להסתיר את העובדה שהטיטול נודף כל הזמן, אבל עכשיו, כאשר ציפי בבית ואתה חשוף - זה מביך. אולי לא מביך אותך, אבל אותי זה מביך. ואני שואל את עצמי, האם יכול להיות שצבא ישראל היה מופקד פעם בידיים האלה, שהיום בקושי מצליחות לסמן למישהו שהגיע הזמן להחליף טיטול או מטפלת, אולי גננת? משהו חייב לקרות כדי שהמבוכה הזו תיפסק. עדיין לא מאוחר לקרוא לגננת הקודמת.

על שלושה דברים נכנסה קדימה לממשלה. גיוס חרדים, שינוי השיטה, תהליך השלום.

גיוס חרדים הוליד את ועדת "פלסטר". אתמול הייתה מסיבת הסיום שלה אחרי שליברמן משך באוזן לנציג שלו שם, והדתיים דרשו שאת הטיטולים שלך יזרקו לחצר של האוכלוסיה הערבית. על הגל הזה אתה כבר לא תרכב לשום מקום, אפשר להחזיר את הגלשן ולהזדכות על הטיטולים האמפיביים.

תהליך השלום מעולם לא היה במקום גרוע יותר, והתהליך היחיד שאתה יכול להניע הוא תהליך השלשום. שוב אותן טענות נגד הפלשתינים, שוב אותן המנטרות הישנות של הליכוד, ושוב רובי ריבלין מריח בחירות אז הוא טס לארה"ב ומעליל על אבו-מאזן במקום לשבת איתו. גם על הגל הזה אתה כבר לא תרכב לשום מקום. שאול, מפאת מעט הכבוד שאני רוחש לאדם שהקים את הגל שעליו אתה מנסה לרכוב עכשיו, רד משם, זה מבזה אדם קשיש וחולה שנרדם ועכשיו ברור למה הוא לא קם. רד מהגל הזה, זה גל שאול שאינו שלך.

מחאה של 2011, חוזרת עכשיו בגדול כמחאה של 2012. המקטרגים רואים עצים אבל לא רואים את היער. זה בסדר. לא מדובר בעיוורון צבעים אלא בכניעה לתת-כיסוי תקשורתי. כשהעיתונאים נרתמו לדיווח חסר תקדים בשנה שעברה, זה היה כאשר אדוניהם, בעלי הבית, טייקונים בעצמם, עדיין לא קלטו את הפוטנציאל הנפיץ, ואז, דבר הוליד דבר. השנה העיתונאים כבר על הרסן של אדוניהם.

אדוני התקשורת, בטיפשותם, השתיקו את הכלב העיתונאי. הכלב כבר לא נובח והשתרר שקט בשכונה. אבל השקט הזה רק הלחיץ את המשטרה וחשף את עצביה החשופים ממילא. גל האלימות המשטרתית הוא תולדה של גל השקט העיתונאי. כשהעיתונאים נמנעים מסיקור, הממשלה מייצרת גל תדמיתי המלבה את הרושם שמדובר בכמה פושטקים ברחוב.

כאן נכנסה לתמונה ד"ר רגב המומחית לאונקולוגיית עמים ומיעוטים, והכריזה על המנטרה של הממשלה: "שמאל קיצוני, אנרכיסטים". העיתונאים אינם אשמים בהפקרת המחאה החברתית, הם רק רוצים להגיע הביתה בשלום, עם תלוש שכר. אבל השקט הזה כורת את הענף שעליו יושבת העיתונות, והיא הופכת בכל יום לפחות רלוונטית.

ככל שתעננו, כן נרבה וכן נפרוץ. בלי תקשורת נאלצנו לפתח תקשורת משלנו, והיא הרבה יותר אמיתית, הרבה יותר משקפת, הרבה יותר אינטראקטיבית והרבה יותר מקרבת. אנחנו בפייסבוק, ושם מתנהלים ענייני המחאה החברתית. תעננו ונפרוץ עוד יותר. זו כבר לא מחאה חברתית אלא מהפכה. כלבי העיתונות נדמו והשיירה תעבור, ועוד איך.

גנדי אמר: "קודם יתעלמו ממך, אחר-כך ילעגו לך, אחר-כך ילחמו בך, ואז תנצח".

משטרת ישראל נשלטת על-ידי ישראל ביתנו, אחת המפלגות הכי לא דמוקרטיות בישראל. ישראל ביתנו ושס הן שתי הרגליים הלא-דמוקרטיות שעליהן נשענה הממשלה הזו עד שהגיעה קדימה והציעה עסקה של גנבי-סוסים. כולנו ניחלץ מבחירות. קדימה הפכה עצמה שותפה לפשע וחיזקה את שתי הרגליים הלא-דמוקרטיות של נתניהו, עכשיו יש לו שלוש. תלת-אופן של ליצן.

כשנכנס המנהיג של ישראל ביתנו לחדר, הכפיפים אינם נוקשים במגפיים לאות "הקשב". אין צורך. המעמד מתוח וחזק מספיק. כשנכנס המנהיג של שס לחדר, כולם רצים לנשק את כנף הבגד, את השמלה המעוטרת בפרחי זהב. שם יש צורך.

בעוד שהרגל האנטי-דמוקרטית הדתית אחראית על ענייני הפנים וההגירה, אחותה לנשק, הרגל האנטי דמוקרטית הלאומנית אחראית על ענייני החוץ וגם על משטרת ישראל. כשפרצה המחאה, התפרצה גם המשטרה. צאר החוץ המשמש גם כצאר הצללים האחראי על שר המשטרה, לא מאמין בדמוקרטיה. כמו במפלגה, גם בחברה הישראלית וברחוב בכלל.

המשטרה הזמינה לחקירה מוקדמת עוד לפני פרוץ המחאה, על תקן של "הזמנה", כאילו היה מדובר בחברים מהיחידה בצבא שהחליטו להזמין לקפה קר ואבטיח את כל המחזור. המשטרה הכינה, תיעדה, צילמה, אספה חומר רקע. מישהו בישראל ביתנו אוהב להשוות את עצמו לווינסטון צ'ר'ציל, אבל מעתיק שיעורי בית דווקא מג'י. אדגר הובר, מייסד ה-FBI.

המכות והמעצרים אינם מקריים. יש יד מכוונת. אין זה מקרי שאין תמונות של מי ששברו את חלונות הראווה של מרכזי הגזל הבנקאיים. אסור לייחס למקרים הרבים של אלימות קצינים בכירים, חריגה מסמכות או טעות בשיקול דעת. לא מדובר במטומטמים. מדובר באנשים פיקחים ופיכחים, שיודעים היטב על איזה צד של הלחם מרוחה החמאה. כמו שאנשי משרד החוץ יישרו קו עם הצאר, כך גם קציני המשטרה.

ואז בא המסמך שהודלף. מי שחשב ששיטת "מסמך הרפז" נעצרה בצבא, התעורר היום בבוקר למציאות שבה מסמכי משטרה "מודלפים" בדרך מקרה, והם מתארים משטרה של מסיבות קצף וקבלות-פנים עם בלונים לאנשי המחאה החברתית. "יש למפות את מובילי המחאה בכל אירוע ואירוע ולנקוט בהם במלוא הרגישות המתחייבת". נו באמת?!?!

יובהר, שימו לב טוב, צאר החוץ ובן-טיפוחיו אדוני צר המשטרה. אני לא תומך באלימות, ואני מבקש להזכיר את דבריו של המנוח ג'ון פיצג'ראלד קנדי: "מי שמונע מהפכות שקטות, אחראי להיווצרותן של מהפכות אלימות".

לוקח גלשן וחוזר לגלי הים הטריים. הספיקו לי גלי שתנן ליום אחד.