כבמכת פטיש הלמה בי הידיעה על מורי ורבי,
יצחק שמיר, המנהיג שזכיתי לעבוד שמונה שנים רצופות במחיצתו ולצידו, שאיננו עוד. זה קרה בשעה 5 אחה"צ בשבת, כמה דקות לאחר שהבת גלעדה ביקרה אותו במוסד הסיעודי בהרצליה שבו נמצא מאז 2006, ובו עברו עליו שנותיו האחרונות, כשזכרונו בוגד בו, כשהתקשורת עמו נעשית קשה מיום ליום, עד לנתק מוחלט.
ראיתיו בפעם האחרונה ביום הבחירות לכנסת ה-17. באתי בשעת צהריים, כאשר שמיר סעד את ארוחתו. הוא ישב ליד השולחן, מטופל להפליא, מסורק ומגולח, נקי ומצוחצח, עדיין חסון פיסית על-אף משא שנותיו, מרפק ידו השרירית נשען על השולחן וביד השניה אחז במזלג. שמיר - כפי שכולם זוכרים אותו. אבל לא בדיוק. במשך 20 דקות ישיבתנו זה מול זה לא הצלחתי להחליף עימו ולו מלה אחת. משסיים לסעוד, ציון דעוס, העוזר הנאמן והצמוד, תמך בו להקימו. אט אט הוא הובילו לחדרו הסמוך.
שמיר נבלע בפתח - ואני חשתי שנפרדתי כבר אז מן האיש שאהבתי, מן המנהיג שהערצתי.
איש המחתרת ומראשי הלח"י
עד 1984 היה יצחק שמיר גם בשבילי בגדר תעלומה. איש המחתרת ומראשי לח"י, מקומם מחתרת לוחמי חרות ישראל לאחר רצח "יאיר", איש המוסד, אדם שכמעט לא היה בכותרות גם בתפקידיו כיו"ר הכנסת וכשר החוץ. המיפגש היחיד שלי עימו היה כאשר ריאיינתי אותו, בצורה עניינית ויבשה-משהו, לכתב העת "בארץ ישראל" והוא אז שר החוץ. היה זה חברו הנאמן, סגן השר ח"כ מיכאל דקל ז"ל, שבא אלי למערכת
מעריב והפתיע אותי: מה דעתך לעבור ללשכת ראש הממשלה כיועץ וכדובר פוליטי?
צריך לעזור לו - חשבתי בלבי - מה עוד שמדובר בפרק זמן של שנה-שנתיים, שלאחריו אוכל לשוב ל
עיתון שלי. גם תהיה לי, העיתונאי הסקרן, הזדמנות לראות איך עובדת המערכת - המערכת השלטונית כמובן - מבפנים, כשותף זוטר לעשייה.
השנה-שנתיים התארכו לכדי שמונה שנים. שמונה שנים של עבודה צמודה, כיועץ פוליטי, כדובר וכמנהל לשכתו של אחד מראש הממשלה הטובים ביותר שהיו לה למדינת ישראל, ולצד צוות אמין ונאמן שפעל ברוחו ובהשראתו במטרה אחת ויחידה: לקדם את המדינה, לחזק את ביטחונה ולהבטיח את עתידה. כל שיקול אחר לא היה קיים בלשכת ראש הממשלה שמיר. לא טובתו האישית, לא טובת אנשיו, לא טובת ידידיו, לא טובת מפלגתו שהוא היה כמובן מנהיגה - כי אם טובת המדינה והעם היהודי בלבד, וביסוס ריבונותנו במולדת ההיסטורית, ארץ-ישראל.
פעל רק על-פי צו ליבו
יצחק שמיר פעל רק על-פי צו לבו ומצפונו הציוני-ז'בוטינסקאי. מעולם הוא לא זיגזג, לא הלך לפי "צווי אופנה" פוליטיים ופופוליסטיים, שצצים לעתים גם מתוך תנועתו. הוא שמע, שקל - והחליט. זו אולי הסיבה שלא היה תמיד פופולרי, שנחשב בחוגי השמאל לקיצוני-ימני ומקובע בעמדותיו. אפילו בחוגי הימין הקיצוני לא תמיד הבינו את שיקוליו. עובדה - אלה האחרונים, בין אם מתוך הליכוד ("החישוקאים") ובין אם מתנועות כמו "התחיה", נושאים בעיקר האחראיות למפלת המחנה הלאומי בבחירות 1992, אחרי שש-וחצי שנות כהונה של שמיר בראשות הממשלה.
איש הסטטוס-קוו, ה"שב ואל תעשה" - הגדירו אותו בתקשורת. על כך תמיד הגיב בשיחות פנימיות: שינוי - כן, למה לא, אבל לא שינוי בכל מחיר, לא שינוי שירע את מצב האומה.
לשמור על הקיים כעל בבת עיניך, לשמור על המדינה והעם שגורלם הופקד בידיך האחראיות - זה מה שהינחה את האיש החסון הזה, גופנית ונפשית, הזהיר והאחראי, בכל דרכו ומחשבתו. הוא היה נכון להיות לא-פופולרי, כשידע שהצדק עימו והאחריות מוטלת על כתפיו. החלטה שלו, כל החלטה, בכל תחום מתחומי ניהול המדינה, נפלה לאחר שיקול דעת מעמיק ביותר, בינו לבין עצמו.
"אני איבדתי חלק מקולי בימים האחרונים, אבל לא איבדתי את אמונתי, את ביטחוני ואת צדקנו, את ביטחוני בדרך שלנו" - אמר בנאום הדרמטי שנשא ב"מצודת זאב" במוצאי יום הבחירות לכנסת ביולי 1992, כאשר הוברר כי הליכוד הפסיד את השלטון. והוא הוסיף: "התנועה שלנו ממשיכה את הדרך של תנועת השיחרור היהודית העברית הקשורה קשר עמוק עם כל אלה אשר לחמו בדורות קודמים, לפני אלפי שנים ולפני מאות שנים, על קיומו וקידומו של העם היהודי. זאת לא הייתה אף פעם דרך קלה להוביל את עם ישראל לגאולה. ואני רוצה לומר לכם: זה מה שממשלת הליכוד עשתה ועושה בשנים האחרונות, זה להוביל את עם ישראל וארץ-ישראל לגאולה השלמה. ואנחנו עשינו זאת, עושים זאת ונעשה זאת".
ובהמשך: "עוד אף פעם לא הוכחה צידקת דרכנו כפי שהוכחה בשנים האחרונות, בכל התחומים. הלכנו קדימה, קדימנו את העם, קידמנו את ארץ-ישראל, קידמנו את העלייה, קדימנו את ההתיישבות, קידמנו את הביטחון... כל המעשים הטובים שעשינו חיים וקיימים בהיסטוריה הישראלית, בזכרונו של העם העברי... יש סכנות, אל נקל ראש, אל נזלזל באותם האנשים המוכנים לרמוס ברגל גאווה את כל הקדוש לנו, את כל היקר לנו. לא לזלזל, אבל לעמוד איתנים על משמר האינטרסים של העם היהודי ושל ארצו היחידה בעולם".
ההשגים של שמיר
דומה שהייתה זו פעם ראשונה שיצחק שמיר, הצנוע, הבורח מפרסום, ששיקולים של יחסי ציבור רחוקים ממנו כל כך, "התפאר" בהשגיו, השגי הממשלות שעמד בראשן. ואכן ראוי לפרט את הבולטים שבהם:
- קליטת כמיליון עולים חדשים מבריה"מ לשעבר ומאתיופיה
- הקמת עשרות ישובים בכל חבלי ארץ-ישראל
- חידוש וכריתת יחסים דיפלומטיים עם כשלושים מדינות בהן סין והודו, וחיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל
- נקיטת יוזמות מדיניות (ובראשן ועידת מדריד) למו"מ ישיר עם מדינות ערב לאחר פתיחה בינלאומית טקסית, והצגה חד-משמעית של עמדת ישראל בהנהגתו בדבר נכונות לשלום תמורת שלום , ללא ויתורים טריטוריאליים,
- מאבק ללא פשרות ב"אינתיפאדה", דחיקת ערפאת וחבורתו לתוניס, דירדור מעמד אש"ף לשפל המדרגה
- ניהול בקור-רוח ובשיקול-דעת של משבר מלחמת המפרץ ומתקפת הטילים על ישראל
- העלאת רמת-החיים וקידום כלכלת ישראל לשעורי צמיחה של 5-6 אחוזים
- השרשת ערך האחדות הלאומית כעיקרון חשוב שיש לשאוף אליו מבלי לטשטש חילוקי-דעות.
סצנה אחת, שזכורה לי היטב ממחישה את אופיו של יצחק שמיר, את יכולת עמידתו בלחצים ואת איתנות רוחו. ב-1989 ביקר ראש הממשלה בוושינגטון ונועד כמובן עם הנשיא בוש-האב, שלימים מנע מישראל את הערבויות לקליטת העליה כל עוד נמשכת תנופת ההתנחלות. שמיר תמיד היה מוכן לעשות ויתורים בטאקטיקה אך לא באסטרטגיה. כך, למשל, בנושא ההתנחלות שהיה כה יקר ללבו הוא היה מוכן להאט לעתים את קצב הבנייה לתקופת-ביניים, בתמורה להישג אחר, חשוב בעיניו לא פחות, בלי לוותר כמובן על עיקרון הזכות להתנחל בכל חבלי הארץ.
נמניתי על הצוות שנילווה לשיחת שמיר-בוש. ומה הטריד את נשיא המעצמה הגדולה בשיחתו עם ראש ממשלת ישראל? ההתנחלות דוגית בצפון רצועת עזה. באותו זמן הוזז ה-נ.צ. של דוגית משפת הים אל תוך השטח פנימה. הנשיא בוש-האב ראה בכך הקמת התנחלות חדשה ובמשך חצי שעה לא פסק ללחוץ את אורחו ראש הממשלה על כך שהוקם יישוב חדש בשטחים המוחזקים. שמיר לא נרתע, הבהיר, חזר והבהיר למנהיג המעצמה העולמית, כי רק בשינוי מיקום המדובר, וסירב לבקשתו להוריד את דוגית. כשהם חלוקים בעמדותיהם על דוגית הזעירה, השניים נפרדו זה מזה.
בצאתנו מן הפגישה התגודדנו, היועצים, סביב ראש הממשלה, והוא אמר לנו: "נו, ראיתם עוד ראש ממשלה בישראל שעמד ככה מול לחציו של נשיא ארה"ב?"
יצחק שמיר הוסף לכהן כחבר-כנסת מן השורה האופוזיציונית עד תום הקאדנציה של הכנסת ה-13, שבה נשא נאום קצר חריף ביותר נגד הסכמי אוסלו והגדירם כ"איוולת היסטורית פנומנלית. מדינת ישראל, שהייתה אז במלוא עוצמתה בכל התחומים - הביטחוני, המדיני, הכלכלי וההתיישבותי - וכל זה בתוך זרם של עלייה מבורכת הולכת וגוברת, החליטה ברוב סכלותה להוציא מאשפתות התבוסה את כנופיות אויביה מאש"ף, שהיו בכי רע וקרובים להתפרקות גמורה, והעניקה להם נכסים שיאפשרו להם להקים לרוצחיה בסיסי יציאה ומקלטי מחסה לאחר ביצוע פשעיהם"...
והוא הוסיף: "להפתעתנו בא עלינו היום השלב המרושע והרה האסון של אוסלו ב', כאשר מכסת האסונות שהוא נושא בכנפיו גדולה ומחרידה מקודמתה. ולמחליטים על חשרת האסונות האלה לא היה די בכך, והם החליטו מתוך איזו כמיהה להרע ולהוסיף לבשורה הקשה הזאת איזו בשורה של שמחה לאיד, שהנה ביצוע ההסכם הרע הזה יביא סוף-סוף קץ לחזון ארץ-ישראל השלמה, השנוא על כמה אנשים המקורבים לראש הממשלה. בצדק אמר מי שאמר, שבעצם לא מדובר כאן בארץ-ישראל השלמה, כי אם בארץ-ישראל פשוטה כמשמעה, מולדתו של עם עתיק יומין ורב סבל, שנשא את חלומו על ארצו שגלה ממנה בדרך חתחתים, רדיפות וגזירות לאין-קץ. המולדת הפכה פתאום למגרש ממוסחר שאין לו מחיר... איש ממנהיגי ישראל לא התבטא כך. ארץ-ישראל תחיה ותפרח גם לאחר שלא ישאר זכר למוחקי חזונה".
אף כי רבים היו המזלזלים בשמיר לעת שנבחר לראש הממשלה, ובמהלך כהונתו, הוא נכנס חלק לנעליו של מנחם בגין, כשהוא מכבד ומוקיר את קודמו, מבקרו פעם בחודש-חודשיים בדירתו הירושלמית, והשניים משוחחים היו על ענייני השעה הבוערים. הייתי עד יחיד לשיחות האלה. ממנחם בגין שאב שמיר מנות עידוד להמשך המאבק הלאומי על ארץ-ישראל, לשמירת חבלי יש"ע ששוחררו במלחמת ששת הימים. וכאשר יצא לאור הספר: "מנחם בגין - מורי, זאב ז'בוטינסקי" (2001), כתב לו יצחק שמיר דברי מבוא.
על ז'בוטינסקי אמר שמיר, הבית"רי מביאליסטוק: "לא הכרתיו אישית, ולא תמיד הסכמתי עם כל דעותיו. אבל האופקים שהאיש קרע לפני, והשפעתו על מהלך חיי הגיעו עד כדי כך, שבחשבון סופי ברור לי כי ז'בוטינסקי היה בין הגורמים שעיצבו כל מה שיש בי". ואילו על מנחם בגין, "בכיר תלמידיו של ז'בוטינסקי, המנחיל את תורת מורו", כותב שמיר: "בכל דבריו, מעשיו וראיונותיו תלה מנחם בגין את עיקר אמונתו בתורה שלמד מראש בית"ר... מתוך אמונה עמוקה: אמונה בצדקת הדרך, אמונה בחוסנו של העם, אמונה בנצח ישראל".
וכך סיים יצחק שמיר את דברי המבוא שלו: "עם ישראל אינו יכול להרשות לעצמו את המותרות שבהתפרקות מכל ערך, מכל עיקרון, מכל חובה. לפיכך: את הנאמנות לארץ-ישראל יש להעמיק ולהשריש. את ההבנה כי בלי עוצמה לא נוכל להשיג מטרותינו יש להנחיל. את השאיפה לחברה צודקת, שבה כל אזרח הוא מלך, יש להגשים. את ההכרח בתקינות המימשל ובעליונות המשפט יש להפוך לאורח חיים. כל אלה הם עקרונות שלמדנו ממנחם בגין, אשר קיבלם מזאב ז'בוטינסקי. הם כולם אמת, הם כולם תקפים".
מטובי המנהיגים של עם ישראל
לא הרבה שמע הציבור על יצחק שמיר בעשרים השנים מאז פרישתו מן החיים הפוליטיים. אבל מפעם לפעם התפרסמו בעיתונים מאמרים, הנושאים את הכותרת בנוסח זה פחות או יותר: "געגועים ליצחק שמיר". בדיעבד הבינו גם יריביו הבולטים בתקשורת, מבקריו החריפים בעת שהגה המדינה היה נתון בידיו, שיצחק שמיר היה מטובי המנהיגים של עם ישראל, הן בדרך פעולתו והן בדפוסי התנהגותו, צניעותו האישית והתמסרותו המוחלטת לטובת הכלל היהודי כפי שהוא הבין אותה.
אולי על כן אין זה מפליא, שיצחק שמיר הוא ראש הממשלה המקופח ביותר מבין ראשי ממשלותיה של ישראל בהיסטוריוגרפיה הפוליטית-מדינית של המדינה. עדיין לא נכתבה עליו ביוגרפיה. אבל זכיתי כמנכ"ל מכון ז'בוטינסקי שיצחק שמיר היה יו"ר הכבוד שלו, ליזום ולהפיק ב-2008 את קובץ המאמרים המופלא עליו "יצחק שמיר כסלע איתן", שבו תוקן במקצת העוול שנעשה למנהיג הציוני בהא הידיעה ולפועלו למען עמו, למען מדינתו, למען ארצו. כשהגיש לו הבן יאיר את הספר, חיוך דק פשט בקצה פיו של האב, הוא מיששו בידיו, ולא אמר מלה.
"סלע איתן" - זוהי הגדרה שלו עצמו, אך לא על עצמו אלא על מדינתו: "מדינה קטנה - כך אמר בנאום במכללה לביטחון לאומי ב-1988 - תוכל לעמוד בפני גדולות ממנה, אם העם השוכן בה חדור אמונה ומאוחד סביב היסודות לכינונה ההיסטורי והאידיאולוגי. מדינה כזאת היא לעם כסלע איתן, שלא ניתן לפצחו".
יצחק שמיר, המנהיג ה"מסתורי" ביותר, הצנוע ביותר, האהוב והנערץ על כל מקורביו, עתיר ההישגים (ולא כולם עדיין נודעו ברבים), שהקריב עצמו במחתרת לוחמי חרות ישראל ובתפקידיו הממלכתיים למען עצמאות ישראל וביסוסה, למען ארץ ישראל השלמה ומתיישביה, ייזכר בתולדות האומה - כפי שהוא עצמו ציין בספרו האוטוביוגרפי, "סיכומו של דבר", שבו הוא מגלה טפח ומכסה טפחיים - "כאיש שאהב את ארץ-ישראל ועמד על משמרתה כל חייו, בכל דרך שהייתה לאל ידו".
יצחק שמיר יובא למנוחות בחלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים, לצד רעייתו הנאמנה, הקשרית שלו במחתרת, שמעולם לא עזבה אותו אלא במותה הפתאומי לפני כשנה בדיוק - שולמית ז"ל.
אדוני ראש הממשלה, לעולם אהיה אסיר תודה לך על השנים שזכיתי לעבוד במחיצתך ולסייע לך במעט יכולתי לקידום הנושאים הלאומיים. אהבתיך. אני מרכין ראשי בדמע לזכרך. השראתך הברוכה תהיה תמיד עמי ועם כל בית ישראל.
