בדרך שאדם רוצה לילך בה

בלק מלך מואב, מפחד מהתקרבותו של עם ישראל, העם היוצא ממצרים "ויכס את עין הארץ", לגבולו, ומבקש מבלעם בן בעור, נביא אומות העולם, שיקלל את עם ישראל. כי "ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר" [במדבר כ"ב, ו']. בלעם נודע בכוח מילותיו. בהשפעת הברכות או הקללות שלו. בלק רוצה לשכור את שירותיו שיקלל את בני ישראל, שהם רבים מדי וכבר נודעו נצחונותיהם על עמים אחרים.

בלק מפחד מבני ישראל והוא יודע שלא יוכל לנצח אותם. מה שנשאר לו – זה העל טבעי – כוח הכישוף, המאגיה. אבל בלעם מבקש ארכה כדי לשמוע מה יאמר לו השם. ואכן – הוא זוכה והשם מופיע אצלו ואומר לו "לא תלך עמהם לא תאור (תקלל) את העם, כי ברוך הוא" [במדבר כ"ב, י"ב]. לא מאשר לך לקלל את העם הזה. זה עם מבורך. אני אוסר עליך ללכת.

בלעם לא מרוצה. הוא מעוניין ללכת עימהם. הוא מעוניין למלא את בקשת בלק. אבל הוא חייב את אישורו של הקב"ה. לכן הוא מבקש ארכה ללילה נוסף כדי לראות מה יאמר לו השם. והנה, בלילה השני מקבל בלעם את "הסכמת" השם: "אם לקרא לך באו האנשים, קום לך אתם" [במדבר כ"ב, כ']. ואיך זה? מדוע השינוי בהוראת השם?

שאלה של בחירה

עצם שאלתו הנוספת של בלעם מעידה עליו שלא קיבל את ההוראה והוא מעוניין מאוד ללכת. הוא רק רוצה לקבל אישור לפני שיילך. על זה אמרו חז"ל [שבת קד]: "הבא ליטמא – פותחין לו". כך אנחנו בעצם מתנהלים בחיינו. מבקשים עצות ומקבלים רק את מה שנראה לנו הכי נכון, הכי מתאים לנו. ואם זה לא מתאים – שואלים שוב כדי שתתקבל ה"עצה" שבה אנו מעוניינים. ועל זה נאמר: "בדרך שאדם רוצה לילך בה – מוליכין אותו".

אנו יכולים לראות זאת בחיי היום-יום שלנו. אנו בוחרים בדרך מסוימת, מתעקשים עליה, ורואים שזה הולך בידינו. כך בדברים טובים. אבל כך גם בדברים רעים. פתאום זה הולך "חלק" ואנו מופתעים ומאמינים שזוהי הוכחה לבחירתנו הנכונה. אבל רק הבחירה מסייעת במעשה. והבחירה היא המעידה על רצונותינו ועל הדרך בה אנו רוצים ללכת.

וכך לימד הרמב"ם בהלכות תשובה ה', א'-ב': "רשות לכל אדם נתונה – אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק – הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו... ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמשכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו נוטה לאי זו דרך שירצה".

עם כל זה, אין האדם לבד. לפני הבחירה הוא מקבל רמזים, הדרכות ועצות במה לבחור. ובידו להחליט, לשמוע או לסרב. וכך אצל בלעם. והוא אפילו קיבל תשובה ברורה: "לא תלך עמהם, לא תאור את העם, כי ברוך הוא". אבל בלעם לא רצה בעצה הזאת. בלעם ביקש הדרכה אחרת. הוא לא שמע להוראה הברורה מאוד הזאת. הוא חיפש את התשובה השנייה – ולכן, קיבל אותה.

עצת השם תקום

התשובה הכילה גם תוספת: "ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה". אבל אותה בלעם לא הוסיף בפני שרי מואב שבאו לקרוא לו. זה לא התאים לו. הוא הלך עימם כאילו כך אישרו לו משמיים. אבל בסופו של דבר: "עצת ה' היא תקום". הקללה הפכה לברכה.

ועל זה שאל דון יצחק אברבאנל: "למה מנע ה' את בלעם מהיותו מקלל את ישראל, ומה אכפת לו מקללתו, אם ה' יברך את עמו בשלום?" אלא שהייתה זו תקופה משופעת אמונות וכשפים ולו שמעו בני ישראל את הקללות, היה נכנס פחד בליבם, שכן שמעו של בלעם הגיע גם אליהם.

ועוד דבר חשוב מאוד - לו היה בלעם מקללם, והיה קורה דבר מה רע לישראל, היו אומרים בגויים שזה קרה להם בגלל אותה קללה של בלעם. לא יבינו שזה בגלל חטאיהם. ונמצא שם שמיים מתחלל.

וכך הסביר זאת הקדוש אנשלמה אשתרוק, בעל ספר "מדרשי התורה": ומה שאמר [כ"ב, י"ב] "לא תאור את העם" לא הייתה הכוונה שאם יקללם ישיגם נזק, כי לא ינום ולא ישן שומר ישראל. אבל עשה זה ה' יתברך פן יאמרו יושבי הארץ, אם מכאן ולהבא ישיגם איזה עונש מצד חטאם לעתיד, שזה גרמה קללת בלעם... לכן ציווהו: "לא תאור את העם". לכן, נעשה הנס הגדול – הקללה הפכה לברכה.

אהבה ושנאה מקלקלות את השורה

גם בהוצאת הבחירה אל הפועל, רואים את נטיית ליבו של האדם. כמה חשוב לו המעשה שבחר בו. מדרש רבא מלמד אותנו שאהבה ושנאה מקלקלות את השורה (שורת הדין). אהבה מקלקלת את השורה, שנאמר [בראשית מ"ו]: ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו, וכי לא היה ליוסף כמה עבדים?! אלא, אהבה מקלקלת את השורה. שנאה מקלקלת את השורה, דכתיב [שמות י"ד]: ויאסור את רכבו, ולא היה לו (לפרעה) כמה עבדים?! אלא, שנאה מקלקלת השורה [בראשית רבה, פרשה נ"ה, ח'].

אהבה מקלקלת את השורה זה אברהם, שנאמר: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ" [בראשית כ"ב, ג']. אמר ר' שמעון בן יוחאי: אהבה מקלקלת את השורה ושנאה מקלקלת את השורה. אהבה מקלקלת את השורה, דכתיב: וישכם אברהם בבוקר וגו', ולא היה לו כמה עבדים?! אלא, אהבה מקלקלת את השורה (כלומר, אברהם לא היה צריך לחבוש את חמורו בעצמו, אבל אהבתו גרמה לו לעשות זאת במקום לתת את המלאכה לאחד מעבדיו) [על-פי בראשית רבא].

ושנאה מקלקלת את השורה, זה בלעם. שנאמר: "ויקם בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו" [במדבר כ"ב, כ"א]. וכי לא היה מי שיעשה זאת עבורו? עבור בלעם, הקוסם המפורסם? אלא שהשנאה העירה אותו מוקדם למהר להכין את האתון. ובלעם עשה את שלו – והקדוש ברוך עשה את שלו...

וכך, בעמוד בלעם מול עם ישראל זכה, שלא ברצונו, וראה במחזה אלוקים את מעלתם של ישראל מה שלא ראו אפילו נביאי ישראל: מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל: כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם: יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ: אֵ-ל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ: כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר.

וברכה זאת הוכנסה בסידורים מסוימים והיא נאמרת בכניסה לבית הכנסת. להזכירנו ש"בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו" ו"עצת ה' היא תקום" [משלי י"ט, כ"א].