מזוית הראייה של עם ישראל, פרשת השבוע שלנו, בָּלָק, עניינה הוא הפיכת החושך לאור, הרע לטוב, המר למתוק. שהרי כזכור, בלק ובלעם ניסו לפגוע בעם ישראל וזה לא הצליח להם כי [דברים כ"ג]: [ו] וְלֹא-אָבָה ה' אֱלֹקֶיךָ, לִשְׁמֹעַ אֶל-בִּלְעָם, וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹקֶיךָ לְּךָ אֶת-הַקְּלָלָה, לִבְרָכָה: כִּי אֲהֵבְךָ, ה' אֱלֹקֶיךָ. אלא שאם זהו כל הלימוד מפרשת השבוע, אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', לא מובנת האריכות בתיאור כל מה שקדם למפגש בין בלק ובלעם; בלק שולח שרים נכבדים להזמין את בלעם לקלל את ישראל, הם עושים את שליחותם [במדבר כ"ב]: [ז] וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב, וְזִקְנֵי מִדְיָן, וּקְסָמִים, בְּיָדָם; וַיָּבֹאוּ, אֶל-בִּלְעָם, וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, דִּבְרֵי בָלָק. אבל בלעם אינו נענה מיד; [ח] וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה, וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֵלָי; וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי-מוֹאָב, עִם-בִּלְעָם. ולמחרת: [יג] וַיָּקָם בִּלְעָם, בַּבֹּקֶר, וַיֹּאמֶר אֶל-שָׂרֵי בָלָק, לְכוּ אֶל-אַרְצְכֶם: כִּי מֵאֵן ה', לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם.
כזכור, הרקע לסירובו הוא שבלילה הייתה לו התגלות: [ט] וַיָּבֹא אֱלֹקִים, אֶל-בִּלְעָם; וַיֹּאמֶר, מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ. בלעם עונה מה שעונה והקב"ה מגיב: [יב] וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל-בִּלְעָם, לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם; לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא. דיברנו בעבר על כך שמתשובת בלעם הבינו השליחים שעדיין יש סיכוי שאמנם הוא מסרב ללכת איתם, אבל אולי עם אחרים הוא יתרצה לבוא. ואכן בלק שולח משלחת נוספת וזו מצליחה יותר: [כ] וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם, לַיְלָה, וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם; וְאַךְ, אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ--אֹתוֹ תַעֲשֶׂה. לכאורה כאמור, האריכות בסיפור הזה אינה מובנת, ואם התורה טורחת להאריך בפרטים - עלינו לנסות להבין מהו המסר עבורנו. בעיקר מהו המסר מהשינוי כביכול בדעתו של הקב"ה, שבפעם הראשונה אמר לו "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם" ובפעם השנייה: "קוּם לֵךְ אִתָּם".
בדרך שאדם רוצה לילך - בה מוליכין אותו
חז"ל לומדים מכאן שני לימודים: בדרך שאדם רוצה לילך - בה מוליכין אותו, דכתיב: לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם וכתיב: קוּם לֵךְ אִתָּם [מכות י/ב]. ולימוד שני [סנהדרין קה/א]: חוצפא - אפילו כלפי שמיא מהני. והראיה מאותם שני ציטוטים כנ"ל. ולכאורה אלו שני לימודים סותרים, שהרי בלי חוצפה - לא היו מוליכין אותו בדרך שרצה לילך; ומצד שני, אם יש לו רצון חזק ללכת בדרך זו דווקא, אז זה מה שקובע ואין צורך בחוצפה. וכמובן, אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', השאלות הן לא רק בנוגע לבלעם וללימוד תיאורטי, הדברים כתובים בתורה שהיא נצחית והוראותיה נצחיות, מכאן שבלימוד הנ"ל יש הוראות עבורנו, שהרי גם לנו יש רצונות ולעתים (קרובות אפילו) הרצונות שלנו אינם תואמים לרצון העליון; מה אם כן יש לנו ללמוד מהמו"מ שניהל בלעם עם שרי בלק ועם הקב"ה במקביל?
בעניין הרצונות הטבעיים, ואולי נכון יותר לומר "הנטיות הטבעיות" של האדם, אומרים לנו חז"ל [קידושין ל/ב] שרובן ככולן מקורן ביצר הרע שלו ו"יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום" שגם אם הוא מתאמץ לעבוד את ה' ככל יכולתו, הרי רואים במוחש כי בשעות שאינו עסוק בתפילה או בלימוד תורה מתעוררים לפעמים רצונות שאינם מתיישבים עם רצון ה' ברוך הוא, עם דרך התורה והמצוות. עוד הם אומרים שם, כי העובדה שהאדם מצליח להתגבר על יצרו הרע לפעמים ולעשות את הדברים הנכונים שהם בניגוד לנטייה הטבעית שלו, בניגוד להטיית היצר הרע, נובעת מהעובדה שהקב"ה עוזר לו, שהרי "אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו - אין יכול לו, שנאמר: ה' לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ". ולכאורה, זה הפוך מהלימוד שלמדנו, בדרך שאדם רוצה לילך - בה מוליכין אותו, כאן הקב"ה עוזרו לעשות מה שהוא הפוך מרצונו הגלוי. כיצד נבין זאת?
כאן בא לעזרתנו הלימוד השני מסיפור המו"מ שניהל בלעם עם הקב"ה, הלימוד ש"חוצפא - אפילו כלפי שמיא מהני". שהרי הקב"ה אומנם עוזר להתגבר על היצר הרע, אבל זה רק למי שרוצה להתגבר. אז מה, רצונות סותרים מתרוצצים בלב האדם? מצד אחד הוא רוצה ללכת על-פי נטיותיו הטבעיות, כלומר אחר יצרו הרע, ומצד שני הוא רוצה להתגבר עליו? אלא ההסבר הוא שמדובר ביהודי שהחליט כי הוא רוצה להיות קשור לריבונו של עולם; הוא מודע לכך שהדרך הזאת מנוגדת לרצונו הטבעי ולכן הוא מבקש מהקב"ה שלא יוליכנו בדרך שהוא רוצה ללכת, אלא אדרבה, שיעזור לו להתגבר על היצר שדוחף אותו לדרך הזאת. ולכך צריכים חוצפה ברמה די גבוהה. והחוצפה הזאת, "אפילו כלפי שמיא מהני". כי ברגע שאדם משנה כיוון ומחליט "ככה זה ולא אחרת" לא משנה מה אומר היצר הרע שלי ומה אומרים כולם, אני שומר על דבקות בקב"ה, הוא מקבל את הסיוע מלמעלה לדרכו החדשה.
אנחנו קובעים את הכיוון של עצמנו
על אודות בלעם אמרנו בעבר כי משמעות שמו היא "בלא עם" שהוא על-לאומי (קוסמופוליטי). השקפת העולם הזאת עמדה בבסיס הרצון שלו לקלל את ישראל, לבטל את ייחודיותם בין העמים. הוא ראה בבירור את הייחוד הזה: [ט] כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ: הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב. ומה שראה הפריע לו מאוד, רצה שעם ישראל יהיה ככל העמים. כאמור, הרעיון הזה רמוז בשמו, בלעם בלא עם. או בלשון הזהר, "בל עם" כי הרצון החלופי שלו היה לבטל חלילה את קיומו של עם ישראל באם לא יצליח לבטל את ייחודו. ומה לגבי בלק, מה אומר השם שלו ואיך זה קשור ליוזמה שלו לקרוא לבלעם שיקלל את עם ישראל? חיפוש בתנ"ך מגלה מקום אחד שיש מילה דומה לשם שלו. הנביא נחום מנבא על עירעור חמור של מצב הביטחון האישי והלאומי [פרק ב', י"א]: בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה וְלֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם וְחַלְחָלָה בְּכָל מָתְנַיִם וּפְנֵי כֻלָּם קִבְּצוּ פָארוּר.
מילים קשות וחלקן אפילו קשות מאוד להבנה. המפרשים מציעים פירושים לכאורה שונים למילים אלו, אבל הסך הכל שעולה מדבריהם הוא כי בּוּקָה זה מלשון ריקוּת, שלא יישארו אנשים בסביבה, וּמְבוּקָה היא ריקוּת מוגברת. השלב השלישי, זה שמזכיר את בלק, וּמְבֻלָּקָה, הוא החמור ביותר; כאן המפרשים אומרים שמדובר בהשחתה, או בהַכרָתָה. מכאן ששמו מורה על נטייה להשחית, להכרית, ואת הנטייה הזאת הוא הפנה כלפי עם ישראל, מתוך חשש כי עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ, כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה; לכך הוא גייס את בלעם ששמח לשתף פעולה. בלעם הרי ידע שאין יסוד לחששו של בלק. הוא היה נביא ומן הסתם ידע שהקב"ה ציווה את משה: אַל-תָּצַר אֶת-מוֹאָב, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם, מִלְחָמָה, אבל הוא, לא היה לו אינטרס להרגיע את בלק; להפך, שמח על ההזדמנות לעשות מה שהוא נורא רוצה ועוד לקבל על זה שכר מכובד.
ולמרות שמדובר בשני רשעים, התורה מספרת לנו על כך באריכות וחז"ל לומדים הוראות מעשיות מהפרטים שהתורה מספרת. דיברנו כבר על אודות מה שלומדים מבלעם, ומה לומדים מבלק? ובכן הלימוד הזה, אומר מורנו הרב גינזבורג שליט"א, די מפתיע, שלומדים עניין כל כך יסודי דוקא מרשע [סנהדרין קה/ב]: אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה - בא לשמה; שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק, זכה ויצאה ממנו רות. כידוע, רות, שהיא מצאצאי בלק מלך מואב, היא הסבתא של דוד מלך ישראל. בלק הקריב את כל הקרבנות האלו בהוראת בלעם, בתקוה שבזכות הקרבנות הרבים יתאפשר לו לקלל את עם ישראל. כלומר, ה"לא לשמה" היה לשם אינטרס שלילי ביותר; למרות זאת, בזכות אותם קרבנות זכה ויצאה ממנו רות.
מה שזה אומר בעבודה של כל אחד ואחת מאתנו, זה שבלי קשר למה שבא לנו ומה שאנחנו מרגישים, אנחנו צריכים לעשות את המעשה הנכון; כלומר, אפילו אם נדמה לנו שהמניע שלנו הוא לא מאה אחוז אמיתי, כלומר ייתכן שזה לגמרי לא לשמה, למרות זאת צריכים לעשות. והעשייה צריכה להיות בזריזות הכי גדולה. גם את זה לומדים מבלעם: [כא] וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ; וַיֵּלֶךְ, עִם-שָׂרֵי מוֹאָב. אדם במעמדו חובש בעצמו את האתון?! [סנהדרין שם]: "תנא משום רבי שמעון בן אלעזר (...) שנאה מבטלת שורה של גְּדוּלָה; (לומדים זאת) מבלעם, שנאמר: וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ". הוא הזדרז מאוד לביצוע מעשה שלילי ביותר, קל וחומר שאנחנו אמורים להזדרז במעשים חיוביים.
ואת הזריזות למעשים חיוביים, גם כאשר הם הפוכים לגמרי מהנטיות הטבעיות שלנו ולפעמים הפוכים אפילו ממה שנראה לנו כעצם החיים שלנו, את זה לומדים מאברהם אבינו, שהוא הראשון שמסופר עליו כי השכים בבוקר וחבש את החמור, כדי ללכת לעקוד את יצחק [בראשית כ"ב]: [ג] וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע, עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹקִים. וגם את זה אומר שם רבי שמעון בן אלעזר: אהבה מבטלת שורה של גדולה; מאברהם, דכתיב וישכם אברהם בבקר. אנחנו מכירים את התופעה, שמשכימים קום בשמחה עבור עניין של הנאה ומתקשים להזדרז בעניין של מצווה, אבל אברהם אבינו הוריש לנו את היכולת להזדרז גם כאשר מה שעומד לפנינו הוא הפוך לגמרי מהרצון הגלוי שלנו, אבל מתאים לרצון העליון.
