קן הקוקייה בחבצלת דרום

"אתם פונים שמאלה ותראו גן. בקצה שמאל אחרי מתקני המשחקים, יש שביל כורכר תגיעו לשם ותראו". You can't miss it - אומר לנו המארח, ד"ר דייויד בס, רופא בכיר יליד ארה"ב שהקים כאן את ביתו . זאת ההנחיה שקבלנו כיצד להגיע ל "בית התרבות" .שם כזה כבר אומר, מעט או הרבה, תלוי איך מתייחסים. זה יכול להיות מעין בית תרבות מודרני, אולם אירועים, או חלק ממתנ"ס. אבל "בית התרבות" בחבצלת הוא בפועל חלק ממורשת הסתדרותית משנת 1946 כשבע שנים לאחר הקמת השכונה בפאתי רחובות. ואכן, זה "בית התרבות" כפי שהיה לפני 65 שנה, תוך שיפוץ מינורי. בחוץ ישבו כבר כחמישה עשר נשים וגברים, כולם תושבי השכונה, מי שנשען על המעקה, מי בעמידה ומי בישיבה על האדמה. זאת המבואה. מחכים. כאילו לאסיפת הקיבוץ. הבניין נבנה בצורה מלבניית שצבעו חודש, אך נראה כהעתק של המקור, חוור, בין לבן לבז'.

באיחור של כרבע שעה נפתחה הדלת ונכנסנו. כסאות פלסטיק מסורגים עמדו מסביב ליד הקירות בשתי שורות. בלב האולם עמד שולחן ומסביבו כסאות מעץ. בקצה האולם היה איזה דלפק. צבע הקירות היה כצבע החזית, וזאת לאחר השיפוץ. למעלה מתחת לתקרה היו זוגות של שפופרות ניאון משנות ה-60' הרצפה נראתה כלינוליאום, בצבע אדום ופה ושם כמה שריטות בדומה לילדים שעברו בקורקינטים.

לא באנו לאסיפת השכונה לדון בעניין הביוב. באנו לראות הצגה. קבוצת תיאטרון חבצלת מציגה: שאון הקוקייה - גרסה עכשווית למחזה "קן הקוקייה" מאת דייל וסרמן.

שכונת חבצלת היא לא מסגרת לחולי נפש שהשוכנים מעלים הצגה של דייל וסרמן some flew over the cuckoo nest בשינוי מה של השם וגם של התוכן. היא גם לא איזו רמת השרון ולא איזה סביון של רחובות, עיר המדע. זאת שכונה שנוסדה בשנת 1939 ממש ערב מלחמת העולם השנייה. המתיישבים, 48 משפחות, היו אנשי עבודה שביקשו לעבד את הקרקע. מקום המגורים נקבע לפי הגרלה ולכל אחד מן הבתים הוקצה דונם. הבית עצמו הכיל 2 חדרים מטבח ומרפסת. ע"פ הרשומה של חבצלת לוברבוים, הילדה הראשונה שנולדה בשכונה. על כל תושב היה לשלם 40 גרוש לקופת השכונה ועוד 95 גרוש לפירעון חובות של רכישת הבתים. משכורת חודשית הייתה שני לא"י וככר לחם חצי גרוש.

הקשר נעשה ברגליים. ב"אוטופוס" לכפר ביל"ו השכן ושם היה טלפון. רק בשלב מאוחר יותר הותקן טלפון, לא כצורך אזרחי חלילה אלא לשימוש ההגנה כי במקום היה סליק גדול. לאחר מלחמת העצמאות הגיעו לשכונה ניצולי השואה והיא התפתחה עם הזמן לא לסביון אלא לשכונה שיש בה הישן והחדש. היא כוללת מבנים ישנים, וילות חדשות ובנינים שמשמשים את הרופאים ואנשי סגל אחרים של בית החולים קפלן הסמוך. בקיצור שכונה שיש בה עדיין ניחוח ארץ ישראלי, כפי שיש לכמה שכנות שלה בדרום. היא בנויה בצורת וו' כשמצפון רחוב הירדן ומדרום רחוב הגליל ובין לבין סימטאות בשמות פרחים. כמו שכונות רבות מהתקופה ההיא, יש בה מיזוג של הישן והחדש. גם הפיתוח בשכונה הוא צירוף של כפר ופרבור עירוני מפותח. לא שכונה ישראלית של הזנחה מצד אחד ולא פאר מצד שני אלא שכונה ארץ ישראלית טיפוסית.

אני לא באתי למצוא את "המלוכה" וגם לא חבֵרתי ,שהביאה אותי לשם והיא שייכת מאוד למקום שבו חיה שנים רבות כאשר בעלה שימש כמנהל המחלקה האורטופדית ב"קפלן". זאת לאחר שאמרתי לה פעם שאני מכיר כמה חבצלות. אחת "חבצלת השרון" והשנייה מן השיר אור-חבצלות (מלים ולחן: שרה לוי תנאי):


אור חבצלות זמר שושנים
בשרון עלה ריח עדנים.
חבצלת לך, לי השושנים
בשרון עלה ריח עדנים


גם לא באתי לחפש את הצאן. באתי לראות הצגה שכבר ראיתי פעמיים עם מיטב שחקני התיאטרון והקולנוע בעולם.

ההצגה

"שאון הקוקיה" מאת דייל וסרמן הוא המחזה הראשון שהעלתה הקבוצה במסגרת חדשה, בחלל חדש עם במאית חדשה,נאמר בתדפיס. עד כה רוב חברי הקבוצה עבדו במסגרת "תיאטרון המבוגרים של בימת הנוער" (זה השם) ברחובות. והרי הסינופסיס של ההצגה שהיא לדברי הבמאית והמעבדת, קלר גולדברג-ללוש "גרסה עכשווית למחזה 'קן הקוקייה'" מאת דייל וסרמן: עבריין קטן שמנסה לחמוק ממאסר ולשם כך מתאשפז במוסד לחולי נפש, נקלע לעולם שבו אין לדעת מי "שפוי" ומי "בלתי שפוי". מי טוב ומי רע בעולם הפוסט מודרני שבו ערכים ישנים מאבדים את משמעותם, ואידיאולוגיות איבדו תוקפן - עולם שאין בו אמת ברורה. לדעת מפיקי המחזה, העידכון נדרש משום שמאז חיבורו בשנות ה-70' חלו שינויים רבים בעולם הפסיכיאטרי, שיטות הטיפול שונות, נוחות יותר, ותכליתן להקל על החולה. עם זאת לא חל שינוי בעצם המסגרת הסגורה והמחלות נותרו מעיקות ורוויות סיוט. על כך אני מרשה לעצמי להוסיף שגם בעולם "השפוי" חל שינוי.

השינויים, וישנם כאלה, עטופים יפה ולכאורה הבמאית הייתה נאמנה לטקסט הישן. אבל לא. גם בטקסט וגם בפנטומימה הנפלאה אתה חש את העכשווי. לדוגמה, כאשר מדברים על חזרה לעולם שפוי, הכיסאות הופכים למקלעים ונורים צרורות ממושכים. זאת המציאות השפויה. ומה שנראה כ"ברייק דאנס", הוא המחול הדומיננטי בבית המשוגעים, כלומר ספק ביחד ספק ניכור, בדיוק כמו במחול המודרני. המשחק של השחקנים החובבים הוא לדעתי מצוין, כמעט ללא יוצא מן הכלל. "דייל הארדינג" הפושע הקטן בולט בתעלוליו, התנועות וההבעות. הכול כל כך אותנטי וטבעי, כמו גם התפאורה הפשוטה של השולחן והכיסאות. למעשה אין תפאורה. זה הזכיר לי אמירה של מבקר תיאטרון שכתב על מחזה מסוים ש"התפאורה הייתה נפלאה ורק חבל שהשחקנים הסתירו אותה". אמירה זאת לא חלה על הצגה זאת בחבצלת. התפאורה הייתה בכל מקרה מינימאלית, אבל השחקנים עוד הבליטו אותה גם בשימוש בה. אתה מזיז רק כיסא או כיסאות במערכה כזאת או אחרת ואתה חש שהתפאורה השתנתה כי הסיטואציה שונה.

לקראת הסיום אומר פטריק מק'מפרי: "זאת עלולה להיות התהוללותנו האחרונה וממחר יגזור עלינו שוב הגורל לשאת את הנטל הנורא של שפיות הדעת". ואכן, כאשר אתה יוצא ושומע רדיו מסתבר לך מייד לאיזה עולם שפוי אתה חוזר, בכל מקום ובעיקר כאן בישראל, כאשר מודיעים לך שקטיושות שוב נפלו בישובי עוטפי עזה, שגבר רצח את אשתו והתאבד, ששניים נהרגו בכבישים, שהמשטרה התעמתה עם מפגינים וביבי הוא ראש הממשלה.

השחקנים

מכיוון שמדובר לא בשחקנים מקצועיים אלא בתואר "חובבים" לא הסתפקתי בשמות וביקשתי לדעת במה הם עוסקים בחיים, שלא על הבמה בחבצלת. והנה הרשימה:

• האח בנסון - גדעון ברנר:, בעבר וטרינר עוסק בתחביב התיאטרלי מאז 1992 ומילא גם תפקיד קטן בסרטו של דן וולמן "גיא אוני".

• דייל הארדינג - יוסי זיו:, מנהל שרות לקוחות בהייטק שיחק בהצגות רבות ב"תיאטרון המבוגרים" בכמה סרטי סטודנטים והוא מספר וכותב סיפורים קצרים.

• גוני בס - מרטי: תואר ב.א בספרות אנגלית מהאוניברסיטה העברית, תואר שני בחינוך. מורה לאנגלית בתיכון. השתתפה בלהקות חובבים בארה"ב במשחק ובבימוי,במחזות שהועלו בתיאטרון המקומי, בסרטי סטודנטים ותפקידים קטנים בסדרות טלוויזיה.

• תמי קרני - תמרה: בוגרת שלוש שנים בסדנאות משחק של בימת הנוער ושלוש שנים בתיאטרון חובבים בגבעתיים. כמו-כן, השתתפות בתיאטרון לילדים בבית חנן ובאשקלון.

• ברוריה אריאל - צ'זויק: מאז שנת 2001, משתתפת בימת הנוער בתפקידים שונים.כתבה והופיעה בהצגת יחיד "שוקולד מריר", שאותה כתבה והיא אוטוביוגרפית.

• מיכאלה קלי - האחות רייצ'ל: משפטנית בהשכלתה, עורכת ספרי עיון לפרנסתה, עוסקת בתיאטרון להנאתה. במסגרת תיאטרון המבוגרים שליד בימת הנוער,השתתפה בהצגות רבות הן כשחקנית והן כבמאית. חברה בתנועה המסורתית. מסיימת תואר שני ביהדות.

• ברוך גפן - פטריק מק'מרפי: השתתף בהצגות ובמחזמר במסגרת בימת הנוער. פעיל ותומך במסגרת תיאטרון של שחקני פגועי נפש. מתרגם ועורך אנגלית-עברית, מנגן ומלמד כלי הקשה אפרו-קובנים ואחרים.

• עוזי שויד - בילי ביביט: משחק בתיאטרון חובבים כ-12 שנה, קומדיה ודרמה. פיזיותרפיסט לפרנסה. משתתף בסדנת כתיבה.

• מיה כ"ץ - האחות פלין-קנדי: מטפלת בפסיכודרמה, עובדת עם בני נוער וילדים. שיחקה כשלוש שנים בקבוצת תיאטרון פלייבק ושנתיים בבימת הנוער.

• קלר גולדברג ללוש - בימאית: 17 שנה מורה לתיאטרון במשרד החינוך. במקביל חזרה להגשים חלום ולמדה פסיכודרמה והפכה את הטיפול וההנחיה בפסיכודרמה לעבודתה העיקרית. זאת, תוך הקדשת זמן ומאמצים לבימוי . מכאן הסימביוזה הטובה בין טיפול לבימוי קבוצת אנשים שמוגדרים "חובבים" אך היא מעדיפה לכנותם "אוהבים" של תיאטרון.

מכאן שלא מדובר בלהקה מסחרית, אף שבהחלט ניתן לכנותה "מקצועית חובבת" שחבריה עמלים לפרנסתם בעיקר בתחומים אחרים ולא בתיאטרון. זאת מלבד היותם הורים או סבים ובעלי משפחות שגם להם יש להקדיש זמן

הצחקתי אותה

בדרך כלל כאשר אני (לא מומחה לתיאטרון) יוצא מהצגה, בין אם אהבתי אותה או לא, יש בי אי אלה שבלים של מחשבה. אני משער שגם צופים רבים נוהגים ככה. הרהורים על מה לא היה ברור בהצגה, או מהי המשמעות הלטנטית, מעבר למה שראינו. כי החוויה, בדרך כלל, נשארת בכל מקרה. כאן דווקא התעורר בי הניצוץ האופטימי שלי לגבי כוחות היצירה שמצויים בארץ הזאת. זאת לא רק בקרב הדור הצעיר. מה זה אומר לגבי מימוש הפוטנציאל בכל הנוגע לשיפור איכות החיים בתחומים אחרים מלבד התחומים החומריים. היכן נמצאות להקות דומות בפריפריה שמן הסתם קיימות ולא יודעים עליהן כי במוסף "גלריה" של עיתון הארץ אין להן זכר. ומי תומך במאמץ הזה.

מכיוון שגוני בס הייתה המארחת שלנו שאלתי אותה באם איזה גוף ציבורי, כולל העירייה, תומך בהם. וזה מה שהיא ענתה לי: "אתה צוחק עלי? בינתיים אנחנו רק משלמים,.. לקרן רחובות שמשלמת לבמאית ושדואגת לתחזוקת בית התרבות. הערב אנחנו מקיימים ישיבה אצלי בבית כדי לדסקס תוכניות לעתיד. בין השאר להפוך לממש עצמאיים, למצוא חלל משלנו, לביים לבד, להפוך לעמותה. בקיצור עוד לא ממש יודעים מה נעשה כאשר נהיה ילדים גדולים. לא קל, די קר שם בחוץ (על-אף החמסינים) ואם יש לך עצות נשמח לשמוע".

ובכן גוני, אילו הייתי מומחה לפעלולים פירומאניים הייתי מייעץ לכם כאילו להעלות באש את בית התרבות, כלומר את "קן הקוקייה". ואז תבוא התקשורת ויבואו פרנסני העיר וגם נציגי משרד הפנים, ראש הממשלה והאוצר, בעקבות דוח המבקר על השריפה בכרמל. ואז יתברר להם כי בית התרבות עומד על-כנו וככה גם היחס של הממסד לתרבות ואמנות במדינת ישראל עומד על-כנו- המאובן.

אינני יודע לאיזה משרד בפקעת הביורוקראטית, התחום של אמנות בפריפריה שייך. האם זה משרד החינוך שהפקידות שלו היא מאובנת, כמעט לכל הדעות, ושר החינוך שנמצא אי שם בבונקר עמוק של העבר ויורד אליו עוד יותר. האם זה משרד התרבות והספורט, האם זו עיריית רחובות שלגביה כבר קבלתי מענה. בינתיים ראש העירייה מכריז על פסטיבל עירוני בתמיכת משרד החינוך, כי על כך יש פרסומת בכסף (ב"קול ישראל" - איפה ש"הפרסום ברדיו עובד") ואחר כך חשיפה. או אולי הפציינטים בהצגה יתפשטו לגמרי ואז יבואו, גם התקשורת, גם חברי המועצה הדתיים והחילונים. "קן קוקייה" כזה לא מפסידים.

אם אני אציע תמיכה מצד גורם ציבורי שוב יצחקו עלי ."איפה אתה חי!", אם כי אני בטוח שאילו רון חולדאי, שמושמץ בימים אלה, היה עומד בראש עריית רחובות היה מוצא תקציבים. אז למצער אני מציע לשכנים של "חבצלת" בדרום לבוא להצגות ולשים בתיבה כסף למען קרן להמשך פעילותו של התיאטרון שביחד עם עוד אי אלה תופעות הם ניחוח לאיזו תקופה אחרת של היות היישוב משפחה קטנה ואוהבת. לאהוב אפשר וצריך גם היום. הלהקה בחבצלת ראויה לכך .גם אנו.

באחד מן הפוסטים שלי כתבתי שבמקום לבוא אל הכותל ללמוד על ישראל החרבה, אפשר ללמוד על ארץ ישראל החדשה בביקור בעיר כמו ראשון לציון, שם קבורים הבילויים ושם אנשים חיים חיי עבודה יצירה, תרבות ואמנות וכל שמצופה מעיר עכשווית. רחובות היא לא רחוקה, וחבצלת היא איזה דובדבן בקצפת.

לא רק בשרון, גם בדרום - עלה ריח עדנים...