במוצ"ש (7.7.12) ראינו את האמת, שקבוצה של פוליטיקאים ואנשי דת אינטרסנטים, מנסה להסתיר. החיבור אכן קיים. שלשום עלו על הבמה
נשים אמיצות, סטודנטים, נציגי החברה החרדית, נציגת החברה הערבית וכולם הוכיחו לנו עד כמה קיים החיבור בעם. עד כמה מפעם בלב כולם הרצון לבנות חברה משותפת, מבוססת על ערכים משותפים של כבוד ואחריות למדינה. כולם הוכיחו את הרצון לתת למדינה את המעט הנדרש מכל אזרח, שהוא המון בבחינת יצירת חברה אחראית וערכית. כולם מבינים שלתת משמע לקבל.
התמורה לנתינה היא קודם כל ההרגשה הטובה, רכישת רגש האחריות, אכפתיות ואז פתאום, תראו שגם האלימות ברחובות ובכבישים יורדת. הדחיפות בתורים, ההתפרצויות המילוליות, הגסות רוח, הכול מתמתן.
שלשום, התקבצו 50 אלף מפגינים ברחבה שאיננה כל כך גדולה ולא היו דחיפות, היה מקום לכולם על-אף החום והלחות הנוראים. לא הייתה גסות רוח, לא היו התפרצויות אלימות. לא נראו שוטרים בשטח ולא היה בהם צורך. דרך אגב,
דפני ליף, איך את מסבירה את זה? איך את מסבירה, שאפשר גם אפשר, לעשות הפגנות גדולות פי 50 מההפגנה שלך ואין בה אף תקרית עם שוטרים? כי לא השוטרים היו ה'רעים' בהפגנה שלך ושל חבר מרעיך. את וחבריך האנרכיסטים הייתם אלה שהתחילו את האלימות וההתגרויות. שלשום ראית שאין צורך בך ושכמותך. יש מספיק אנשים טובים ורציניים שיכולים להוביל מהלכים נושאי פרי.
העם, "מנהיגיו" ואלה שרוצים להנהיגו מה שכן בלט הוא הקיטוב הנוראי שבין העם ובין "מנהיגיו". כל השנים, עוסקת ההנהגה (כל ההנהגות), בשיטת הפרד ומשול. בייחוד בולטת השיטה הזו אצל החרדים. שם גם עוסקים בהטמעת הבורות, העוני ויצירת התלות בכל מוצא פה של כל מי שמעמיד עצמו כרב. (כמה חצרות של רבנים קמות מידי שנה?). שם מתנהלים החיים תחת משטר עריצות ויד ברזל של משטרה פנימית. כמה טלפונים אני מקבלת מנשים חרדיות התומכות במאבק לשוויון בנטל. כמה נשים קורסות תחת הנטל של עבודה וטיפול במספר רב של ילדים, ללא שום עזרה מצד בעלים עצלנים שיושבים "ולומדים תורה" בעידודם של הרבנים המקבעים את הדרת הנשים והפיכתן לשפחות. הרבנים האלה, בעידודם של המנהיגים הרוחניים שלהם המובלים ע"י עסקנים פוליטיים, מקבצים את הצעירים ומאפשרים להם חיים של חוסר עשייה מוחלט, אך ורק כדי לחזק את עצמם מבחינה מספרית ויצירת כוח מספרי אלקטוראלי. כנ"ל גם הפוליטיקאים החילונים המנוהלים ע"י עסקנים 'יועצים פרלמנטרים' 'יועצי תקשורת' ואולי גם סתם 'יועצים' כשכולם הם בוודאות – יועצי אחיתופל.
ולבסוף – בלט, בעליבות רבה,
יאיר לפיד. אני דווקא בירכתי את החלטתו להצטרף לפוליטיקה.
בתום לב, כאחת שקראה את מאמריו, חשבתי שיפה שבן הארץ הזו, צעיר ונמרץ ייכנס לפוליטיקה. שלשום ראיתי עד כמה הוא אינו שונה מקודמיו. עוד בטרם החל את צעדיו הראשונים, עוד בטרם היה לאיש ציבור וכבר הוא מאמץ את גינוני הח"כים, אפילו שרים. הוא הסתובב עם חיוך זחוח על פניו מוקף מלחכי פנכה חנפנים שלא הייתי רוצה לראותם במשרות שישפיעו על חיי (אם כי למען ההגינות אני חייבת להודות שאינני מכירה אותם. כל הרושם שלי נוצר מהמראה שלהם בלבד). יותר גרוע מבחינתי, היה שהוא התעלק על תוצרים של עבודה קשה ומאומצת של חמש וחצי שנים של קבוצת נשים-אימהות מדהימות שהרימו את 'הפורום לשוויון בנטל', וניסה לקחת לעצמו נתח עצום של פרסום ע"י חלוקת חולצות עם הלוגו שלו. עלוב, יאיר. עלוב ופתטי.
לסיכום. עצרת מעוררת ומעודדת. עצרת שיש לקחת אותה בחשבון ובכבוד.
