אחרית דבר

בשנת 2001 יצא לאור ספרי "אפיזודה". זהו סיפורו הביוגרפי-למחצה של הבמאי הנשכח אריה להולה-ליאופולד פרידמן, יהודי סלובקי מוכשר ומבריק. נולד במזרח סלובקיה בשנת 1918 ונפטר על הסט של סרטו האחרון, בברטיסלאבה, מהתקף לב קטלני, 1968. הוא היה איש מרתק, בעל אלף כישרונות, אינטלקטואל יהודי רחב אופקים. אך זוועות השואה בסלובקיה והשמדת משפחתו הקרובה, בידי הנאצים ועוזריהם הסלובקיים, רוקנו את חייו מתקווה ושמחה.
לספרי "אפיזודה", הוצאת הקיבוץ המאוחד 2001, הוספתי אחרית דבר, ובה סיפרתי את סיפור דבקותי המשונה באיש להולה, בעבודתו ובחייו.

באביב של שנת 1997, כשבוע לפני חג הפסח, נלווה אלי, כבחזון רחוק, האיש המופלא אריה-ליאופולד פרידמן-להולה. אינטלקטואל יהודי סלובקי מבריק. יליד מזרח סלובקיה, שהשאיר חותם בל-יימחה על תולדות הקולנוע הישראלי הצעיר. הוא נתלווה אלי בימים, ובעיקר בלילות, במשך שבועות אחדים, והפציר בי להתעלם ממותו החטוף, בראשית שנת 1968, כלומר כמעט שלושים שנה לפני מפגשנו ההזוי. הוא מת במפתיע בעת שביים את סרטו האחרון, בברטיסלאבה, עירו האהובה, בירת סלובקיה. הוא ממש ישב עלי והכתיב לי פרקים מחייו. חיים מופלאים, דחוסים, אך קצרים, שנמשכו בדיוק חמישים שנה, מ-1918 עד 1968.

הוא השתכן מעבר לראשי, וניהל אתי שיחות ארוכות בלשונו המיוחדת. כיוון שגם אני, בנסיבות מצערות מאד, שלא כאן המקום להזכירן, לקיתי בהתקף לב קטלני, והייתי מועד לצאת מהעולם בדיוק בגיל חמישים. וכיוון שגם אני כמוהו הייתי טרף לאיזו קדחת חיפושים שאין לה מרפא, מצאתי שיהיה זה לטובת שנינו אם אטה אזני לדבריו. שרוי הייתי אז, ב-1997, באמצעו של חיפוש אובססיבי אחר מחברת תרגומיו האבודים של אבי ז"ל, אליהו פורת. נזקקתי לעדותו של להולה מה עלה בגורלה של מחברת התרגומים.

שהרי על אחד מהמחזות הללו, בתרגומו של אבא ז"ל, הוא עבד אצלנו כבמאי של החוג הדראמטי קרוב לארבעה חודשים, בשנת 1951. ואכן האזנתי לו בשקיקה. ומיהרתי להעלות את דבריו על הכתב, ממש כפי שמסרם לי. וממש כפי שהתרוצצו אצלי בכל הימים שלאחר פרידתנו. בפליאה שמעתי אותו לראשונה. ולאחר שגיליתי את האנתולוגיה המופלאה שתירגם, "חמסין" שמה, 1940, שירה עברית בת הזמן שהוסבה ללשון הסלובקית, שצללה אל השכחה ואני שבתי והעליתיה משם, כבר הייתי בטוח שאני מיטיב לזהות את קולו.

פליאתי עוד גדלה כשראיתי שרוב דבריו אמת לאמיתה. ואמנם מצאתי את רובם רשומים בעיתוני התקופה, ובזיכרונותיהם של אלה שהכירוהו. ובתולדות הקולנוע העברי בראשיתו. ובעיקר בעדויות שנותרו מסרטיו, על גבי הצלולויד, שבו בחר מכל החומרים שבעולם לשקע את עושר רוחו.

כשנתרבו דבריו ואני ראיתי שלא אוכל להכיל את כולם, חרף התקדמותי בכתיבת שיחותיו, צמצמתי את היריעה. לא פרטתי את תאריכי חיוו הקצרים והדחוסים, לא ערכתי את רשימת מחזותיו, לא הבאתי את כל הצגותיו שביים, וכמובן שדילגתי על כל סרטיו ותסריטיו. לא אספתי גם את שיריו וסיפוריו המוקדמים, שכתב בלשון הסלובקית, ולא מניתי את תרגומיו לעברית. ולא הנצחתי את כל מעלותיו. שבהן באמת התברך. הוא היה איש מבורך. איש "בעל אלף כישרונות". ואני אמרתי לעצמי שלא אוכל לרדוף אחר רישומי הפחם שהשאיר אחריו, ולא אחרי המנדולינה שלו, שהפליא לנגן בו במחנה הכפייה שביער הסלובקי. אני בקושי אוכל להתרכז בשבע השנים הדחוסות שבהן חי ופעל כאן בארץ. מעלייתו בשנת 1949, ועד לירידתו החפוזה בשלהי 1956.

רק לסקור את כל הזירות שפעל בהן היה גוזל ממני זמן יקר. הוא ביים בקיבוצים בית אלפא וניר דוד, עין החורש והעוגן, הצגות של חובבים מצוינות. הוא ביים בתל אביב, בתיאטרון הקאמרי את מחזהו-שלו "ארבע כנפות הארץ". הוא ביים את הסרטים פורצי הדרך "עיר האוהלים" ו"אבן על כל מיל". הוא עשה בשביל הסוכנות סרטוני תעמולה קטנים. הוא כתב לכתב העת של שלונסקי "אורלוגין" סיפורים שירים ומאמרים. הוא ביקר את המשורר טוביה ריבנר בגת ובמרחביה. הוא עבד באולפני הרצליה, ובחברת הסרטים של הקיבוץ המאוחד.מדהים כמה הספיק בשבע שנותיו.


אבל גם שבע שנים ספורות אלה, שברשומות הסלובקיות של תולדות חייו הן נקראות משום חוסר הבנה גמור "שנות הגירתו לפלשתינה", היו עמוסות ביצירותיו, וחוששני שגם אותן לא עלה בידי להקיף בספרי הצנום.

לא זכיתי לפקוד את קברו ולא ראית את מצבתו. מעולם לא ביקרתי בסלובקיה שלו, ולא שוטטתי ברחובות ברטיסלאבה, העיר שכל כך אהב. אף על-פי כן, בתוך אותם שבועות מעטים שבהם כתבתי מפיו את דבריו, חשתי שאני מתקרב אליו מאד. השתוקקתי ממש שישוב ויתגלה אלי, לפחות לימים אחדים. יאיר לי סתומות, יבאר לי סוגיות, וירמוז לי בלשונו המיוחדת להיכן להוליך את כתיבתי עליו.

אבל הוא לא חזר. ולא נתגלה אלי מאז שוב. לא בהזיות היום ולא בחזיונות הלילה. ואם הקדמתי מאוחרות, ואם איחרתי מוקדמות, ואם בלבלתי בין מה שאירע באמת ובין מה שאירע בדמיון, הרי זה לא מעט באשמתו הוא. שהוא לא שב אלי לתקן מה שדורש תיקון. והמעשה הרב היחיד שיכולתי לעשותו בעת מצוקתי, הוא לרדת שוב אל בית-הקברות שלנו. המצבות ניצבו שם עטויות צל-תמיד, ואני ישבתי שוב, עם זיכרונותיי בלבד, מול המצבה של אבי ז"ל. באותו המקום ממש שבו החל מסעי לגילויו של האיש המופלא, ליאופולד-אריה פרידמן-להולה, האיש "בעל אלף הכישרונות", ולהצלתו מן השכחה האכזרית.