למי מצלצלים הפעמונים

לבד מהציווי המקראי המקנה ליום הכיפורים הילת קודש של סמכות שיפוטית עליונה ומעמד של חשבון נפש, נקשר יום זה בתולדות ישראל גם בטראומה לאומית שהותירה נשורת שלא במהרה תתפוגג.

העיסוק במחדלי מלחמת יום הכיפורים ובפרט בכשל המודיעיני - הערכתי, הנחיל במחוזותינו את ההלקאה על חטא "אי הצלצול בפעמוני ההתרעה", לנוכח הצבר של סימנים מבשרי רעות, שנחשפו לנגד עיניהן הפקוחות של סוכנויות האיסוף.

משקיף מן הצד, לו היה נקלע לתצפית מזדמנת על המתרחש בישראל בעצם ימים אלה, היה מסכם את רשמיו במשפט קצר וקולע: התהליכים הדסטרוקטיביים הדינאמיים המתחוללים במדינת היהודים מחייבים צלצול רם בפעמוני האזעקה.

רפיון הרסן השלטוני, הידרדרות שלטון החוק, השחתת מידות במגזר הציבורי, ריסוק אושיות מדינת הרווחה, והיווצרות לטיפונדיות של עושר מופלג תוך שחיקת ערך הפטריוטיזם, אלה ועוד מייצרים נתונים של סף-התפוררות וכמעט כאוס.

קשה להתרגל למציאות שבה מסתמנת עדנה למשיחיות כמוטיב המשדר אופטימיות ומאשש תחזיות וחישובי קיצין, משל אנו חוברים למגמת הרדיקאליזם הדתי המשחיתה כל חלקה טובה בעולם החופשי. כלום יתכן שמדינה ריבונית תיוותר חסרת אונים לנוכח תהליך בוטה של הפניית עורף למרות השלטון המרכזי?

דומה כי בהיסטוריה המודרנית אין אח ורע להיפוך מגמה כה חד ומסוכן, המייצר סימני שאלה באשר לעצם תוחלתה של מדינה, שהקמתה סימלה את הגשמת תקוות שיבת ציון לאחר 2000 שנות גלות, ותקומת העם היהודי במולדתו.

משבר המנהיגות הפוקד את ישראל מזה כארבע שנים הוא כה חריף, עד כי נדמה שהתואר הנקלה "רפובליקת בננות", כבר אינו עושה רושם על איש במחוזותינו.

החובה להתריע מפני הגרוע מכל, נשענת על הצבר של אינדיקציות המדליקות נוריות אדומות שלא ניתן להתעלם מהן. כך למשל:

בזירה הבינ"ל

א) כרסום יסודי בתדמיתה של ישראל במרבית מדינות העולם החופשי, ומגמות עוינות מצד חוגים נרחבים בציבוריות הבינ"ל. מהפך כה חריף בהתייחסות כלפי ישראל הוא במידה רבה, תולדה של הצלחת הפלשתינים להשחיר את פני המדינה וזרועות הביטחון שלה, בהתנהלות לנוכח האינתיפאדה;

ב) מגמות אמיננטיות להטלת חרם על מוצרים ישראליים במדינות אחדות באירופה;

ג) הסיכון הנשקף לישראל מעובדת הנחת מלוא יהבנו על תמיכתה הנוכחית של ארה"ב במרכיבים של המדיניות הישראלית (תוך שימת דגש מיוחד על תוחלת ממשל הנשיא בוש);

ד) קישור הולך וגובר במערב, בין עוינות בעלת אופי אנטישמי לבין סלידה ממדיניות ישראל בסוגיה הפלשתינית;

ה) נטייה לזהות זיקה בין טרור (בזירות שונות בעולם) מבית היוצר של אל-קאעידה לבין הסכסוך הישראלי-פלשתיני.

בהיבט הישראלי

א) כישלון הסברתי מתמשך בטיפוח מסכת טיעונים משכנעת בהקשר לטרור הפלשתיני ולאחריות ההנהגה הפלשתינית לנקיטה בדרך האלימות נגד ישראל. מימד זה הוא בגדר חידלון מערכתי שמשמעויותיו כמו מסרבות לחלחל לתודעת הגורמים המקצועיים והממונים עליהם;

ב) העמקת הקיטוב החברתי כפועל יוצא של הכתבת מדיניות כלכלית במתכונת של "משנה-סדורה" שאין בילתה, ובהתעלם מהנסיבות המשקפות סביבה פנימית בלתי-מתאימה להנהגת רפורמות מרחיקות לכת;

ג) שימוש שיטתי - פסול מעיקרו - בטכניקות של לוחמה פסיכולוגית, על גבול ההטעיה, כלפי הציבור ונבחריו, ע"י גורמים ממשלתיים, בהקשר לקידום תוכניות כלכליות והתמודדות מול מאבקים במישור הסוציאלי;

ד) סיכון שארית "זכויותינו" מול מדינות זרות, מעצם הפעלת יד קשה נטולת רגש כלפי עובדים זרים;

ה) העדר רגישות שלטונית מספקת, כלפי המיעוט הערבי בישראל;

ו) אדישות שלטונית כלפי מגמות הגירה של ישראלים ומאמץ בלתי מוסתר של ישראלים להצטייד בדרכונים זרים;

ז) התרת חבל ארוכה מדי לגורמים ימניים קיצוניים המאיימים על שלטון החוק במדינה.

האיתותים שנזכרו לעיל, ניתנים כמובן להרחבה ופירוט. אולם ברי כי תשתית הדברים מייצגת את דגשי המסר ב"קליפת אגוז". בהשאלה מעולם המושגים המודיעיניים, סימנים מעידים הם בבחינת אוסף של אינדיקציות החורגות מהשגרה ומייצגות מגמה (סיכון או סיכוי) שניתן לזהותה.

המודעות למגמה העלולה לסכן את אושיות המדינה, חייבת להיות מופנמת אצל כל הגורמים שיש להם יד ורגל בתהליך קבלת ההחלטות ועיצוב המדיניות אצלנו, בטרם ייפרץ הסכר. חשוב להדגיש, כי כל סימן מבשר רעות ניתן לתיקון מסלול, אולם התייחסות דטרמיניסטית לתהליכים כאלה או אחרים המתחוללים בקרבנו או מוזנים בזירה הבינ"ל, עלולה להעמיק את יסודות המשבר.

נקודות החוזקה של ישראל הן מובהקות ובלתי-ניתנות לערעור, החל בעוצמה הצבאית הממצבת את ישראל לצד המעצמות המובילות בעולם, עבור במעמד הבכורה במישור הטכנולוגיה העילית, הרפואה והחקלאות. הפער הבלתי נתפס בין הסטנדרטים האיכותיים והברק של הטכנולוגיה והמדע, לבין האפרוריות המאובקת של ההנהגה השלטונית, מייצג אולי יותר מכל את הזיקה ההכרחית המתקיימת בין מדיניות הממשלה במישור המדיני-אסטרטגי לבין הישגיות כלכלית עולמית; ובמילים אחרות, תוחלת ההישגיות החובקת עולם של הטכנולוגיה הישראלית, אינה בלתי מוגבלת בזמן, מבלי שיתחוללו תמורות של ממש במדיניות הישראלית.

ראוי איפוא, שחשבון הנפש האישי ישתלב בחשבון הנפש הקולקטיבי, שכן סביר להניח שהתעלמות מנוריות ההתרעה תוביל בתוך זמן לא ארוך להפעלת מערכת ההזעקה.