לפני עשרות שנים, כתב המשנה לנשיא ביהמ"ש העליון חיים כהן ש"הקלון הוא פגם מוסרי המעיד על בעליו שאין הוא ראוי לבוא בקהל ישרים. 'קלון' זה צריך אומנם שיהא דבק באדם בגלל חטאו, גם לאחר המעשה והעונש". למרות דברים נוקבים אלה, גבולות הקלון ואפשרות מירוקו בחלוף הזמן טרם הוכרעו סופית.
הכנסת וחוק יסוד הממשלה מגבילים אדם שהורשע בעבירת קלון לכהן כשר וח"כ, אך זאת רק לפרק זמן מוגבל ובמידה שריצה מאסר בפועל. לעומת זאת החוק "שותק" ביחס למועמד, דוגמת
צחי הנגבי, שלא ריצה מאסר בפועל.
לפי תפישות מסוימות, שסומכות עצמן על עיקרון "תקנת השבים", שתכליתו פתיחת שער לחוזרים בתשובה, חלוף השנים והתפטרות הנגבי מהכנסת, עשויים למרק גם את פגם הקלון. כשם שהרשעה, אפילו בעבירות חמורות, "מתיישנת" בחלוף הזמן, ואין להזכירה לאדם לאחר שריצה עונשו וחלף פרק זמן ניכר מאז ביצוע העבירה, הוא הדין לעניין הקלון.
כתם מוסרי אינו דוהה לעומת זאת, גישות מחמירות יותר גורסות שבשונה מהרשעה, הכתם המוסרי אינו דוהה עם השנים. לפי גישה זו, לא כל מי שכשיר לכהן כשר גם ראוי לכהן במשרה הרמה, במיוחד כשהכתם שדבק בו עשוי לערער את אמון הציבור בשלטון ולפגום בטוהרו.
סוגיה זו עלתה על הפרק בפרשת פייגלין, שהורשע במעשי המרדה. הגם שנקבע כי בשל חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה הוא כשיר להיבחר לכנסת, כתבה השופטת פרוקצ'יה, באמרת אגב, דברים שמהם עשוי להשתמע כי בנסיבות מסוימות, די בקלון שדבק במעשי מועמד כדי לפסול את מועמדותו לכנסת לצמיתות.
גישה מחמירה זו מתחזקת מכוח "הוראות קלון" המצויות בחוקים אחרים, ופוסלות מורשע בעבירת קלון, לשמש במקצועות שונים לשעה או לצמיתות.
בסופו של דבר, מדובר בסוגיה מוסרית, ציבורית וערכית ולא רק משפטית. הציבור הישראלי, ואולי גם בית המשפט כנאמן הציבור, אם ייזקק לסוגיה, יצטרכו לקבוע מהי דמותו הראויה של איש ציבור בישראל.
אשר לליכוד, על פני הדברים, לנוכח לשונו הנוכחית של התקנון, תימנע מהנגבי האפשרות להצטרף לשורותיו. עם זאת, עובדה זו כשלעצמה, לא תמנע מממנו לכהן כשר, שכן חברות במפלגה או בכנסת אינה מהווה תנאי מקדמי לכהונה זו.
