מנהג חדש

מתאבדים

מנהג חדש בא למדינה: כל לא-מרוצה, או מי שלא הולך לו, מצית את עצמו, או, לפחות, מאיים בהתאבדות.

כנראה, לכן, יוחלף ההמנון ל"אנו נושאים לפידים".

אין פלא אפוא שקיבלתי הצעת ייעול במסרון: להעלות מיד את מחיר הדלק!

רגעי נחת

בימים הטרופים הללו, כשהמזגן עושה יותר מדי שעות נוספות, ואני נזכר בלי-הרף בתחזית מזג-האוויר מהסרט האדיר, בוקר טוב, ויטנאם! - קיבלתי בדוא"ל תזכורות:

• יום ההולדת של נכדתי הבכורה מתקרב

• תמונה של נכדתי השנייה, שאך זה נולדה, בשמיכתה הוורודה

רגעים חשובים, שמשכיחים את תלאות חיי כסבא בלב המאפליה. כנאמר בפתגם, שלימדני דניאל אהרן, מורי המיתולוגי לאנגלית: "גם בענן השחור-משחור יש פס דק של כסף".

למה?!

יותר משליש מהאוכלוסיה (38.1 אחוזים) קוראים בימי חול את ישראל היום - לעומת כאחד-עשר אחוזים בלבד, שקוראים את מעריב, יותר משליש (36.3 אחוזים), שקוראים את ידיעות אחרונות, וכשבעה אחוזים, שקוראים את הארץ - קובע הסקר של TGI לחודשים יולי 2011-יוני 2012.

בסופי-שבוע מוביל ידיעות אחרונות עם יותר מ-43 אחוזים.

לפי TGI, הבדלים אפסיים לעומת הסקר הקודם, שדיווח על צריכת תקשורת בשנה שקדמה לה.

גלי צה"ל, שאינה משדרת כמעט על ענייני צבא, מואזנת על-ידי יותר מ-42 אחוזים מהציבור - לעומת יותר מ-38 אחוזים, שמאזינים לקול ישראל.

מן המפורסמות, שהציבור הישראלי אינו מרוצה מהתקשורת שלו, ואני תמה כל פעם מחדש למה טורחים הישראלים לקרוא עיתונים, לצפות בטלוויזיה ולהאזין לרדיו, שכמעט לא נאמר בהם דבר. כפי שאמר תומאס ג'פרסון, הנשיא השלישי של ארצות-הברית: קורא עיתונים יודע על העולם פחות ממי שאינו קוראם.

חרם על התקשורת - בעיקר, בתקופה, שבה TGI דוגמת את ציבור - יכה בתקשורת באברה הכואב ביותר - הארנק. צניחת הרייטינג תשפיע יותר מכל על ראשי התקשורת להתחיל להיות קשובים לעם, שמתעב את מוצריהם.

גם להיות מואבסים ברפש ובגבבה, וגם לשלם על כך וגם להתרגז - לא חבל?!

שבע שנים לגירוש הגזעני

רוב "גיבורי" הפוגרום, שעשו הקלגסים בשחור ביהודי קטיף, כבר אינם בזירה הציבורית, ואנחנו עוד נשלם את מחיר הרשע, הזדון והנוכלות, שהניבו אסון אסטרטגי נוסף.

מה היה לנו?

שמן אחד, מושחת ופושע פלילי, שחולב עד היום במרץ את תקציב המדינה.

חבורת זבל, שהתרכזה בחוות השקמים, ואנסה מדינה שלמה וצבא מסואב לבצע את זממה.

ממשלה של רכיכות, שהלכו אחרי השמן המושחת כעדר למינגים, ולא העזו לצפצף.

מאות קצינים חסרי אתיקה, שפיקדו על טיהור אתני של אחיהם - מי בשל תאוות-בצע, מי בגלל טיפשות תהומית ומי סתם בגלל היותו לקקן כרוני, וטימאו את דגל ישראל בפשע מלחמה נגד העם היהודי.

אלפי חיילים, שהובלו כצאן לטבח, כדי לרצות את מפקדיהם, ומוחותיהם נשטפו בידי נוכלים חסרי כל אתיקה.

ואחרונים - מאות משפחות של מגורשים, שחייהם נהרסו בידי מדינה, שמעלה בתפקידה, ולא הבינו, שהתנכלו לחייה ולרכושם, ועד היום אין שום כוונה לשקמם ולפצותם על הנזק, שעוללה המדינה באחד מהתקפי האמוק שלה.

מדינה כזו אינה ראויה להגנה וצבא כזה אינו ראוי שישרתו בו, אלא שיאזור אחד המגורשים כוח, ויתלונן על פושעי המלחמה (ששמותיהם ותפקידיהם ידועים), ואינם מפסיקים להתפאר במעלליהם, בפני בית-הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה בהאג.

אמן, כן יהי רצון.

השתגעתם?!

"אם אתם רוצים שהנחתים יהיו כוח רציני ונכון לקרב - אסור שנשים יהיו בחי"ר" - את המשפט הזה לא כתבתי בעצמי, לצערי, אלא קפטן קתי פטרוניו, קצינה בחיל הנחתים האמריקני, בראיון, שמכה גלים, לבטאון החיל, מארין קור גאזט.

קפטן פטרוניו סיימה בהצטיינות קורס קצינים והשלמה חילית לאחר לימודיה באוניברסיטה יוקרתית במיין, צברה ניסיון קרבי כמפקדת מחלקת הנדסה בעירק ובאפגניסטן. את מאמרה היא תומכת בסיפורה האישי - כולל פציעותיה - ובסטטיסטיקה מפחידה על הנעשה בחיל הנחתים.

הסטטיסטיקה מלמדת, ששיעור הנשירה של נשים בקורס הקצינים של החיל ובהשלמות החיליות ללוחמים בשנה שעברה - אישית, מקצועית ורפואית - גבוה בהרבה משיעור הנפל של גברים.

לדעתה, את פתיחת המקצועות הקרביים בחיל הנחתים בפני חיילות ובפני קצינות מניעה קבוצה קטנה של פעילות מחוץ לחיל עצמו, המשמשות גוף ייעוץ למשרד ההגנה. "שילוב נשים בתפקידי לחימה אולי טוב לצבא האמריקני, אך הנחתים אינם הצבא", קובעת פטרוניו, "ואנחנו צריכים להיות כוח עם עוצמה מבצעית ועם יכולת להגיב במהירות לדרישות - בנוסף להיות הנחתים הכוח האמפיבי היחיד של ארצות-הברית".

לדעתה, יש נשים שמתאימות להיות לוחמות ומפקדות קרביות, "אך האם נשים יכולות לעמוד בתנאים הקשים של שדה הקרב, ומוכנות לקחת על עצמן את השחיקה ואת העניינים הרפואיים, כתוצאה משהות ארוכה בשדה הקרב?!" תמֵהה פטריוניו.

הקפטן טוענת, שבנחתים אין שוויון, אלא מבחן כשירות, שבו נבחנת התאמת כל לוחם וכל מפקד לתפקידיהם - לפי כושרם, לפי גובהם, לפי בריאותם, לפי משקלם, לפי כושר ראייתם ולפי מדדים אחרים. הנחתים מכירים ביכולת שכלית שונה של אנשי החיל, וקובעים לפיה - ולא מתוך קריטריונים של שוויון - את השמת האנשים לתפקידיהם, כדי להבטיח את בטיחות השירות ובעיקר את הצלחת השירות הקרבי. לכן, היא תמהה, מה רוצים להשיג בהצבת נשים לתפקידי חי"ר.

לדעתה, השינוי הפוטנציאלי יזעזע את יסודות חיל הנחתים, ויחלישו. בסיכומו של דבר, היא סבורה, כי מי שמעוניין בשילוב נשים צודק, אך שיקולי בריאות של הנשים בחיל הנחתים, עתיד החיל עצמו והביטחון הלאומי של ארצות-הברית מחייבים לשלב נשים בחיל הנחתים, בדרך אחרת. קפטן פטריוניו מציעה להתוות דרך, שאינה מוכתבת על-ידי דרישות פוליטיות ועיוורות לתוצאותיה, כדי שחיל הנחתים ימשיך להתרכז במשימתו להגן על ארצות-הברית.

האם שוב אידיאולוגיה עיוורת תוביל להתעלמות מהמציאות ומעובדות החיים?!

כותרת גדולה

יוסף עברון הזכיר בטורו באתר החדשות מחלקה ראשונה, שב-22 ביולי מלאו 66 שנה לפיצוץ במזכירות שלטון הכיבוש הבריטי, שישבה באגף של בניין מלון המלך דוד בירושלים - אירוע, שבעטיו פורקה תנועת המרי, ונפתח שוב סזון.

הרבה מאוד דמגוגיה נשפכה סביב הפיצוץ. עוכרי ישראל ושונאי אצ"ל מזכירים תמיד, שאצ"ל פוצץ מלון בירושלים, ובפיצוץ נהרגו אזרחים - כולל יהודים - ומצניעים את תפקיד של האגף הדרומי במלון כמחנה מפקדת כוחות הכיבוש הבריטיים, שהיא מטרה לגיטימית במלחמת עם לעצמאותו. מה עוד שאצ"ל הודיע מראש על הפיצוץ הקרֵב, אך ג'ון שו, המזכיר הראשי הבריטי, סירב להישמע לאזהרה.

מעניין, שאת ההוראה לפיצוץ במלון, נתנה מפקדת תנועת המרי - הגוף המאוחד לרגע של ארגוני המחתרת היהודיים, שפעלו נגד הבריטים. משך שנים כיזבו ראשי שלטון מפא"י, שלא ניתנה הוראה כזו - עד ששלפו מארכיוני האצ"ל את ההוראה, ששלח משה סנה, ראש המפקדה הארצית של ה"הגנה", לפוצץ את המלך דוד ואת בניין האחים דוד, הסמוך לו (שבו ישבה מפקדת הבולשת הבריטית).

את תדהמתם המעושה מהפיצוץ ניצלו משתפי הפעולה, כדי לפרק את תנועת המרי, ובאותה ההזדמנות שבו למקצועם הוותיק - מסגירי יהודים לשלטון הכיבוש.

לפיצוץ אתר כל כך סמלי לשלטון יש משמעות חמורה של מרד בכיבוש. את זה לא הבינו משתפי הפעולה עם הכובשים הבריטיים (עד היום), אלא רק כמה מהעיתונאים הזרים, שסיקרו את האירוע - וביניהם לורנס דארל הידוע. ואכן, הפיצוץ הפך מיד לכותרת גדולה בתקשורת העולמית.

אדר הלך הבייתה באב

מאוחר למדי, אחרי שגרם הרבה נזקים, הלך אדר כהן, המפקח (מפמ"ר) על לימודי אזרחות במשרד החינוך, הבייתה.

כפי שכתב דרור אידר - התגייס השמאל הישראלי במיטב המסורת הבולשביקית (נכון יותר - אורווליאנית) להגן על בן-טיפוחו, ולא הצליח, תודה לאל. זעקות השבר של המצטדקים מהשמאל, יללותיהם ואנחותיהם נשמעות כנות, רציניות ואמיתיות כמו דמעותיו של תנין. אם לשמאל לא תהיה עמדה לשטוף ממנה את מוחות התלמידים, ולהסיתם נגד המדינה היהודית, אנה הוא בא?!

באותה ההזדמנות קיבלתי בדוא"ל מכתב של אותו אדר כהן. תודתי למקור, שלצערי נותר עלום. אנא המשך להזינני בחומרים כאלה, שעושים לי את היום.

הפלא ופלא - כהן מציין במכתבו, לפני כשלושה חודשים, למורי האזרחות, כי בין התומכים בספר השערורייתי לאזרחות (שהוצאתו הביאה לבסוף לפיטוריו), נמצאת גם בלהה גליקסברג, המפמ"רית לאזרחות בחינוך הממלכתי-דתי (חמ"ד).

לתשעה באב

בספרו, ללמוד מהחיים (רעננה: דוקוסטורי, 2010), כותב יוסף דוריאל, שניהל את המכון לפריון העבודה והייצור, על פגישתו בשנת 1967, אחרי מלחמת ששת הימים, עם אברהם יפה - איש יקר, שהיה מפקד אוגדה במלחמה.

למה הקימו את מדינת ישראל אחר השואה? - שאל יפה (שהיה ידוע בהומור המפותח שלו ובאהבתו לאוכל ולארץ-ישראל).

דוריאל נדהם לשמוע את התשובה, "כמפעל הנצחה לחכמי חלם".