ההפסד של
ציפי לבני בבחירות הפנימיות בקדימה לפני מספר חודשים יצר גלי הדף במפלגות בימין וגם בשמאל. גם בעת כהונתה של הגברת לבני, כמנהיגת קדימה, כבר הראו הסקרים ירידה של 50% בכוחה של המפלגה עד ל(בערך) 14 מנדטים. הפסדה שחק עוד יותר את כוחה של המפלגה. בכל סקר חדש כוחה ירד וירד עד שנדמה היה שתעלם.
עקב מומנטום שנוצר במערכת הפוליטית על-ידי "העבודה" ו"ישראל ביתנו", הודיע (בלי קשר לשחיקה בקדימה) ראש הממשלה על כוונתו לערוך בחירות מהירות( תוך 3 חודשים)לכנסת.
שאול מופז, המנצח בקדימה, עמד וגבו לקיר. מצד אחד בוחריו עוזבים אותו ומצד שני הבחירות קרובות מאוד ואין זמן בידו לקומם את המפלגה.
במצב זה הוא עשה צעד, לטעמי מבריק. הוא הצטרף לקואליציה, מונה, כנציג יחיד של המפלגה בממשלה, למשנה ראשון לראש הממשלה וקיבל את "הקרדיט" לטפל בחלופה ל"חוק טל".
אני ציפיתי ממנו שינצל את כל אורך "הנשימה" הפוליטית שהשיג לעצמו עד נובמבר 2013 לשם בניית תדמית של פוליטיקאי ממלכתי, מאזן בין עמדות, נוטל חלק בהכרעות קשות ובכך מעמיד את עצמו כמועמד עתידי-רציני להנהגת המדינה. אך, למרבה הפתעתי, הוא נטל על עצמו, כמעט בבלעדיות (יחד עם ח"כ פלסנר) את הטיפול בחלופה ל"חוק טל", דרש אולטימטיבית שעמדתו תתקבל ו"הועף" מהממשלה.
כך, תוך כחודשיים, הוא חזר למצבו הקודם. בוחריו עוזבים אותו, חבריו למפלגה מחפשים דרך "למלט את נפשם" ולהבטיח את עתידם הפוליטי. אני צופה שבמצב זה קדימה לא תעבור את אחוז החסימה בבחירות הקרובות.
סקרים אינם מדע מדויק וככזה הם ניתנים להטיה(קלה) לצד זה או אחר. אך ניתן ללמוד מהם על עמדות מרכזיות בציבור ומגמות פוליטיות.
נתניהו - המועמד הבטוח לראשות הממשלה
בכל הסקרים שנערכו בשנה האחרונה היה דבר אחד קבוע במקומו. גוש הימין-דתיים זוכה במרב הקולות. אומנם לא ברוב גדול ומכריע, אך רוב קבוע ויציב. המסקנה: נתניהו הוא המועמד הבטוח לראשות הממשלה לאחר הבחירות.
מסקנה נוספת: כל המאבקים הבין-מפלגתיים הם בתוך הגושים. בגוש הימין אין מאבק גלוי בין הליכוד ל"ישראל ביתנו". כנראה השלימו עם העובדה שרובם הגדול של יוצאי ברה"מ יצביעו לליברמן וכי בסופו של דבר אין לליברמן אלטרנטיבה אחרת מאשר ברית עם הליכוד. כמובן שעשוי להיות שינוי גדול במידה ו
אביגדור ליברמן, מסיבות שונות, לא יוכל להמשיך ולהוביל את המפלגה.
המאבק ה"לוהט" בגוש זה הוא בקרב קהל "הכיפות הסרוגות" בין "הבית היהודי" לבין "האיחוד הלאומי". אני מעריך ש"הבית" יעלה ו"האיחוד" ירד.
בין החרדים (ש"ס ואגודה) אין כמעט מאבק, החלוקה ברורה והמעבר בין מפלגה למפלגה נדיר.
גוש השמאל( אין מרכז יותר): לאחר שכל מצביעי הימין שעברו עם אריק שרון לקדימה חזרו הביתה עתה נראה שגם כל מצביעי "העבודה" שעברו לקדימה עם
שמעון פרס,
חיים רמון ו
דליה איציק חוזרים הביתה. נשארו בתווך אותם 10-15 מנדטים של אנשים שתמיד מתפתים להצביע ל"משיחים לרגע" החל מיגאל ידין דרך רפול, קהלני, טומי לפיד ועתה
יאיר לפיד.
מפלגת העבודה בראשות
שלי יחימוביץ' החזירה לעצמה את ה"הולכה" במחנה השמאל. הגברת יחימוביץ' נוקטת בטקטיקה של עמעום עמדות, דבר שממלט אותה מביקורת פנימית וחיצונית. ניתן להמשיך בטקטיקה זו עד סמוך לבחירות, אך ברגע מסוים יש לחשוף את העמדות במלואן ולהתמודד בביקורת עליהן. מעשית אין לגב. יחימוביץ' כל דבר לחדש בשום נושא ממלכתי ולכן שתיקתה שווה, בינתיים, זהב.
לעומת זאת, כיחידה במערך הפוליטי המעמידה את עצמה כמתמודדת ישירה מול נתניהו היא החלה לתקוף אותו ואת התנהלותו ברמה האישית. גם ציפי לבני נהגה בדרך זו ונחלה כשלון חרוץ. לטעמי, הדרך היחידה לנסות ולהביס את נתניהו היא בהתנהלות ממלכתית העולה על התנהלותו בנושא, אך ליחימוביץ' אין את הכלים לכך.
אם המגמה הקיימת בסקרים תשמר ותהיה גם תוצאת הבחירות הרי נראה קואליציה של ימין-דתיים-לפיד. העבודה תמשיך להיות באופוזיציה ובאם תמצא מנהיג אמיתי אולי תחליף את הליכוד בהנהגת המדינה בבחירות שלאחר מכן.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
