לא צריך להתפלא יותר מדי על המלצת הפרווה של אשר גרוניס בעניינה של ורדה אלשיך והפרוטוקול שזייפה (נזיפה חמורה). זהו בסך-הכל עוד שלב בהתנהגות של מערכת בתי המשפט, המזכירה גילדה של ימי הביניים ולא מוסד ממלכתי חשוב במדינה דמוקרטית מודרנית.

את מספר השופטים שהודחו מאז קום המדינה אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת. שתי הידיים ישאירו עודף לאחר שנספור את השופטים שהתבקשו לפרוש. העודף הזה יספיק כדי למנות את מספר הפעמים בהן בית המשפט העליון מקבל בקשות לפסול שופטים. אז נכון, המערכת מקצועית וישרה, אך האם היא צודקת ב-99% מהמקרים? האם 99% מהשופטים ראויים לכהן בה? האם 99% מבקשות הפסילה הן חסרות יסוד? השכל הישר וניסיון החיים – שני כלים שהשופטים עצמם מרבים להשתמש בהם – משיבים בשלילה. וכך נותרנו רק עם הסבר אחד: השופטים מגנים אוטומטית זה על זה והמערכת שלהם מגנה על כולם. לזה קוראים "גילדה".

השבוע פרסמנו כאן פסק דין חריף של בית הדין לעבודה, ממנו עלה שהמדינה הציגה בפני בית הדין גירסה שלא תאמה את המציאות והסתמכה על תצהיר של קצין משטרה שלא היה אמת. שאלתי את דובר משרד המשפטים מה ייעשה בעניינה של הפרקליטה שייצגה את המדינה בתיק זה, שירן זליגמן-פרץ.

תשובת המשרד: "בפסק הדין קיבל בית הדין את גרסתו של התובע והעדיף אותה על פני גרסת המדינה, לאחר ששקל את מכלול הראיות שהיו בפניו. העדפת גירסה של צד אחד על פני גרסתו של הצד השני הינה ענין שבשגרה. בפסק הדין לא נקבע כי המדינה הציגה לבית הדין לעבודה גירסה שאינה אמת. מי שייצג את המדינה בתביעה הביא בפני בית הדין את עמדת המדינה ועשה עבודתו נאמנה". פסק הדין מצורף כאן ואתם מוזמנים לקרוא ולקבוע בעצמכם האם תגובת המשרד מדויקת.

שאלתי גם את דובר המשטרה מה יעלה בגורלו של יהורם סער, הקצין שהגיש את התצהיר השקרי. התשובה: "פסק הדין טרם התקבל במשרדי הייעוץ המשפטי של המשטרה. לכשיתקבל ייבחן לגופו של עניין על-ידי הגורמים הרלוונטיים". במילים אחרות: כלום ושום דבר. כל עוד לא יהיה גוף פיקוח חיצוני אמיתי ובעל שיניים על התנהלות המדינה בבתי המשפט, הבלופים וההתחמקויות הללו יימשכו.

כמו תמיד, הר הבית היה סגור בפני יהודים בתשעה באב. כבר קשה למצוא מילים שיתארו את התופעה הזאת: חרפה, ביזיון, אבסורד. תארו לעצמכם שהיינו סוגרים את כנסיית הקבר בפני נוצרים לחצי יום; איזו מהומה הייתה קמה. כאשר ירדן מנעה מיהודים את הגישה לכותל המערבי, הבהרנו שזו הפרה של הסכם שביתת הנשק. אבל מדינת היהודים היא הריבון הראשון בהיסטוריה מאז הצלבנים, האוסר על יהודים להיכנס למקום הקדוש ביותר להם. "הר הבית בידינו"? הצחקתם את הווקף.

אני לא מדבר על התוצאות של הספורטאים הישראלים; צריך לחכות עד לסוף המשחקים כדי לחוות דעה כוללת. אני רוצה לדבר על הכובע של נמרוד שפירא בר-אור. השחיין התייצב בבריכה האולימפית כאשר על ראשו כובע הנושא את השם "קופלב" – יונתן קופלב, שהחמיץ את המשחקים ברגע האחרון בשל ניתוח תוספתן.

מי שחשב שמדובר במחווה נאה לחבר מאוכזב, קיבל משפירא בר-אור את ההסבר האמיתי: הוא השחיין היחיד שלא הוכן עבורו כובע הנושא את שמו. כמובן, זהו רק צירוף מקרים שמדובר בשחיין המנהל מאבקים קשים נגד איגוד השחייה, המקפח אותו במשך שנים משום שהוא משתייך לאגודה ה"לא-נכונה" מבחינתם של העסקנים. גורמי בדיקה חיצוניים כבר קבעו שהתנהלות האיגוד היא פסולה – אך הוא בשלו. עסקנים לנצח.

באמת שרציתי לכתוב משהו בעד הערוץ הראשון, ולו רק בגלל שהוא כזה אנדרדוג וכזה שק חבטות. אבל הרצונות צריכים לסגת מפני העובדות, והללו קובעות ששידוריו של הערוץ מהאולימפיאדה נעים בין מביכים לבין מגוחכים. ההתמקדות הכמעט-בלעדית בספורטאים הישראלים וההתעלמות הכמעט-מוחלטת מאירועים חשובים בהרבה; הקשקשת הבלתי-פוסקת של השדרים והפרשנים וצווחות העידוד שלהם; הפרסומת העצמית המזכירה גן ילדים; ההתעקשות על שידור ענפים בודדים – כל אלו הופכים את הצפייה בערוץ הראשון לסיוט.

זה אומנם לא חדש, אבל בכל זאת קיווינו שאולי למבצע של פעם בארבע שנים יתכוננו ברוממה קצת יותר טוב. שאולי כאשר יש תחרות, לפחות מצד ערוצים זרים ומדיות אחרות, יעשו שם מאמץ כלשהו. שאולי כאשר מדובר במשחקים הנערכים בעיר קרובה יחסית בה מדברים אנגלית, ההיערכות תהיה חלקה יותר. אבל מה שנשאר לומר הוא שלניסים – קיוויתי.

אחרי שלוש וחצי שנים בתפקיד שר האוצר, יובל שטייניץ עדיין לא יודע לנהל שום דבר. עד עכשיו הוא הצליח להסתבך בפארסות של מינויים (מנכ"ל המשרד, מנהל רשות המיסים, הממונה על השכר), והשבוע הוא הוכיח שגם בנושאים של מדיניות יש לו כישרון יוצא דופן לסבך דברים פשוטים.

עד 31 ביולי בבוקר ידענו שהמע"מ יעלה בחצות ל-17%. משהו כמו חצי יממה לפני המועד, הודיע לפתע שטייניץ שהוא דוחה את ההעלאה ל-1 בספטמבר. מה שכבוד השר לא יודע, או שהוא יודע אבל לא אכפת לו, זה ששינוי בשיעור המע"מ מחייב היערכות מיחשובית ותפעולית לא פשוטה, אותה לא ניתן לבצע בזבנג וגמרנו בשעה 23:59. גופים אחראיים החלו להיערך כבר ב-30 או לכל המאוחר ב-31 בחודש, ואז נאלצו לבצע פניית פרסה בעקבותיו של שטייניץ. מובן שאיש לא יפצה אותם על הזמן והמשאבים שהושקעו בסיבוב הזה. כעת כל שנותר לנו לחכות הוא לפעם הבאה בה יגלה שטייניץ, שהחיים אינם תיאוריה ושמשרד האוצר אינו חוג לפילוסופיה.