ההיסטוריון הידוע סר ג'ון דזמונד פטריק קיגן, שהיה בן 78, הלך לעולמו בבריטניה.
למרות שהיה נכה, ולא שירת מעולם בצבא, קיגן היה העורך לענייני צבא בעיתון דיילי טלגרף הבריטי, לאחר שפרש לגמלאות מתפקידו כפרופסור להיסטוריה צבאית באקדמיה הצבאית הבריטית בסאנדהרסט.
קיגן שילב בכתיבתו היכרות עמוקה עם ענייני צבא ודאגה כנה לאדם שבתוך המלחמה - למרות שלא היה לו ניסיון צבאי כלל עקב נכותו ועקב מחלתו.
במלחמת העולם השנייה היה ילד, שפונה מלונדון עם אביו, חייל משוחרר ממלחמת העולם הראשונה, שהיה אחראי לקבוצה של כשלוש מאות ילדים, שפונו מלונדון.
קיגן היה קתולי - דבר לא נפוץ באנגליה - ולמד בבית-ספר ישועי. מסלול חייו היה משופע באשפוזים עקב היותו חולה שחפת ועקב בעיות בירכו, שחייבוהו לבסוף להסתייע במקל הליכה. במהלך אשפוזיו - כילד וכנער - קרא הרבה בספריית בית-החולים ולמד מחבריו למחלקה יוונית וצרפתית. הוא למד באוקספורד, והתמחה שם בהיסטוריה צבאית, והתקבל כמרצה באקדמיה הצבאית המלכותית הבריטית.
"בפני הקרב" (1976), ספרו הראשון, שזכה לפרסום עולמי, ניסה קיגן לעמוד על מהות המלחמה מנקודת ראותם של הלוחמים עצמם ולא רק כהיסטוריה של מפקדים ושל תהליכי פיקוד. אחר כך, כתב את ספרו החשוב, מסכת הפיקוד (1987), שדן ביכולתם של גדולי המצביאים בהיסטוריה. ביניהם ואחריהם דן קיגן בנושאים חשובים בהיסטוריה צבאית. אחד החשובים בהם - למרות שטוענים, שחסר את העוצמה הקיגנית - הוא ספרו על המודיעין (2003), שבו תמה קיגן מדוע לא הצליחו ארגוני המודיעין הצבאיים להשפיע על ניהול הקרבות.
כלומר, קיגן רלוונטי לנו גם אם כתב על היסטוריה אירופאית, או על היסטוריה עולמית.
ואז נשאלת שאלה קשה - הכיצד מדוכאת אצלנו ההיסטוריה הצבאית?!
לדעתי, זה רק כדי שהאזרח הישראלי לא יידע כיצד מבזבזים את משאבי האומה מפקדים בלתי-ראויים בעליל. לכן, אין גישה - אלא לכתלבי-החצר ולמלחכי פנכה - למסמכי מערכת הביטחון, המוסתרים בקנאות מפני חשיפת האמת. ובלי מסמכים אין היסטוריה.
למעשה, היו רק שני ניסיונות כושלים לחקור וללמד היסטוריה צבאית (באוניברסיטת תל אביב), והם נמוגו כיוון שהעיסוק העיקרי של החוקרים הישראלים הוא במורשת קרב, המפארת את מערכת ביטחוננו ואת ראשיה, ולא בלימוד מערכות ישראל - מה עוד שרוב האקדמיה הישראלית שמאלני קיצוני ועוין לביטחון ישראל למרות שהם מתקיימים על חשבון תמיכותיה.
