אני מבקש להשמיע צפירת הרגעה: אין שום צורך בוועדה לחקור את כשלון ספורטאי ישראל באולימפיאדת לונדון. הסיבה פשוטה: אם המטרה בהשתתפות אולימפית היא להגיע להישגים אמיתיים, כלומר מדליות, הרי שישראל היא כשלון מתמשך מאז שהשתתפה לראשונה באולימפיאדת הלסינקי 1952. שבע המדליות בהן זכו ספורטאיה בכל האולימפיאדות מאז מציבות את ישראל רק מעל...איסלנד בין המדינות המפותחות!. המדליות הבודדות בהן זכינו שימשו עלה תאנה לאותו כשלון. לא קשה לנחש כי אם אריק זאבי או אלכס שטילוב או לי קורזיץ היו זוכים במדליה, כל פרנסי הספורט היו טופחים על השכם ומזמרים כי עמדנו "פחות או יותר בציפיות" כפי שעשו עד היום ואיש לא היה מדבר על כישלונות, וועדות חקירה ועריפת ראשים.
כי זהו עולם האשליות בו אנו חיים מבחינה ספורטיבית. כל מה שיש לנו ביד מבחינת המדליות הושג בשני ענפים: ג'ודו ושייט (אני מוסיף כאן את הזכייה הבודדה בקיאקים). כל המקצועות האחרים הניבו לכל היותר השתתפות בגמר שהוכר על-ידי עסקני הספורט בתור הישג. הכל מהללים את משחה הגמר של יעקב תומרקין שהגיע שביעי ולא מזכירים באותה נשימה כי 12 שנים קודם שחה כבר בגמר איתן אורבך. הלזה ייקרא הישג?
לא לשווא מכונה האתלטיקה מלכת האולימפיאדה בהיותה מרכזת את מרבית תשומת הלב העולמית. בעבר הגענו במספר מקצועות לגמרים אולימפיים (אסתר רוט שחמורוב, דני קרסנוב, קונסטנטין מטוסביץ, אלכס אברבוך) אבל לא למעלה מזה. התוצאות שלהם רשומים לפרוטוקול. בדברי ימי האולימפיאדות זוכי המקום החמישי או השמיני דומים למי שהיה סגנו של בר כוכבא. ..
מייצגים את ישראל: בושה מול גאווה
הישגי ספורטאינו משקפים את ההתייחסות, הגישה וההשקעה בהם שלא השתנו לאורך השנים. דוגמה טרייה: ללונדון שיגרו אתלט בשם דונלד סנפורד שהתאזרח לא מזמן לאחר נישואיו לישראלית וכבר נבחר לייצג את המדינה. אז מגלים כי הוא היה הספורטאי הראשון שעיכב מרוץ אולימפי לעיני עשרות אלפי צופים בטענה... שגנבו לו את נעלי הריצה. מה תואיל לנוכח תירוץ כזה וועדת חקירה? עסקני האתלטיקה ילמדו מזה לעתיד? את הבושה כבר לא ניתן יהיה להסיר ולהשכיח.
למראה אותו אתלט אלמוני הנושא את שם ישראל על חולצתו חלמתי חלום: מה היה קורה אילו במקום סנפורד זה היינו משגרים ללונדון את...יוסיין בולט, כמובן לאחר שהיה נישא לישראלית ומתאזרח בארץ או לחלופין, את יוהן בלייק חברו מג'מייקה. אתם מתארים לעצמכם את התמונה? אתלט על המטריף את העולם, מעלה את שמה של ישראל לגבהי שיא וגורם לכולנו גאווה לאומית שלא הייתה דוגמתה. כל העסקנים היו נמסים מעונג. ולא רק הם: הנשיא וראש הממשלה לא היו מפסיקים לטלפן ולא חדלים להתראיין. בולט או בלייק הוא שלנו! נשמע לכם מופרך? תחשבו על מכבי ת"א בכדורסל, על כל אותם שחומי עור שפקדו את המועדון במשך עשרות שנים והביאו לה את הגביעים והאליפויות הרבות מספור. כל אחד מהם נחשב בזמנו כמי שנושא בגאווה את החולצה הצהובה.
תמונה מעוררת רחמים
הישגיו של בולט "הישראלי" היו מציגים תמונה מעוררת רחמים: אחד הזולל מדליות בתיאבון לעומת קבוצת ספורטאים בענפים השונים הרעבים לפירורים... אבל מי היה דופק חשבון במקרה כזה. כולם היו נצמדים בחוזקה לזוהרו של האליל. בשביל מה לנו לחיות במתח ועצבים לאורך ימים ושעות ולצפות בתחרויות שחייה, שייט, התעמלות או ג'ודו ולצפות אולי להישג כאשר בתוך פחות מעשר שניות או עשרים שניות אנו מקבלים את זה על בטוח וזרקורי כל העולם מופנים אלינו. אתם יכולים לתאר לעצמכם מה זה היה תורם לשמע הטוב של ישראל. העסקנים היו מבינים סופסוף כי חבל לשפוך כסף טוב אחרי כסף רע כיוון שכל ההשקעה צריכה להיות מופנית לכוון התרנגולת מטילת הזהב.
כאשר התעוררתי מהחלום הבנתי כי אם זה לא יקרה באמת אנו נמשיך לדשדש במי אפסיים. אז העליתי בדעתי את המחשבה הבאה: אולימפיאדה היא אירוע שיא ספורטיבי המתקיים אחת לארבע שנים. עיני כל העולם מופנות אליו. כאשר מתעמלת נופלת שלוש פעמים מקורה בהתעמלות, כאשר שני ג'ודוקאים בכירים מובסים (כן, אלה לא היו הפסדים) מדובר, בנוסף כמובן להרגשה האישית של הספורטאי, גם בפגיעה בשמה של המדינה הידועה ומוכרת ביכולותיה בתחומים רבים ורק בספורט מתגלה כחלשה ונרפית. יגידו, אבל זה קורה גם אצל אחרים. נכון, אלא שבאותם מקרים ההצלחות האחרות מחפות על אותן פאשלות. נפילתו של האצן הסיני במשוכה הראשונה נבלעת בלמעלה מ-70 מדליות בהן זכתה מולדתו. אצלנו כל תבוסה וכל נפילה כלל לא מתאזנות בהישגים מקבילים. להפך. אריק זאבי הוא אלוף בפי אוהדיו בלא קשר לתבוסתו.
לכן, חשבתי להציע לעסקני הספורט בוועד האולימפי - הוותיקים אם לא יודחו והחדשים אם וכאשר יבואו במקומם - לשקול בכובד ראש את הקריטריון הבלעדי הבא שישמש בעתיד את ספורטאי ישראל: ספורטאי ישתתף באולימפיאדה רק אם יש לו או לה סיכוי ממשי להשיג מדלית ארד לפחות. לא גמר ולא חצי גמר ולבטח לא מקום 12 או 24 כפי שנהוג היה עד כה. אם יש רק אחד כזה הוא ייצג אותנו. אם הוא יזכה במדליה המיוחלת תבינו מה פירושה של השקעה חכמה ויעילה. יוסיין בולט כבר אמרנו?
שמעון פרס וביבי נתניהו לא ייאלצו יותר להצטלם מנחמים את המפסידים במקום ברכות למנצחים. התהילה הספורטיבית תספיק למלא את מסדרונות בית הנשיא ומשרד ראש הממשלה גם אם השפה השלטת תהיה אנגלית. אולי אפילו יוציאו בול בו שניהם מחבקים את הספורטאי הדגול. אה כן, לא שכחתי. גם שרת הספורט תהיה שותפה לחגיגות. יהיה זה הביטוי המובהק מה יכול אדם אחד לעשות לשמה הטוב של ישראל...
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
