פרשת ראה: בני אדם גדולים

הברכה והקללה – כוחו של כל יהודי

"ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" [דברים י"א, כ"ו]. באפשרותכם לקבל ברכות אם תעשו הטוב, ולא – השוט מונף. ארבעים שנה הילכו בני ישראל במדבר. ארבעים שנה עם גדול המנהיגים. עם משה רבינו שכולו ענווה וחסד. ועדיין לא למדו שהטוב מביא טוב, והרע - חלילה...?

"חכמינו אמרו: 'לעולם יראה אדם את עצמו כאילו כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, עשה מצווה אחת הכריע את כל העולם לכף זכות, עשה עבירה אחת הכריע את כל העולם לכף חוב' [קידושין מ]. לפיכך פתחה התורה ב"ראה" - שזה מפנה לכל יחיד ויחיד. ואתה – כל אחד ואחד - השתדל וראה שבכל מעשה ומעשה שאתה אומר לעשות – 'אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה' – (הרי שאתה בכל מעשה ממעשיך), מביא לעולם כולו ברכה או קללה. פעולתך עלולה להכריע את כל העולם לכף זכות או לכף חוב..." [תורת משה].

דברים מופלאים! כמה כוח מקבל כל אדם. כמה השפעה יש לכל מעשה ממעשינו! זה נותן כוח. זה מחייב. והפרשה מכריזה מלחמה על היצר התאוותני, על היצר החמדני. מלחמה על מידת האנוכיות הטבעית לאדם שלא בגר. כי התורה מייצרת בני אדם גדולים.

בשר תאווה

"מחלוקת יש אם ניתן הבשר לאדם לאכול מכוח הייעוד של בעלי החיים, או כדי לרצות את תאוותו? והנה בגן עדן לא אכל האדם בשר. וזה היה גן עדן! שם נאמר: "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע... לכם יהיה לאכלה. ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה" [בראשית א', כ"ט-ל']. כי מתחילה אוכלי עשבים היו אבותינו. והנה "אחרי המבול הותרו בני נוח באכילת בשר" [בראשית ט', ג'], כי אחרי שמלאה הארץ חמס, אחרי ששלט בעולם חמס ושוד ורצח ושלטון האדם באדם לרע לו, לא נדרש האדם למאמץ מוסרי של ויתור גמור על המתת בעלי חיים" [נחמה ליבוביץ, עיונים בספר דברים לפרשת ראה].

והיתר זה שניתן לבני ישראל במדבר הוגבל בהיותו במדבר. ועתה בהיכנסם לארצם, הותרה להם אכילת בשר. "כי ירחיב ה' אלוקיך גבולך כאשר דיבר לך ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר ככל אות נפשך תאכל בשר" [דברים י"ב, כ'-כ"א]. אבל על-פי הלכות שחיטה כשרה. על-פי הלכות קרבן. ומסביר הראי"ה קוק: "רק אחרי אשר 'תאמר אכלה בשר, כי תאווה נפשך לאכול בשר' – אז 'תזבח ואכלת'. הנה לא תוכל לעצור בעד נטייתך כי אם על-ידי כבישה מוסרית, וזאת הכבישה עוד לא בא עיתה".

ובהמשך מפורטות לעם הלכות אכילת בשר. כי התאווה הגשמית, התאווה העזה לבשר, קשה להתגברות. אבל אפשר לעדנה ולרסנה עם ההלכות הקשורות בהלכות אכילת בשר. ורש"י מביא פירוש נוסף למשפט: "לכשירחיב ה' גבולך... ואמרת אוכלה בשר": "לימדה תורה דרך ארץ, שלא יתאווה אדם לאכול בשר אלא מתוך רחבת ידים ועושר". אנחנו חייבים לנתב את תאוותינו על-פי היכולות שלנו.

שתי גישות הן ושתיהן נוגעות ברוחו של האדם. האחת - אדם אינו צריך בשר. אבל תאוותו מניעה אותו. לכן, כדי לרסן את התאווה הזאת, עליו ללמוד הלכות שחיטה ובכך יעשה הכל מרוסן ובקדושה. השנייה על-פי רש"י – האדם צריך לחיות כפי אפשרויותיו. רק אם הרחיב ה' גבולך, רק אם יש באפשרויותיך הכספיות – תוכל להתאוות לבשר. וכבר מדבר משה עם העם כבעלי בתים, כאנשים מן היישוב ומחיל עליהם את האחריות למי שאין לו. והוא מחנכם למצוות הצדקה.

צדקה תציל מגאווה

ואין חינוך לענווה ולצמצום כמידת הצדקה. "עשר תעשר". חייב לתת חלק מהכנסותיו לעני, לכהן, ללוי. עליו להתחלק בכספו. ולא משנה כמה יש לו. מידת הפרשת הצדקה מעדנת את הנפש ומזכירה לנו שהכל ממנו ואנו רק זוכים לקבל מידו הפתוחה. ובעם יהיו עשירים ויהיו חסרי כל. העשירים טוב שישתמשו ביכולותיהם ובכשרונותיהם וירחיבו את יכולותיהם ויחיו ברווח. הכל בסדר אם זה כשר. אבל עליהם מוטלת במיוחד מצוות המעשר, מצוות הצדקה. ככה הוא לוקח אחריות על החלש ממנו. ככה הופך העשיר למי שעוזר בנשיאת הנטל. ככה הופכת העשירות לברכה.

וכמה צריך אותו בעל היכולות לעזור לעני? בבריתא במסכת כתובות [סז] שנינו, כמה נותנים לעני? "כדי מחסורו אשר יחסר לו. כיצד? אם הוא רעב וצריך לאכול, יאכילוהו, אם הוא ערום וצריך לכסותו, יכסהו, אין לו כלי בית, קונה לו כלי בית, ואפילו היה דרכו לרכוב סוס ועבד לרוץ לפניו".

וברגישות מיוחדת ואופיינית מחנכים אותנו חז"ל להתחשבות ברגשותיו של מי שהיה עשיר ועתה הוא חסר כל, מי שהיה רגיל לחיים נוחים יותר ועתה ירד מנכסיו וחי בעוני ובשפלות, והבריתא מוסיפה ומלמדת אותנו: "כשהיה עשיר ונעשה עני, קונים לו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו, וכן לכל אחד ואחד כמה שצריך" [מסכת כתובות סז].

מצוות המקדשות את היהודי

בפרשה זאת, המתחילה בברכה ובקללה – בבחירה בין הטוב למוטב - אנו לומדים על מצוות רבות וחשובות הנוגעות לחיי היהודי בקדושה: הקרבת קורבנות במקומות אשר ה' בחר בהם. איסור אכילת דם. איסור על לימוד ממעשיהם הרעים של העמים השכנים. אזהרות מפני נביאי שקר, מסיתים ומדיחים למיניהם. דיני כשרות בבהמות, בדגים ובעופות. איסור אכילת בשר בחלב. מעשרות ותרומות. דיני שמיטת כספים. מצוות צדקה ועזרה לעניים. קדושת הבכורות של בהמות טהורות. חגיגת שלושת הרגלים ועלייה לרגל לירושלים בימי חג אלה. ישיבת ארץ ישראל – כנגד המצוות כולן!

והנה מסתבר שכל יהודי היושב בארץ מקיים בעצם יישובו כאן מצווה גדולה - שכן, מצוות יישוב הארץ חשובה כנגד כל מצוות התורה. וכך נאמר בספרי על ספר דברים י"ב:

מעשה בר' יהודה בן בתירא ור' מתיא בן חרש ורבי חנינא בן אחי ר’ יהושע ור' יוחנן, שהיו יוצאים חוצה לארץ. הגיעו לפלטינום [מקום בחו"ל], וזכרו את ארץ ישראל. זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו המקרא הזה [וירשת אותם] וישבת בארצם, וחזרו ובאו למקומם. אמרו, ישיבת א"י שקולה כנגד כל המצוות שבתורה.

ומעשה בר' אלעזר מן שמוע ור' יוחנן הסנדלר, שהיו הולכים לנציבים אצל רבי יהודה בן בתירא ללמוד הימנו תורה. והגיעו לציידן, וזכרו את א"י, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו המקרא הזה "וירשת אותם וישבת בארצם" [דברים י"ב, כ"ט], חזרו ובאו להם למקומם. אמרו, ישיבת א"י שקולה כנגד כל המצות שבתורה.