פרשת הספר "רומן וינאי" (חלק א')

לפני כשלושים שנה, בשנת 1984, יצא לאור הרומן "סוף דבר". מאחר שמחברו, יעקב שבתאי, נפטר שלוש שנים קודם לכן, התעורר ויכוח בעיתונות הספרותית, האם הייתה הצדקה למהדירי הספר, דן מירון ועדנה שבתאי, להדפיס כספר כתב-יד שהסופר לא הספיק להשלימו בחייו.

בהסתמכי על ההסבר של צמד המהדירים, שמעורבותם בהכשרת כתב-היד לדפוס התבטאה בעיקר בבחירת הטובה מבין הנוסחאות האלטרנטיביות שכתב שבתאי לפרקים אחדים בשניים מארבעת חלקי הספר, הראשון והרביעי, הצדקתי אז את החלטתם להדפיס את כתב-היד כיצירה שהושלמה על-ידי יעקב שבתאי עצמו.

לעומת זאת, אינני יכול לצערי להצדיק באופן דומה את הספר "רומן וינאי" (הוצאת עם עובד / ספריה לעם 2012, 300 עמ'), כי אחרי שקוראים את ההסבר של צמד מהדיריו, חוקרת הספרות לילך נתנאל והסופר יובל שמעוני, על מצבו של כתב-היד ועל היקף ההתערבות שהשקיעו בהכשרתו לדפוס, אי-אפשר לראותו כספר של דויד פוגל.

ב"אחרית דבר" מספרת לילך נתנאל כיצד זיהתה בשנת 2010, בתיק 231 בארכיון "גנזים", המכיל את העיזבון הספרותי של דויד פוגל, "חמישה-עשר גיליונות נייר גדולים ומושחרים במעטה של דיו", שהיו מופרדים זה מזה ומפוזרים בין כתבי-יד אחרים בעיזבון. ספק אם יש ממש בהשערה "הדרמטית" שלה, כי באופן זה, על-ידי הטמנת הדפים בין כתבים-יד אחרים, התאמץ פוגל עצמו להסתיר את הגיליונות ולהעלימם מעיני זרים - "ספק גנז אותו, ספק ייעד אותו לעיבוד נוסף בזמן עתידי של כתיבה, שבושש לבוא" (עמ' 184). סביר יותר להניח כי אחרים, אשר הייתה להם גישה לעיזבון הספרותי של פוגל לפניה, ניסו לשייך גיליונות אלה לכתבי-יד אחרים שהיו בתיק, ומחופזה או מרשלנות לא החזירו את הגיליונות למקומם המקורי. לילך נתנאל קיבצה גיליונות מופרדים אלה מחדש ומתוכנם הבינה כי הם מכילים עלילה של יצירה בלתי-ידועה של פוגל המתרחשת על-רקע וינה בתחילת המאה.

בכתב-היד שהיה לעיניה - כך מתארת לילך נתנאל - דחס פוגל בשורות צפופות ובכתב-יד זעיר 75,000 מילים, שהם ממדיו של סיפור בהיקף של נובלה. האותיות הזעירות גדשו את כל שטח הגיליון "בלי שוליים ובלי כל מרווח בין פרקים ופסקאות". הגיליונות היו ללא כותרת, לא היו ממוספרים וגם לא נשאו עליהם תאריך המציין את שנת כתיבתם. עובדות אלה לא מנעו מלילך נתנאל לקבוע באופן פסקני למדי, כי הטיוטא של הסיפור אשר מצאה בגיליונות הללו היא "יצירה שלמה ובלתי מוכרת של פוגל - - - רומן נעורים שלם", אשר החל להיכתב "ככל הנראה בעשור השני של המאה העשרים" (עמ' 279). אף שלא היו לה הוכחות למועד שנקבה בו, המשיכה להישען עליו בהמשך כאילו כבר הוכח וטענה שפרקי הספר "רומן וינאי" הם "תוצר של פרק כתיבה מוקדם למדי ביצירתו של פוגל", אלא שפוגל גנז "את הטיוטות המוקדמות של מה שעשוי היה להיות הרומן הווינאי הראשון שלו והתמסר תחת זאת לכתיבת 'חיי נישואים', רומן וינאי חדש ומשוכלל מקודמו, ואותו השלים ופרסם בסוף שנות העשרים. רק בראשית שנות השלושים, כחמש שנים אחרי שעזב את וינה ועבר להתגורר בפריז, ויותר מעשור לאחר שגנז את הטיוטות המוקדמות שלו, שב פוגל ככל הנראה אל אותו רומן נעורים. במועד זה הוסיף לסיפור המעשה הווינאי פתיחה מאוחרת שמתרחשת בפריז לאחר מלחמת העולם הראשונה, והעתיק אותה מחדש אל כתב-היד שבידינו" (289).

עדות מהדירי הספר

קביעות אלה של החוקרת לילך נתנאל הינחו אותה ואת יובל שמעוני כאשר שקדו על הפיכת הטיוטא לספר "רומן וינאי". בפרק המשותף שלהם "על נוסח הספר", מפרטים שניהם שלושה סוגי התערבות, אשר בעזרתם הכשירו את כתב-היד הגולמי וחסר הכותרת כספר הנושא את השם "רומן וינאי". רק את ההתערבות הראשונה - החלפת מילים ארכאיות במילים המקובלות יותר כיום (כגון: החלפת המילה "סיפון" במילה "תקרה" והחלפת המילה "דקים" ב"רגעים") - ניתן להצדיק, אף שעדיף היה להציע את החילופין כהערה בשולי העמוד. חשודה ופסולה היא ההתערבות הבאה - זו המוגדרת כפעולת "מיקוד". אשר כללה השמטת קטעים, שהיו בהם "אמירות חוזרות או סותרות אצל דמויות הרקע", וגם העברת קטעים ממקומם ושילובם "במקומות אחרים שהתקשרו אליהם בדרכי התיאור ובתוכניהם". אומנם על-ידי התערבות מסוג זה השיגו טקסט רצוף ומהודק יותר מכפי שהיה בכתב-היד הגולמי, אך כלל לא בטוח שבפעולת "מיקוד" זו גם נשארו נאמנים לתפקיד שהועיד פוגל לקטעים אלה. הן בעודו נתון בכתיבת פרק כלשהו, נוהג סופר לעיתים קרובות לכתוב קטעים "תלושים" כאלה, כדי לשמֵר בהם רעיונות שצצים במוחו ושאליהם בדעתו לחזור במועד אחר כדי לפתח מהם פרקים נוספים של העלילה.

וההתערבות האחרונה, שצמד המהדירים מודים שביצעו בטיוטא, היא ממש שרירותית. זו נעשתה ביחידת הטקסט הקצרה אשר מספרת על רוסט כעבור עשרים שנה בפריז. כאן החליטו מהדירי הספר להפריד את הקטע אשר מתאר את השיטוט הלילי של רוסט בחוצות פריז, מהקטע אשר מספר על התרחשות בדירה בין רוסט עם בת-זוג שהתגוררה איתו, הצעירה ממנו בשמונה-עשרה שנים. על-ידי ההפרדה הזו קיבלו שני פרקים, שאותם הציבו בקצות הספר - את פרק השיטוט של רוסט בראש הספר ואת סצינת החדר הקצרה בסיום הספר - ועל-ידי כך המציאו "מסגרת" לפרקים הווינאיים, והעניקו לספר תבנית של "סיפור מסגרת".

וגם צידוק מצאו שמעוני ונתנאל להצבת היחידה הפריזאית הארוכה יותר, זו המתארת את שיטוטו של רוסט בעיר, בהתחלת הספר ולא בסופה, והיא: שאחד מ"דמויות הרקע", שחקן גמגמן, מתפאר באוזני רוסט, שבהיותו שבוי בשנות המלחמה בגרמניה שכב בה-בעת עם אשה, שבעלה היה באותה עת בחזית, וגם עם בתה בת התשע-עשרה) 15). בעשותם כך, לא רק שמהדירי הספר ייחסו לפוגל את "המסגרת", אלא גם פסקו כי סיפור יחסיו של רוסט בן השמונה-עשרה בה-בעת עם גרטרוד שְׁטיפט בת השלושים ושמונה ועם בתה ארנה, הגימנזיסטית בת השש-עשרה, המקביל לאנקדוטה שסיפר השחקן הגמגמן, הוא "ליבת הרומן". ממש כך קבעו בעדותם על מצבן של יחידות "סיפור המעשה המרכזי": "את ליבת הרומן, סיפור הקשר המשולש בין רוסט לגרטרוד ולארנה, הביא פוגל במרבית פרקיו לידי גמר" (298).

עדותם זו של מהדירי הספר חושפת, כי הם הפיקו את הספר "רומן וינאי" מטיוטא של כתב-יד מהעיזבון של פוגל, שהייתה רחוקה למדי מהיות ראויה לדפוס, אחרי שהניחו לגביה את ארבע ההנחות הבאות:

1) הנחת השלמות - הטיוטא היא "יצירה שלמה" אף שפוגל לא הספיק להשקיע בה "עיבוד נוסף" ואולי אפילו "עיבוד אחרון".

2) הנחת מועדי חיבורה של הטיוטא - הטיוטא היא "רומן נעורים" ו"תוצר של פרק כתיבה מוקדם למדי של פוגל". היא נכתבה "בעשור השני של המאה העשרים", אך פוגל זנח אותה למשך עשר שנים כדי לכתוב את הרומן "חיי נישואים" (ב-1929-1928) וחזר אליה "רק בראשית שנות השלושים", כאשר כתב במקביל גם את הנובלה "נוכח הים" (1932), ואז הוסיף ל"סיפור המעשה הווינאי פתיחה מאוחרת שמתרחשת בפריז לאחר מלחמת העולם הראשונה".

3) הנחת התבנית - שתי הסצינות שמתרחשות בפריז הן סרח העודֵף של "סיפור-המעשה הווינאי", ולכן הצבתן בספר כמסגרת לפרקי וינה הוא האופן היחיד שבו היה ניתן לשלב אותן בו.

4) הנחת הליבה - ליבת הרומן היא "סיפור הקשר המשולש בין רוסט לגרטרוד ולארנה".

להצדקת הוצאת הספר כרומן "שלם" קבעו מהדיריו, כי ליבת עלילתו היא סיפור יחסיו של רוסט בן השמונה-עשרה בה-בעת עם גרטרוד שְׁטיפט בת השלושים ושמונה ועם בתה ארנה, הגימנזיסטית בת השש-עשרה. העיון בנתחי הסיפור האחרים בטיוטא מקרב אל הדעת כי לתואר "ליבת הרומן" ראויה יותר ההיכרות שנוצרה בין מיכאל רוסט, המהגר היהודי מגליציה, ובין פיטר דין, הרפתקן משכבת הממון והאצולה בוינה, המבוגר ממנו בעשרים שנה. היכרות זו שינתה את חייו של רוסט, והסבה את סיפור-המעשה מעלילת הגירה לעלילת חניכה.

מהי ליבת הרומן?

דומה שהמהדירים נסחפו להתלהבות-יתר כאשר הצביעו על סיפור האהבהבים הסימולטני של רוסט הצעיר עם גרטרוד שטיפט בת השלושים ושמונה ועם בתה ארנה בת השש-עשרה כ"ליבת הרומן". הן שובו של הבעל ממסע עסקיו, שם קץ לבגידותיה של גרטרוד עם רוסט, וגם הקשר של רוסט עם ארנה כנראה לא יאריך ימים, כי פריץ אנקר, אף הוא עלם בן שמונה-עשרה, ידע לשער שסיפור חיזורו של רוסט אחרי ארנה לא יסתיים בנישואים, כי "אין הוא (רוסט) עשוי להיות כָּפוּת זמן רב" (244). יתר על כן: אבחנות פרשניות שיפורטו בהמשך, המתבססות רק על הטקסט כפי שנותר בעיזבונו של פוגל, יוכיחו כי לסיפור יחסיו של רוסט עם האם ובתה הועיד פוגל תפקיד אילוסטרטיבי בלבד, כדי שיעיד על אורח-החיים ההדוניסטי, שלמענו עזב רוסט בן השמונה-עשרה את עירו בגליציה כאשר "יצא אל העולם" (43), לדבריו כדי "להכיר את החיים, את האנשים" ואת עצמו (61).

ואכן, פוגל לא פתח את כתב-היד בפרק הפריזאי, שמהדירי הספר הציבו בתחילתו של הספר, כי אם בקטע אינפורמטיבי של "המספר" המגלה, כי אף שהעלם מיכאל רוסט נפרד מהוריו ומאחיותיו ועזב את עירו בגליציה משום שהיה בכוונתו להגיע אל "ארץ שוממה ונעזבת זה אלפי שנה, שקומץ אנשים בעלי נפש וזיקה אל העבר הרחוק ניסו להקימה לתחייה בעמל ידיים קשה ובכוח ההתלהבות שהתפעם בהם" (26), שינה את דעתו בהגיעו לווינה, כי "מצא את העיר שנקלע אליה במקרה לא גרועה מאחרות, ולעצמו של דבר, לא הייתה כל סיבה להמשיך את הנסיעה" (26). עיר יפה כמו וינה, במיוחד בתקופת האביב, הבטיחה לו מענה לכל הציפיות שרקם על היום שבו יצא מגליציה כדי לכבוש את העולם.

פתיחה זו מלמדת, שלא "מתוך סקרנות" יצא רוסט מעירו, אלא כדי להשתמט מפעילות אידיאולוגית שתססה בעירו. צעירי היהודים בעירו פעלו חלקם בתנועות הציוניות שבהן הכשירו את עצמם לעלות לפלשתינה כחלוצים, וחלקם השתתפו באסיפות חשאיות של "שוליות חייטים ונגרים", אשר בהן קראו למרד בשלטון וקוממו את האיכרים נגד מנצליהם בעלי האחוזות. אלה וגם אלה נרדפו על-ידי השלטון והסתכנו בעונשי מאסר בסיביר (90). החלטתו של רוסט להשתקע בווינה והקשרים שקיים במקביל עם הדלפונים מגליציה ומרוסיה שפגש באכסניה "אחדות" ועם שלושה נציגים משכבת הממון והאצולה בווינה (פיטר דין, פֶליקס פון-ברונהוף ופְריץ אנקר) מעידים, כי בו לא פיעמה שאיפה כלשהי לתקן את העולם וגם לא תשוקה לגאול את העם היהודי משפל מצבו בגלות. ובהחלט ייתכן שרוסט השיג את הסכמת הוריו לנסיעתו בתואנה, ששיער כי תתקבל על דעתם, כי במקום להצטרף למהפכה הסוציאליסטית הכלל-עולמית, מוטב שיצטרף למהפכה הקטנה של הציונים בפלשתינה, אף שגם בה לא התכוון לקחת חלק.

פרטים אלה מבהירים שפוגל בחר לבסס את עלילת הספר על דמות של צעיר שהתרחק הן מהמהפכה הסוציאליסטית, המעמדית והכלל-עולמית, והן מהמהפכה הציונית-לאומית. דמות של צעיר מסוגו של רוסט הבטיחה לספרות העברית סיפור שונה מזה שסופריה טיפחו בשלוש התקופות של "הספרות העברית החדשה": ספרות ההשכלה, ספרות התחייה וספרות העליות. בשלוש תקופות המשנה האלה של עידן "הספרות העברית החדשה" ביקש הסופר העברי לחולל מהפכה במצבו של העם היהודי בעזרת דמות-שלֵמוּת אחרת בכל פעם, שעליה הטיל את קידום האידיאל של "שינוי הערכין". כך נוצרו בזה אחר זה שלושה גיבורים ספרותיים שהתכונה הנחשונית-גבורתית בלטה בהם: "המשכיל" בתקופת ההשכלה, "התלוש" בתקופת התחיה ו"החלוץ" בתקופת העליות.

ולכן, אין ספק - לו השלים פוגל את העלילה, אשר הותיר כטיוטא בעיזבונו הספרותי, היה פרסומה מזעזע את אמות הסיפים של הספרות העברית, שלא הורגלה אז עדיין לדמות כמו זו של מיכאל רוסט - צעיר יהודי, אשר בתקופה של מהפכנות כלל עולמית, ובמידה ניכרת גם כלל יהודית, מתרכז בעצמו בלבד ודוחה כל רעיון התובע הקרבה של טובתו למען טובת הכלל, ולא רק שאיננו מגלה רצון כלשהו להצטרף לאחת מהמהפכות הללו, אלא מעדיף על פניהן את החיים הטובים המיידיים לעצמו בלבד. המונח "אנטי-גיבור" לא היה קיים עדיין במועד שבו כתב את פרקי הטיוטא - אך בדיוק דמות כזו בחר פוגל להציב במרכז העלילה של פרקי וינה, שהם הפרקים היחידים שנותרו מתוכנית הכתיבה המקיפה יותר שהתכוון לממש ביצירה זו.

פיטר דין ההרפתקן

לא רק שמהדירי הספר "רומן וינאי" שגו בהנחתם, שפרקי וינה הם-הם תוכנית הכתיבה השלמה שהייתה לפוגל, אלא הם גם מיעטו מערכם של פרקים אלה כאשר קבעו ש"ליבת הרומן" היא "סיפור הקשר המשולש בין רוסט לגרטרוד ולארנה", שהרי על-פי כל קנה-מידה הגיוני היו אמורים להעניק את הבכורה הזו להיכרות של רוסט עם פיטר דין - היכרות אשר השפיעה על כל מהלך חייו מגיל שמונה-עשרה ואילך.

רוסט הגיע לווינה "בלי מודע ובלי כסף" וגם בלי שליטה מספיקה בשפת המקום (70), ואף-על-פי-כן "חש עצמו בריא, צעיר, חופשי, מסוגל לכבוש כל העולם" (56). פוגל ביסס את בטחונו העצמי של רוסט ואת השאפתנות שלו "לכבוש את העולם" על אהבת הוריו אליו, בכורם והבן היחיד בין אחיותיו, ובמיוחד על תרומת אמו היפה ליופיו הגברי. רוסט בן השמונה-עשרה מתואר כ"עלם בלונדי רם קומה" שרירי ויפה-תואר, שמעורר אצל הנשים רצון לחזֵר אחריו ומושך גם גברים לרצות להיות בחברתו. לכן לא נשאר יותר מתקופה קצרה עם הדלפונים, חולמי החלומות והמיואשים מגליציה ומרוסיה שפגש באכסניה "אחדות", ואשר בהם הסתייע בימיו הראשונים בעיר, אלא יצא לבוש בחליפתו המרופטת וללא פרוטה בכיסיו להציג את "מרכולתו" הגברית ברחובות המסחריים וההומים אדם של וינה ולשחר שם ל"אוונטורה" - ההרפתקה שתשנה את מהלך חייו.

וזו הזדמנה לרוסט מהר מכפי שציפה, כאשר גבר כבן ארבעים, אשר הציג את עצמו בשם פיטר דין, פתח בשיחה, ומיד הבהיר: "כך התחלתי פעם אף אני, בגילך ממש, מאפס" (43), ואילו כיום הוא פועל לפי "חוקים אחרים", חוקים שהוא יכול להרשות לעצמו בזכות ההון שצבר אז. ובו-במקום הזמין את רוסט לארוחה, רכש לו חליפה ופרטי לבוש אחרים, הנחוצים לאדם צעיר כדי להופיע במיטבו בחברה הווינאית, וצייד אותו בסכום כסף המספיק לשכירת חדר ברובע שקט ומכובד של העיר. רק בפגישתם הבאה השלים פיטר לרוסט את סיפורו: כאשר הגיע לפני עשרים שנה לגיל הבחרות, עודד אותו אביו, שלא היה כלל עני, לצאת אל העולם בנימוק ש"מוטל על כל אדם לברוא את עצמו" (58). ואכן, הוא הפליג לאמריקה "עם תעודת בגרות, כרטיס אונייה ועשרים זהובים" במטרה להשיג את המיליון הראשון במשך חמש שנים. אך הגשים את המטרה הזו כבר בתום השנה הרביעית.

פיטר לא גילה לרוסט איך התעשר, אך לנו, הקוראים, מגלה "המספר" היודע-כל, שלא מניקוי כלים בבית-מלון, משרתו הראשונה באמריקה, צבר פיטר דין את המיליון הראשון שלו, אלא בעסקים מפוקפקים, שבהם רימה אנשים וניצל את תמימותם כדי לצבור הון שיעניק לו "חרות" ו"שלטון", כלומר: אי-תלות באחרים וכוח לשלוט בהם (59). ולכן לא הסתפק במיליון הראשון, אלא פנה לעסקים מסוכנים יותר במשך תריסר שנים נוספות, ואלמלא נפצע קשה בתיגרה שבה גם הרג את יריבו (62), היה ממשיך בעסקים אלה שנים נוספות. אחרי שהבריא מפצעיו חזר לווינה עם הונו הגדול ובגיל שלושים ושתיים רכש בעיר בית מרווח והתחתן עם אישה יפה הצעירה ממנו בעשור שלם (64).

ואף ש"המספר" אינו מרחיב מספיק בהסברת מניעיו של פיטר דין לפנות אל רוסט, כשראהו ליד חלון הראווה מתבונן בחליפה יקרה, אפשר בהחלט להבינם גם על-פי הפרטים שהוא מספק לנו. פיטר דין פנה אל רוסט "מתוך דחיפה סתומה", מפני ש"הרגיש ברוסט דמיון-מה אל עצמו. מין קרבה פנימית למרות שוני אופיו הוודאי, והתעניין לחיות שנית את בחרותו שלו בצורה שונה קצת ובתנאים אחרים. רצה לעקוב אחרי התפתחותו" (64).

במילים אחרות: אחרי שזיהה כי "באדם צעיר זה שמולו אצור היה כוח אישי, בלי כל ספק. ניכר בו שאינו עשוי לשעבד דעתו לדעת אחרים ולבטל רצונו מפני איזה רצון אחר" (65), בחר פיטר דין במיכאל רוסט כדי לשחזר בעזרתו תקופה שהייתה המסעירה ביותר בחייו - תקופת הבחרות, שבה השיג את הונו העצום, אשר העניק לו את האפשרות הנדירה לחיות את חייו הבוגרים על-פי "חוקים אחרים" - החוקים שהוא חוקק לעצמו. ואמנם, פיטר לא הציע את תמיכתו לרוסט מיד, אלא רק אחרי שזיהה אצל רוסט את להט הנעורים, אשר הניע אותו עצמו בעבר, בבחרותו, לצאת לאמריקה לכיבוש העולם, ורק אחרי ששמע מפיו, שעל-פי אישיותו נועד להימנות עם יחידי הסגולה "שהחוקים הרגילים אינם חלים עליהם" (61). פיטר ציפה לראות, אם בעזרת סכום הכסף שהקציב לקיומו במשך שנה, יצליח רוסט להגשים את ההישג שהתפאר כי יצליח להגשימו - לחיות על-פי "חוקים משלו" (58). כך הסבה הפגישה של רוסט עם פיטר דין את סיפור-המעשה מעלילת הגירה לעלילת חניכה.

המחלוקת בין התומך לנתמך

הקורא רשאי להניח כי מרגע שפיטר דין הבהיר לרוסט את ציפיותיו ממנו בתמורה לתמיכה הכספית שיעניק לו, היה רוסט נתון במעקב סמוי מצד מטיבו. יתר על כן: בשתי הזדמנויות ביטא פיטר דין את אכזבתו מאורח-החיים ההדוניסטי-טריוויאלי שאימץ רוסט לעצמו בווינה. ההזדמנות הראשונה הייתה כאשר נפגשו פעם במסעדה, ורוסט, שניגש לשולחנו של פיטר כדי לברכו, הזדרז לחזור לשולחן של מארחיו, בני משפחת שטיפט, אף שפיטר הזמינו להצטרף אליו. בהזדמנות הזו הסתפק פיטר בעקיצה האירונית הבאה: "הנך מרגיל עצמך אפוא בהקדם האפשרי לחוג המשפחה" (140). אך בהזדמנות הבאה כבר ביטא פיטר את אכזבתו מרוסט באופן מפורש יותר. היה זה כאשר הזמין פיטר את רוסט לסעודה בביתו יחד עם אורחים אחרים. ובמהלך הארוחה הסב את השיחה לנושא, אשר איפשר לו להבליע דרכו נזיפה שללא-ספק כיוון אותה אל רוסט: "דין סיפר על אודות בני אדם מוזרים, אמיצי אופי, שלא חששו לחיות את חייהם שלהם, בהתאם לטבעם הפנימי, ליצרם, בלי להתכחש לעצמם אף כמלוא נימה" (144).

פרט להתבטאויות אלה, נשאר פיטר נאמן להסכם שלו עם רוסט ולא התערב במעשיו. ולכן, כה מצער, שפוגל לא הספיק להתקדם בכתיבה ולא חשף לנו את המסקנות שאליהן הגיע פיטר דין בסיום השנה שהקציב לניסוי עם רוסט. ועם זאת, יוכח בהמשך הפירוש, שפוגל הותיר בטיוטא מספיק רמזים לתוצאות הניסוי הזה.

אכזבתו האפשרית של פיטר דין ממיכאל רוסט נרמזה כבר במחלוקת שהתגלעה ביניהם בשיחה שבה הסכימו ביניהם על תנאי הניסוי. אחרי שפיטר גילה לרוסט, כיצד הציב לעצמו מטרה כשהיה בן שמונה-עשרה וכיצד פעל למימושה, שאל אותו רוסט: "הטוב לו לאדם, לדעתך, לשאוף לאיזה תכלית?" (60). ועל כך השיב פיטר: "האדם שואף בעצם תמיד לאיזו תכלית, מדעת ושלא מדעת" (60), וגם הוסיף, שאת הצלחתו לצבור את הונו בגיל הבחרות הוא מייחס לכך שהיה מודע כבר אז, כי את המטרה ישיג רק אם יהיה מוכן לבטל את "העכשיו מפני האחר-כך". ואף שרוסט הסכים עם פיטר, שהממון אמור להיות לבעליו רק אמצעי להשגת "חרות" ו"שלטון", חלק ביהירות על דעתו, שתכלית כזו אפשר להשיג רק על-ידי "ביטולו של העכשיו מפני האחר-כך". ובלא מעט שחצנות השיב לפיטר: "לא הייתי רוצה לוותר על שום רגע (מהחיים בהווה) בשל איזה מחר לא בטוח" (59). וגם חזר על אמירתו זו בניסוח אחר: "אני אינני מתכנן תוכניות למפרע, גם אין לי שום תכלית קבועה לשאוף אליה" (60).

תשובות אלה של רוסט ודאי הגבירו את סקרנותו של פיטר בעלם מגליציה המצהיר באוזניו כי את הפטור מ"החוקים הרגילים" ישיג בדרכו, כלומר: בלי לוותר על שום עונג גשמי בהווה. ואכן לא פסע רוסט אחר-כך במסלולו של פיטר דין, אלא במסלול מנוגד ממש. רוסט פנה להימורים, הכפיל את כספו ופנה לגרוף באמצעותו מכל ההנאות שווינה הציעה לבעלי ממון: מסעדות מהודרות, בתי-קפה מובחרים ובתי-זונות אכסקלוסיביים. עד מהרה התפרסם רוסט בווינה כצעיר יפה-תואר, מצליח והדוניסט, שנשים לא התעלמו ממנו וגברים התאמצו לפענח בחברתו את סוד הצלחתו.

בסצינה אחרת - המוכיחה אף היא, שאת פרקי וינה פיתח פוגל כניסוי על-פי הדגם של עלילת חניכה - ביטא רוסט פעם נוספת את ההשקפה שהשמיע באוזני פיטר. בסצינה זו היה בחברת הנערות ארנה שְׁטיפט ופְרידל קובלר בנות השש-עשרה. פרידל הפתיעה את רוסט כשאמרה, כי לדעתה אדם צריך בהיותו צעיר "לחיות חיים יפים, עשירי תוכן, כדי שאפשר יהא לחיותם שנית ברוח, בימי הזקנה". על דבריה אלה של פרידל הגיבה ארנה: "אני מתארת לי שמרבית בני אדם חיים חייהם מאונס, לא אותם שהיו בוחרים לחיות". ורוסט, שעד כה רק האזין לשיחתן, התערב בה והשיב לארנה: "רק יחידים יכולים לחיות כאוות לבם". אך כאשר ניסתה ארנה לברר אם התכוון לעצמו בתשובתו זו ושאלה אותו :"בחור שכמוך, איזו מטרה הצבת לך, למה אתה שואף? ללמוד אינך לומד, בדבר אחר גם כן אינך מתעסק. לא כלום" (212), התחמק רוסט ממתן מענה ישיר לשאלתה.