הם רק ילדים

אם אתה נקלע לגן עירוני, וילדים המשחקים שם אינם צורחים כאילו הם מלאכי הארץ היחידים, ומתנצלים בנימוס אם כדור שלהם פגע באקראי באיש או אישה שישבו לנוח על ספסל, בצל ביום חמה או בשמש ביום סתווי, ואינם רצים אחוזי סופה בשבילים ומרתיעים את המטיילים להנאתם הבוגרת בדרך, אל תתרשם. אל תתפעל. הם רק ילדים...

אם אתה עובר על פני בית ספר, ורואה תלמידים ותלמידות באים מבתיהם או שבים לשם, משוחחים אלה עם אלה ה בערנות מנומסת ועליזה, לבושים בבגדים צנועים המכבדים אותם ואת הוריהם, מחכים ליד מעברי החצייה עד שתחלופנה המכוניות הנוסעות ואינם מתפרצים כדי להציג לראווה, הבנים את העזתם המפתה לעיני הבנות הצעירות, והבנות את מרידתן הגנדרנית בסטריאטיפ הנשי התובע מהן איפוק וזהירות יתירה, ואם אתה רואה מן השער את המבנה ואין בו לא שמשות שבורות, ולא אשפה בחצרות, ולא ניצים שנשארו לחסל חשבונות קטנים אחרי הלימודים, אל תתרשם. אל תתפעל. הם רק ילדים...

אם אתה שומע זאטוטים מדברים בנחת ובאהבה ובאיפוק אל הוריהם, נערים ונערות שומרים על כבוד מוריהם, קמים בפני זקן באוטובוס, אינם מציפים את הסביבה שלהם בפטפוטים קולניים ובציחקוקים מושרים בעליצות סתמית בפלאפונים למיניהם, אינם עוברים בסך בחבורות בחוצות ומכשירי רדיו אימתניים בידיהם פולטים רעש של ליווי כלי נגינה אלקטרונים המורידים כוכבים משמים, אם אינם מבליטים לא את רישולם ולא את נעלי הפלטפורמה והפוך והאודם הבוסריים, אל תתרשם. אל תתפעל. הם רק ילדים.

אם אתה רואה ספריות של אחר-הצהריים ויושבים שם בשקט מופתי ילדים וקוראים או מעיינים או גולשים במחשבים המוצגים ששם, אם אתה רואה את דור העתיד הולך לחוגים, משתתף בפעילויות ספורטיביות, לומד לנגן, מבלה זמנו במעבדות מדע למתחילים, מתחרה על בכורה במיני אמצאות ופטנטים, יושב שורות שורות בחדרים וקורא בקול פסוקים ותפילות ופיוטים, אל תתרשם. אל תתפעל. הם רק ילדים.

ועל כן כמובן, אם אתה רואה ילדים באזיקים בפרוזדורי בית משפט המואשמים בהטלת בקבוק תבערה על מונית בה נכוו כוויות קשות עד למאוד פלשתינים, אם הם מוקפים כבר עדה יהירה של עורכי דיינים הפולטים לתוך המיקרופונים ולעיני עדשות המצלמות כי מרשם אינו אשם, כי יש לו אליבי כמו לכל בכיר המואשמים בעולם, כי המשטרה חוקרת בלי ראיות וכהנה דברים מלומדים, ואתה אומר מה רוצים מהם, הם רק ילדים, מה אמרת בעצם?

אם חבורה של נערי ונערות חצות שואטים בלילה בכיכר החתולות ומכלים זעמם הקמאי בנער שחטא בחטא הנורא של היותו ערבי עד שפרמדיקים מוזעקים להצילו מיד רודפיו ומכיו רגעים לפני שהוא נופח את נשמתו,ואתה אומר בנונשלנטיות, הם רק ילדים, מה באמת, מה לעומקה של האמת, אתה אומר?

שילדים גדלים כמו קקטוסים במדבר, אין להם לא גנן, ולא עודר ולא משקה, רק שמש אחת שבשמים וטללים בקיץ ומטר בחורף והם גדלים מעצמם, אם הם טובים אין הם מעידים שום עדות על שום אדם שטייב את חייהם, ואם הם רעים אין הם מעטים שום קלון על מי שהזניח אותם, זה מה שאתה אומר? זה משמעו של הביטוי צברים? יש מזל - מתוקים, אין מזל - קוצים מושחזים? הכל גזרת שמים, אין אחראים לדבר לא לטובה ולא לרעה לא למבוגרים כי הרי הם לא עושים דבר, ולא לילדים כי הם לא אחראים לדבר, והארץ חיה את הפקרותה בלי שמישהו יכול בכלל לתת את הדין.
אז מי? הממשלה? משרד החינוך? משרד המדע? הנשיא? הרבנים הראשיים? מי? כל אחד, רק לא ההורים, רק לא המורים, רק לא האקלים האלים ששורר בפרהסיה, בצגי הרשתות, בסנסצאיות שבעיתונים, בכבישים ובשוליהם. הממשלה! היא לא עוקרת. היא לא אוכפת. היא לא שומרת על מידה כנגד מידה. היא ממשלת אג'נדה. הילדים הם לא בעסק. הם רק ילדים. הבלים. מה רוצים מן הממשלה כשהם רק ילדים?

ואנחנו? אנחנו רק הורים. רק הורים משמע, יש לנו ילדים. ילדים בשר מבשרנו שגדלים בתוך בתינו. שהם שומעים את שיחנו. שהם מתיישרים על-פי סרגלינו ומתעקמים על-פי גמישותנו הרשלנית. שהם על-פי רוב ומכל מקום על-פי רובו של הרוב משקפים את מה שהננו אנחנו. הם לא רק ילדים. הם גם ההורים שלהם. הם גם אנחנו. אם לטוב, אשרינו, זכינו וחלקנו גדול בטובתם, אם לרע חלילה, אללי לנו, חלקנו נורא בגודלו ברעתם.

לא רק ילדים.
רק אנחנו.