המסורת בעל-פה האיסלאמית (החדית') מצטטת את דברי הנביא מוחמד: "אומתי תתפלג לשבעים ושתיים עדות, ורק אחת מהן תימלט (מהגיהנום)". מאז שמוחמד עצם את עיניו לעולמים בשנת 632 לספירה, עסוקים המוסלמים - בהקשר לאמירה זו - בשתי שאלות, האחת תיאורטית והאחת מעשית. התיאורטית היא מי היא אותה עדה צַדֶּקֶת וצודקת העתידה לרשת את גן העדן, ומי הן כל העדות האחרות ששערי הגיהנום ממתינים להן פתוחים לרווחה. השאלה המעשית, הנובעת מהתיאורטית, היא איך מוודאת כל עדה שהיא - הצַדֶּקֶת והצודקת - חיה בגן עדן כבר בעולם הזה, ואיך היא עושה בו גיהנום לעדות האחרות.
שיעים
העיסוק בשאלות אלה החל מייד אחרי הלווייתו של מחמד, כאשר ישבו זקני המוסלמים להחליט מי יהיה הח'ליף - המחליף - של מוחמד. עלי בן אבי טאלב, בן דודו של מוחמד, שהיה גם חתנו, טען כי הח'ליפות מגיעה לו. אבל טענתו לא התקבלה, ושלושה אחרים מונו לח'ליפים לפניו. 24 שנים ארוכות הוא המתין עד שהתמנה לחליף הרביעי. במשך זמן זה הוא גיבש סביבו קבוצת תומכים, שהיו מוכנים אפילו להיכנס למאבק אלים כדי לכבוש את עמדת השליט. הם היו השיעים הראשונים. המילה שיעה בערבית משמעה "סיעה", כלומר סיעת עלי.
לאחר שנרצח עלי בשנת 661, המשיך בנו, חוסיין, לטעון כי היות שהוא ממשפחת האשם, משפחת הנביא, השלטון שייך לו, ולא לח'ליפים ממשפחת אומייה - ענף אחר של שבט קורייש, שהשתלטו על השלטון. טענתו זו הפכה אותו למורד, ובשנת 680 נתפס על-ידי צבא השלטון ליד העיר כרבלא שבדרום עירק, ונטבח יחד עם מרבית משפחתו ותומכיו. אירוע זה הוא האירוע המכונן של השיעה עד היום הזה, והשיעים מציינים את ה"עאשורא" - היארצייט - של חוסיין בטקסי זיכרון, וחלקם מכים ופוצעים את עצמם עד זוב דם.
לאורך השנים, פיתחה השיעה תיאולוגיה משלה והלָכה שונה מזו של הזרם המרכזי באיסלאם, הסונה, עד כדי כך שיש הטוענים שהסונה והשיעה הן שתי דתות שונות. סונים רבים רואים בשיעה סוג של כפירה, ושיעים לא מעטים רואים באופן זה את הסונים. שיעים רבים אף רואים בסוני "נג'ס" - טמא. השיעים טוענים שיש בקוראן שני פרקים המבססים את טענת השיעה לשלטון, ואילו הסונים טוענים ששני פרקים אלו הם זיוף שיעי. לאורך ההיסטוריה נחשבה השיעה קבוצה מורדת בשלטון, ולכן דינו של כל שיעי היה מוות. במקומות שבהם שלטה השיעה, זה היה גורלו של הסוני.
המאבק בין הסונה והשיעה נמשך במלוא עוזו עד היום הזה, כשאירן מובילה את הצד השיעי ואילו סעודיה היא חלוצת האיסלאם הסוני. בסעודיה שולטת האסכולה החנבלית בגרסה הווהאבית הקיצונית שלה, הרואה בשיעים כופרים. לכן השיעים הגרים במזרח סעודיה מדוכאים עד עפר: אסור להם לקרוא לתפילה ברמקולים היות שקריאתם כוללת תוספת שיעית, אסור להם לציין בפומבי את העאשורא ואסור להם להפגין. השלטון הסעודי מתייחס אליהם בנחישות רבה וברגישות אפסית.
מלחמת אירן-עירק (1988-1980) שעלתה בחייהם של מיליון בני אדם בשני הצדדים, הייתה חלק מן המאבק בין השיעה והסונה, שכן
סדאם חוסיין היה סוני. בלבנון, חיזבאללה השיעי נאבק בסונים ובחבריהם על ההגמוניה בארץ ארזים, ובבחריין הרוב השיעי דובר הפרסית מנסה זה שנים להשתחרר מן המיעוט הסוני השולט בו ביד רמה. בשנה האחרונה, כשרוחות "האביב הערבי" הוציאו את הרוב השיעי לרחובות, כבשה סעודיה את בחריין והחזירה את השד השיעי לבקבוק.
בלבנון, ארגון חיזבאללה בחר לעצמו שם זה ("קבוצת אללה") כמסר שהשיעים שייכים לאללה, בעוד שהסונים, הנוצרים, הדרוזים, הציונים וכל האחרים הם "חזב אלשַיְטָאן" ("קבוצת השטן"). מאבקו של חיזבאללה הוא קודם כל מאבק עדתי ורק אחר כך - לאומי או פוליטי.
גם מלחמת האזרחים בסוריה היא המשך של מאבק השיעה נגד הסונה: העלאווים השולטים בסוריה מציגים את עצמם ככת שיעית, שכן הם רואים בעלי בן אבי טאלב, מייסד השיעה, את התגלמות האלוהות בגוף אדם. לכן הקואליציה השיעית הכוללת את אירן וחיזבאללה עומדת לצידם, ומולה התייצבה קואליציה סונית - סעודיה, קטר וטורקיה. המלחמה היא "על כל הקופה": על השלטון, על עצם הקיום ועל השאלה מי העדה האיסלאמית האמיתית, זו שתינצל מהגיהנום: השיעית או הסונית. ובינתיים שתיהן עושות גיהנום זו לזו.
סלפים - סונים
רבים כיום חוששים מתחיית האיסלאם בעקבות "האביב הערבי". זה החל בתקווה גדולה לדמוקרטיה שתציף את המזרח התיכון, אך הגיע עד להשתלטות המפלגות האיסלאמיות על מצרים ותוניסיה, ולעליית כוחן של המפלגות האיסלאמיות במרוקו ובכווית. המיליציות הג'יהאדיסטיות הרבות הפועלות בסוריה נגד שלטון הבעת' הסוציאליסטי החילוני מגבירות את הדאגה מן האיסלאם הלוחמני, ובעיקר אם יצליחו המיליציות הללו לשים את ידן על נשק להשמדה המונית הנמצא בסוריה בכמויות גדולות.
בתוך כל הבליל הזה הופיעה על הבימה הפוליטית תופעת הסלפים. ארגונים אלה שואפים להחזיר את החברות האיסלאמיות אל סגנון החיים של "אלסלף אלצאלח" - "הקדמונים הצדיקים" - שחיו במאה השביעית לספירה, ומכאן שמם. חלקם עושים זאת באמצעות דעווה, כלומר פעילות חברתית, אך חלקם דוחקים את הקץ ומשתמשים בג'יהאד המלחמתי להשגת מטרתם. במצרים התנועות הסלפיות שהצטרפו לפוליטיקה בשנה האחרונה זכו ברבע ממושבי הפרלמנט, ובסוריה מיליציות אנטי-שלטוניות רבות נושאות סממנים סלפיים ג'יהאדיסטים.
קבוצות סלפיות אלימות משחיתות בקביעות מונומנטים שהקימו קבוצות הנתפסות בעיניהן ככופרות: הטליבאן באפגניסטן השחיתו במארס 2001 את פסלי בודהה; לפני כחודשיים השחיתו קבוצות סלפיות מציבות ומבנים של צופים (פלג מיסטי איסלאמי) בטימבוקטו שבמאלי, וב-25 באוגוסט האחרון, לאור היום, הרסה קבוצה סלפית מסגד וכיפה של צופים בטריפולי, בירת לוב, ואיש לא העז למנוע זאת: הנשק שנשאו ההורסים שכנע את האחרים להישאר בטווח ביטחון.
בתוניסיה שלאחר "האביב הערבי" פועלות כמה קבוצות סלפיות, ולאחרונה התפרסם קליפ המציג אחת מהן בטקס שבו חבריה שוחטים בחור שהעז להתנצר. חלק מהקבוצות האלימות הפועלות בעירק מאז 2003, וכיום ברצועת עזה, בחצי האי סיני, בסעודיה, בסוריה, בתימן, באלג'יריה, במרוקו, בצ'צ'ניה, בבלוצ'יסטן האירנית, בכורדיסטן (העירקית, הסורית, הטורקית והאירנית), בפקיסטן, באפגניסטן, בפיליפינים, בניגריה, בקניה, בסומליה ובמדינות רבות אחרות - מציגות את עצמן כסלפיות ג'יהאדיסטיות, כשמעל כולן מרחפת דמותו בת האלמוות של אוסאמה בן-לאדן והמודל המצליח של אל-קאעידה.
יש לציין כי אומנם הסלפים הם סונים, אך המאבק שהם מנהלים הוא נגד סונים, שיעים, נוצרים, יהודים וכופרים באותה מידה. בעיניהם, כל מי שאינו סלפי ג'יהאדיסטי הוא יורש גיהנום, בעולם הבא כמו בעולם הזה, והסלפים הג'יהאדיסטים הם הממונים מטעם עצמם על גובה הלהבות שעליהן ייצלה כל מי שאינו שותף לדרכם.
האויב המשותף
לשני הצדדים המאבק העדתי - הסונים והשיעים - יש אויב משותף, הלא הוא המערב בכלל המהווה אויב אידיאולוגי ותרבותי, בעוד שארצות-הברית וישראל הן האויב הקונקרטי, הצבאי והפוליטי. אלא שהאויב המשותף אינו מצליח בדרך כלל לחבר את הניצים הללו. יתר על כן, לעתים צד אחד - בדרך כלל הסוני - מסתייע במערב כדי להתמודד בהצלחה רבה יותר עם הצד השיעי. כך מוסברת הברית ארוכת השנים בין ארה"ב וסעודיה, הרחוקות כל כך תרבותית זו מזו.
ייתכן שגם הסכם השלום בין ישראל ומצרים, שנחתם במארס 1979, היה במידה מסוימת תגובה למהפכת האייותאללה באירן שהתרחשה חודשיים קודם לכן.
ההתנגשות
ההתגוששות בין הסונה הסלפית הג'יהאדיסטית ובין השיעה נמשכת כבר כמעט 1400 שנה, ולא חדלה גם בדור האחרון. בשנים האחרונות יש כמה זירות בעולם הערבי שבהן מתקיימת התגוששות מדממת בין השיעים והסלפים:
- בעירק מאז 2003 מתנהל מאבק איתנים שבו בצד אחד נמצאות מיליציות שיעיות שאירן מממנת, מחמשת ומאמנת, ובראשן "צבא המהדי" של מוסא צדר, כמו גם ארגונים ציבוריים ומפלגות פוליטיות העושים את דברה של אירן. מנגד ניצבות מיליציות סוניות, ובראשן "אל-קאעידה של ארץ הנהריים" שמממנות סעודיה ואמירויות המפרץ.
- סוריה בשנה האחרונה משמשת זירת קרב-איתנים בין השלטון הממומן ונתמך על-ידי אירן, ובין מיליציות סוניות סלפיות הפועלות בכסף ובנשק מסעודיה, קטר וטורקיה - כולן מדינות סוניות. מדינות אלו עושות כל מה שהן יכולות על-מנת לבתר את הזרוע הסורית של התמנון האירני, ובכך להקטין את האיום של אירן על העולם הסוני בכלל ועל המפרץ במיוחד.
- לבנון, מאז תחילת שנות ה-80', היא זירת התגוששות בין חיזבאללה הנתמך בידי אירן השיעית, ובין שאר העדות בראשות הסונים ומנהיגים כמו רפיק אלחרירי. הוא אומנם לא היה סלפי, אבל המשטר הסעודי שתמך בו הוא סלפי בהגדרת עצמו. לא לשווא מסייע חיזבאללה למשטר הסורי לעמוד בפני הסונים המורדים בו בשנה ומחצה האחרונות.
- ההתנגשות בין הצדדים מוגברת על-ידי פסקי הלכה מצד שני הצדדים, המשמשים לכל אחד מהם אמצעי לקעקוע הלגיטימיות של הצד האחר. הדת הופכת כך לכלי שרת בידי סכסוך שבמקורו הוא משפחתי-שבטי - בין בתי אב בשבט קורייש - על מורשתו של מוחמד.
- יש מקרים של חציית קווים: אירן השיעית וגרורותיה, סוריה וחיזבאללה תמכו בארגוני הטרור הפלשתינים הסוניים, חמאס והג'יהאד האיסלאמי. אך לאחר פרוץ האלימות בסוריה, נאלצו אנשי חמאס לצאת מדמשק ולנתק את קשריהם עם אירן, בגלל אי-יכולתם להסכים לטבח הסונים בידי השלטון הסורי.
- גם ביקורים הדדיים בין מנהיגיהם של שני הצדדים אינם יכולים לגשר על פני 1400 שנות שנאה ומעשי טבח הדדיים. אחמדינג'אד ביקר בסעודיה, ומוחמד מורסי ואיסמעיל הנייה אומנם ביקרו באירן. אך ביקורים אלה אינם משנים מיסודה את העוינות בין הצדדים, ושגרירויות שפותחים הצדדים זה אצל זה משמשות בעיקר כבסיסי ריגול וחתרנות.
- קיימת תחרות בין שני הצדדים מי מהם ינהל ג'יהאד מוצלח יותר נגד האויב המשותף - המערב, ארה"ב וישראל. התחרות מקורה באמונה שהצלחה בהפקת פעולות טרור מגדילה את הפופולריות והלגיטימיות של הצד המצליח. לכן, כל הצלחה של צד אחד בהפקת פעולה נגד המערב מגדילה את המוטיבציה של הצד האחר להפיק פעולה מוצלחת יותר: הצלחת חיזבאללה השיעי לסלק את ישראל מדרום לבנון במאי 2000 דחפה את הפלשתינים הסונים לפתוח באינתיפאדה השנייה בסוף ספטמבר 2000, ואת אל-קאעידה לפגע בארה"ב שנה לאחר מכן, בספטמבר 2001.
תובנות ומסקנות
- האיסלאמיזציה במזרח התיכון היא תופעה קיימת, והשפעתן הגוברת של מפלגות איסלאמיות על החיים הפוליטיים היא מוחשית ואמיתית. עם זאת, תופעה חשובה וחזקה יותר היא צאתו של השד העדתי מהבקבוק שבו הוא היה כלוא כל עוד שלטו הדיקטטורים במרחב. מובארק במצרים, קדאפי בלוב, בן עלי בתוניסיה, צאלח בתימן ואסד בסוריה - ידעו והכירו אותו היטב, הן בגרסתו השיעית והן בגרסתו הסונית, ונקטו כל אמצעי שהיה ברשותם, בעיקר מרתפי עינויים, כדי לטפל בג'יהאדיזם העדתי שאין לו מגבלות של חוק או מוסר. כיום הדיקטטורים מסולקים זה אחר זה, והג'יהאדיזם פורח.
- תנועה איסלאמיסטית שהגיעה לשלטון, גם אם היא מתנהגת כמקובל, עלולה לשאת ברחמה קבוצה ג'יהאדיסטית שתהפוך את חיי הקבוצה האם לגיהנום. שלטון איסלאמי כמו זה הקיים במצרים, סעודיה, עזה או אירן, נוטה להעלים עין מהקבוצות הקיצוניות, שכן הוא רואה בחבריהן אנשים טובים ונאמנים יותר ממנו לאיסלאם המקורי. רק כאשר קבוצות אלו פוגעות בשלטון, מתעורר זה לפעולה נגדן. אבל פעולה זו תהיה תמיד מוגבלת, בשל אי-רצונו להתנהג כמו הדיקטטור שסולק. השלטון יעדיף להגיע להסדרים עם הקבוצות הג'יהאדיסטיות, אבל הסדרים אלה הם קצרי מועד, בשל אופיין הרדיקלי של הקבוצות, ונטייתן לדחות כל שלטון.
- על מדינות שיש בהן ציבורים של מהגרים איסלאמיים לעמוד על המשמר ולפקח היטב על הנעשה בקרב קבוצות מהגרים בדלניות השומרות בקנאות על סממנים מסורתיים, שכן יש סיכוי לא קטן שקבוצות אלו יפַתחו מאפיינים ג'יהאדיסטיים. פעילותן הג'יהאדיסטית תשים את המדינה המארחת למטרה, אך גם את קבוצת האם האתנית, שאינה די פעילה ואינה די נאמנה לאיסלאם בעיניהן של קבוצות הג'יהאד המהגרות. אלו מורכבות בדרך כלל מבני מולדת אחת. הן קשות מאוד לחדירה מודיעינית שכן הן סגורות, ומבוססות על היכרות אישית ונאמנות מוחלטת לקבוצה. ככל שהקבוצה קטנה יותר והומוגנית יותר, כן היא עלולה להיות מסוכנת יותר.
- אירן מקיימת קשר עם קבוצות ג'יהאדיסטיות, בעיקר שיעיות, בכל רחבי העולם, המשמשות לה "תאים רדומים" הממתינים לפקודתה. שקי הדואר הדיפלומטי של אירן, שאינם עוברים ביקורת ביטחון במדינות המארחות, משמשים להעברת אמצעי לחימה לתאים רדומים אלה. שגרירויות אירן בכל העולם משמשות מחסני נשק, תחמושת ואמצעי חבלה, כמו שהן משמשות כבסיסי מודיעין, ומרכזים להפעלת סוכנים ומשתפי פעולה. יש להניח כי חלק משגרירויות סעודיה נמצאות בקשר דומה עם סונים מקומיים. מעקב אחרי שגרירויות אלה ופעילות אנשיהן יכול לספק למנגנוני הביטחון של המדינה המארחת מידע רב על פעילות חתרנית וג'יהאדיסטית המתבצעת בשטחה.
