מי שמתיר לעצמו ברגעים של כניעת חוכמתו לפיתויי עורמתו לגרור את הימים שהיו על-פי דעתו אל תוך מערבולות היום הזה, אינו עושה טובה להם ואף ליום הזה אין טובתו מועילה.
הפגישה עם ההיסטוריה מרתקת תמיד. אדם יושב לו ביומו שלו וימים משכבר באים לפקוד אותו עמוסי סערות ודליקות והררי אפר, ותבוסות שהיו לניצחונות וניצחונות שנתהפכו לאסונות מטרפות דעת. מעניין. ללא שיעור. הוא נטוע במקומו הקטון ודברים שעלו על במות רחוקות בין קצה העולם לבין קצהו, באיים נידחים ובערבות שאין להן קץ, בערי בירה ובערי שדה בהן דיברו כל לשון שנבראה על שפתותיו של
האדם עוברים לפניו בסך. מה נפלא. העבר מרתק, צבעוני, חכם, אוויל, יוצר, ממית, מעורר, מחניק, אמת אולי, כזב בוודאי. מתנת אל. להיות אדם זה להיות יצור שדברי הימים הם בני בית אצלו. אין לשער שחיית השדה פיתחה אינסטינקטים השומרים בעבורה עבר מורכב יותר מאשר עבר של מקום מים, של מאגר מזון, של מפגש עם טורף, של גבולות יכולותיה וגזרת אין אונותה. היסטוריה? אין כל עדות על כך. כנראה שזה מה שמבדיל אנוש מחיה. לאנוש יש מודעות להיסטוריה.
מודעות זאת אינה פאסיבית. הוא רוצה בה. הוא יושב מסביב למדורות הלילה וזקניו מספרים עלילות, והוא נשבה בקסמם ומקשיב. הוא חוצה את הזמן מן האבן לכתב והוא משאיר עדות למה שהיה, כותב למען יזכרו הבאים אחריו קיומו, חוקר לדעת מה הנחילו קודמיו לו ולבניו. אדם מממש את היותו אדם באמצעות סגולת מודעתו להיסטוריה.
אבל זה מסובך. הוא מגלה מהר שכל כמה שמספרים לו היסטוריה אחת, היא מסתירה היסטוריה אחרת שלא תתגלה אלא כשאחר יספר אותה, ואף זאת לא תשרוד ותתחדש בפי המספר הנוסף. מה שהיה - תלוי תלות מוחלטת במה שהווה. העכשיו הוא אדון ההיסטוריה שהייתה. הגילוי הזה אינו פשוט. אם ההיסטוריה היא המבדילה בין אנוש וחיה, אבל אינה יכולה להיות נאמנה יותר ממה שההווה עושה אותה, מה היא? האם היא קיימת בכלל? האם היא מציאות של תמול ושלשום או מיתוס שיש בו סיפור יצירתי על מה שאולי היה ואולי לא היה, אולי רובו, אולי רק מקצתו, אולי פסיפס מאבני אמת ומאבני בדותה, אולי הוויה ואולי יצירה?
האדם ביקורתי מול ההיסטוריה כל זה ידוע, ואף על-פי כן, יודעי העיתים אינם מתייאשים מן ההיסטוריה. הם בונים אותה נדבכים נדבכים, הללו מוסיפים אבנים לחומותיה והללו שומטים אבנים משורות לבנים שלה, אלה חושפים נסתרות ואלה סותרים מה שהיה נראה כאמת לאמיתה, והכל בצירופי צירופים ובהשטות מדעת או מחוסר דעת, כל המעשה הגדול והמורכב הזה כולו, מציב את האדם בפני ההיסטוריה כאיש ביקורתי, ספקן, למדן היודע כי לא כל שהוא יודע הוא הכל, ולא כל מה שהוא אינו יודע עושה את מה שהוא כן יודע לחלקי, לחסר, ומכל מקום שברים מתאחים איך שהוא במיני-נס לשלם מסוים.
על מה כל זה אמור? על המתפלמסים בענייני היום המביאים את ההיסטוריה כעדות וכראיה לעיסוק הפרשני שלהם בהווה. אם הם משמאילים, ההיסטוריה כבקשתך תמציא להם ארגומנטים מנצחים במאבק שלהם על השלטת השקפת עולמם על המדינה או על החברה או על העולם כולו. אם הם מימינים הם טובלים באגם האדיר של ההיסטוריה ושולים משם את הטיעון האולטימטיבי להגן בו על נטיות ליבם. לא איכפת להם שאי-אפשר להשוות מה שהיה למה שהווה, שאי-אפשר להישבע שמה שהשמאל רואה שהיה, דומה למה שהימין רואה שהיה, שאין בכלל זכות לימים עברו להכניע את הימים החדשים, כי הכל אחר, הזמן, האישים, האקלים המדיני, הכלכלי, הדתי, החברתי. הכל.
שום דבר אינו יציאת מצרים אלא יציאת מצרים עצמה. שום דבר אינו חורבן הבית אלא חורבן הבית עצמו. שום דבר אינו תור הזהב אלא תור הזהב. שום דבר אינו גטו אלא גטו ושום דבר אינו אושוויץ אלא אושוויץ. צוררים שהיו אינם אלא הצוררים שהיו ומלכי חסד אינם אלא מלכי החסד הידועים בשמם ובזמנם. כל מדרגה דורשת שהעולה יגלה היכן היא מתחילה ולאן היא הולכת וכל בור איפה הוא כרוי, כל העזה דורשת בחינתה, וכל בלימה את צידוקה. היום. היום אם בקולו תשמעו. כך כתוב....
ויש גם חובה של כבוד למה שמוסכם וסוכם שהיה ככל שאנו יודעים, אם רב, אם מקצת. הכורח האנושי לחקור את התמול, לנפות אותו ממניפולציות, המצווה התרבותית להציב לו סומכות של מסמכים ושל עדויות ושל חפירות לעומק יסודותיו גם אם אי-אפשר להינצל בכל אלה מן הספקות, מחייב. איש אינו מותר בזלזול בעושרה של ההיסטוריה ובזילותה ורעה מגונה היא שכל מתפלמס לטובת ענייניו יבוא ויטול מה שהוא רוצה ויפסול מה שאינו נוח לו ויהפוך אוצר שכולו תרבות של מין האדם כולו, למחסן כלים קטן למאבקיו, אפילו אם הם מאבקים "לשמה", על אחת וכמה וכמה אם אינם מאבקים "לשמה". בין כך ובין כך, מי שמתיר לעצמו ברגעים של כניעת חוכמתו לפיתויי עורמתו לגרור את הימים שהיו על-פי דעתו אל תוך מערבולות היום הזה, אינו עושה טובה להם ואף ליום הזה אין טובתו מועילה.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
