|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
לחקלאים יש חלופה לטרקטורון, לאנשים שיוצאים לטיול רגלי או לרכיבת אופניים אין חלופה לחייהם ● אין למדינה סיבה טובה לאפשר לייבא את הכלים האלו בשעה שחלק עצום בשימוש בהם הוא בלתי חוקי ומסוכן לחיי אדם ולשלומם
|
|
החוק קיים גם בשטח הפתוח [צילום: נזימה]
|
|
|
|
|
לפני כשבועיים נדרסה נערה בת 15. לפי התקשורת, נגיסט ביטאו, אלופת ישראל בריצות שדה, רצה עם חברתה בשטחים הפתוחים של גבעת ברנר. נהג טרקטורון שהתפרע בשטח זכה להערות מצד הרצות ולפי החשד דרס אותן במכוון ונמלט מהמקום, כמובן בלי להגיש עזרה. קצין הביטחון של המועצה המקומית ציין שנהגי הטרקטורונים והג'יפים מרבים להתפרע בשטחים הפתוחים, אך הרשויות מעלימות עין.
לעתים אני יוצא לרכב על אופניי בעמק יזרעאל בו אני גר. כל רוכב שטח יזהה מרחוק את הצליל המפחיד: אופנוע שטח או טרקטורון קרבים. הצליל אומר לנו דבר אחד: רדו מהאופניים מהר, וזוזו מהדרך, רחוק כפי יכולתכם. במקרה הטוב, ויש מקרים כאלו, הנהגים הקרבים יאטו לכבודנו, ומייד כשיעקפו יישמע שוב צליל ההתפרעות. במקרה הרע, ויש גם כאלו, הנהגים לא יאטו - לא כדי לשמור עלינו מפני ענן האבק שמייצרת הנהיגה המהירה, ואפילו לא כדי לשמור על חיינו ושלומנו. הם יצאו לבלות, והבילוי פירושו מהירות גבוהה. הרי בלי מהירות ובלי התפרעות, מה הטעם לצאת לשטח?
מדוע המדינה מתירה את ההתנהגות האמורה? התשובה היא שהיא אינה מתירה. החוק הפלילי הישראלי חל בכל שטחי ישראל, ואינו נעלם ברגע שנכנסים לשטח. כללי הזהירות אינם נמחקים בענן האבק.
אז מדוע זה קורה? משתי סיבות. האחת היא שהמשטרה אינה יכולה להיות בכל מקום, וטבעי שהיא תרכז נוכחות בכבישי ישראל, גם שם הבטיחות לא תמיד נשמרת. השנייה מעניינת יותר: זה קורה משום שאנו מאפשרים לכלים מסוכנים להיכנס לישראל, בלי סיבה טובה.
ייבוא ואכיפה
איזו סיבה יש למדינה לאפשר ייבוא טרקטורונים ואופנועי שטח? טרקטורונים הם כלי שמשמש גם את החקלאים. פרט לכך, כמובן, הם משמשים להנאה. אופנועי שטח - איני יודע אם הם משמשים למשהו לבד מהנאה. אינני נגד כלי שמאפשר הנאה בלבד. בעיניי, עבור המדינה והחברה יש ערך גדול באפשור הנאה לפרטים. גם כשכל מה שמאפשר כלי הוא הנאה, זאת ותו לא, אין למדינה סיבה להתנגד להפצתו. אלא שאם באותה נשימה ההנאה שמתאפשרת כרוכה בהתפרעות ובסיכון חיי אדם, צריך לחשוב פעמיים. כפי שאיננו מתירים לאנשים לצאת לשטח הפתוח ולירות רק משום שהדבר מהנה, אל לנו להתיר לאנשים לצאת לשטח הפתוח ולהשתולל בכלי הרג, בשעה שידוע לכולנו שאותם כלים נהוגים בעיקר בשביל להתפרע. משטר הרישוי נכשל משום שהוא מאפשר החזקה בכלים מסוכנים גם שלא לצרכי עבודה. יש להתמודד עם הסיכון בדרך אחרת: במניעתו מראש ולא בהסדרתו.
לחקלאים יש חלופה לטרקטורון; לאנשים שיוצאים לטיול רגלי או לרכיבת אופניים אין חלופה לחייהם. אין למדינה סיבה טובה לאפשר לייבא את הכלים האלו בשעה שחלק עצום בשימוש בהם בלתי חוקי ומסוכן לחיי אדם ולשלומם. נכון שכל כלי רכב מסוכן לחיים; אך כלי רכב רגילים נבנים עבור צורך תחבורתי ולא עבור הנאה גרידא.
אגב, גם לגבי כלי רכב אפשר וצריך לתהות מדוע מאפשרים ייבוא של כלי רכב שניתן לנהוג בהם במהירות מסחררת. השופט טננבוים מבית משפט השלום בירושלים תהה כאמור, כיצד מתיישבים ייבוא ואכיפה. איני יודע. למה מאפשרים לייבא ולהשתמש בכלים שמטיבם מסוכנים ומטיבם מפרים את החוק? ולא רק בשטח אלא גם בכביש. האם מישהו פעם ראה אופנוען בכביש נוהג כחוק? כלי שמתאים להתפרע בשטח - יתפרע. כלי שמתאים לזגזג בין מכוניות - יזגזג. אקדח שמונח במערכה הראשונה - יירה באחרונה. אולי הגיע הזמן לסלק את האקדחים מהשטח?
|
|
הכותב הוא מומחה לדיני עונשין, המכללה האקדמית צפת
|
|
| תאריך:
|
13/09/2012
|
|
|
עודכן:
|
13/09/2012
|
|
ד"ר אסף הרדוף
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
מזכיר_המדינה
|
13/09/12 20:21
|
|
|
בתאריך 11.09.2012 פורסמה, באתר האינטרנט דה-מרקר (The-Marker), כתבתו של צבי זרחיה אודות ראיון שערך עם יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט ח"כ דוד רותם, תחת הכותרת "המדינה לא צריכה לקצץ ברווחה, בחינוך ובבריאות כדי לעזור לדנקנר". בכתבה מובאות שאלות הכתב (נראה כי השאלות מונחות או הועברו מראש למרואיין) ותשובות המרואיין בציטטות ישירות.
|
|
|
|
|
אחד מנשיאיה הנערצים ביותר של האומה האמריקנית, הוא פרנקלין ד. רוזוולט. תקופת כהונתו הארוכה משתרעת בין היתר, על שני אירועים היסטוריים ענקי השפעה: המשבר הכלכלי העולמי
|
|
|
|
|
הברית, שקראנו בשבוע שעבר בפרשת "כי תבוא", היא ברית שבועה, המתייחסת לכל יחיד בקהל ישראל. משום כך נאמרו האזהרות והקללות בלשון יחיד.
|
|
|
|
|
בחורף של שנת 1976, כמה שבועות לאחר שנדפס ספר שירי הראשון, קיבלתי קריאה טלפונית מתחנת השידור של גלי-צה"ל. הקול הצעיר והנעים הזמין אותי באדיבות להתראיין בשביל מדור הספרות השבועי של התחנה. הייתי נבוך ונרגש, הייתי טירון גמור בפרסום שירה ולא ידעתי כיצד נוהגים בהזמנות משמחות שכאלה. שאלתי את החיילת הצעירה אם זו היא עצמה שמתכוונת לראיין אותי. אבל היא רק צחקה ואמרה שיש להם בתחנה משורר מוכר שמראיין את המשוררים שספריהם החדשים יוצאים לאור. היא התפלאה שלא שמעתי עליו ועל תוכניתו עד היום והבטיחה לי שהוא עורך "ראיונות מצויינים, מעניינים, מרתקים, שעוזרים מאד לקהל הקוראים להכיר את הספר".
|
|
|
|
|
בקיץ שלאחר מלחמת יום הכיפורים גויסתי גם אני למבצע הגדול של העברת חללי המלחמה מבתי הקברות הארעיים לקבורת הקבע. נקראתי למפקדת החטיבה, קיבלתי חליפת מדים חדשה, תגי חטיבה מבריקים ודרגות ממורקות. ואפילו כומתה צבאית שכמוה לא חבשתי לראשי מאז השתחררתי מהשירות הסדיר. הוצבתי לקבוצה של ששה מגויסי חירום כמוני, קיבלנו תדריך קצר מהקצינה הממונה: כמה חשוב שהמבצע הקודר והחשוב הזה יעבור בהצלחה. ואחר כך עלינו על רכבו של אחד מהצוות, על ההסעה הצבאית ויתרנו, ויצאנו למרכז הארץ, לאחד ממחנות הצבא הגדולים, שממנו יצאו ארונות הנופלים במסעם האחרון והעצוב אל בתי הקברות הצבאיים.
|
|
|
|
|
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
