גל עיני ואביטה נפלאות

הגענו לשבת האחרונה בשנת תשע"ב ויומיים לפני ראש השנה תשע"ג, מדרך הטבע, רבים אצלנו מייחלים שכבר תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה. כמובן, זה נכון למי שמאמינים, או אף בטוחים, שהמחר יהיה טוב יותר מהיום; לא בטוח שזה נכון למי שעוסקים בהפחדות של עצמם ושל אחרים. הם, כנראה, היו מעדיפים שהשנה הנוכחית לא תסתיים לעולם, כי המחר יהיה קשה יותר מהיום, לדעתם. והנה, ממש לקראת אחרית השנה "התבשרנו" על רצח השגריר האמריקני בלוב, ביחד עם עוד שלושה עובדים. אגב, זה קרה סמוך מאד ליום השנה ה-11 למגדלי התאומים ודומה כי אפילו הנשיא האמריקני אינו יכול לטעון שזה מקרי. מה גם שהפגנות סוערות אנטי אמריקניות מתקיימות במקביל במדינות מוסלמיות נוספות, ודווקא באלה שזוכות לסיועה הנדיב של ארצות הברית.

בכל אופן, מזוית הראייה שלנו, האירועים האלו מתרחשים בימים האחרונים של שנת תשע"ב ולולא חששתי, הייתי אומר שזה נראה כמו נושא שמזמנים לנו מן השמיים להתבונן בו לקראת שנת תשע"ג. מדובר בהכנות רוחניות, בהתבוננות פנימית החותרת לגלות את הניהול האלוקי של המציאות, ובעיקר למצוא את המיקום האמיתי שלנו ביחס לאותו ניהול, לגלות עד כמה אנחנו מודעים ומחוברים אליו, אם בכלל. המטרה של ההתבוננות היא לזהות את ההשקפות וההנהגות הזרות שדבקו בנו, או שאימצנו לעצמנו, במהלך השנה החולפת, השקפות והנהגות שהתעלמו מנוכחות האלוקות ומהנהגתה את העולם, ולהתנקות מהן. בתהליך הזה אנחנו אמורים להכשיר את עצמנו לקבלת מלכותו יתברך על עצמנו מחדש, בפועל, בראש השנה, ומשם ואילך בחיי היומיום שלנו לאורך כל השנה.

יום ההולדת של העולם

ולכאורה, מה להתבוננות הזאת ולצרותיה של אמריקה? הרי מדובר בראש השנה שאנחנו מציינים וחוגגים, השנה שמסתיימת - מסתיימת לנו, לעם ישראל, וכך גם השנה שמתחילה, מה זה קשור לארצות הברית? או, איך אירוע מצער שקורה לאמריקנים אמור לחשוף בפנינו את ההנהגה האלוקית של העולם, עד כדי הנעתנו לקבל את מלכותו יתברך בשלמות בראש השנה? ובכן, צריכים לזכור שראש השנה שלנו חל, לא ביום ההולדת של עם ישראל אלא ביום ההולדת של העולם. את יום ההולדת הפרטי שלנו, של עם ישראל, אנחנו חוגגים בפסח. אז אומנם נכון שאנחנו העם היחיד שחוגג את יום ההולדת הזה, אבל מדובר בראש השנה של העולם כולו, יום ההולדת שלו. והעובדה שאנחנו אלה שחוגגים אותו נובעת מכך שבין אם נרצה ובין אם נמאן, כמו שהיום הזה הוא ראש השנה של העולם כך אנחנו משמשים בתפקיד הראש של העולם.

אגב, רק התובנה הזאת עשויה להסביר את העובדה שכל דבר שקורה אצלנו "מקפיץ" את כל העולם וכל מה שקורה בעולם מקפיץ אותנו. הרי עובדה היא שהאמריקנים, והם כמובן לא היחידים, מתעניינים מאוד בכל מה שאנחנו עושים ואומרים, רק הבעיה היא שהם לוקחים לעצמם תפקיד שאינו שלהם, להכתיב לנו מה מותר ומה אסור לנו לעשות. בכך הם מזיקים לנו ועוד יותר הם מזיקים לעצמם. כי זה כמו בגוף האדם; הראש הוא מרכז ומקור החיות של כל הגוף, הוא המפעיל את כל חלקי הגוף וכל חלק בגוף אמור לעשות הכל כדי להגן על הראש מפני פגיעה כלשהי. חלקי הגוף אינם אמורים להנהיג את הראש והוא אינו אמור להתנדב לפעול את הפעולות המוטלות עליהם. וכבר הבאנו בעבר את המשל המדרשי מהנחש שהלך אחרי זנבו במקום אחרי ראשו, שזהו מרשם בטוח לפגיעות קשות בכל חלקי הגוף וגם בראש כמובן.

תקצר היריעה מלפרט את כל ההיבטים של מערכת היחסים בין הראש ובין הגוף, בין ישראל ובין אומות העולם ולכן לא ננסה לעשות זאת. כי העניין שלנו הוא התבוננות לקראת השנה החדשה כנ"ל, להגיע לראש השנה כאשר אנחנו מוכנים לקבל עלינו באמת ובשלמות את מלכותו יתברך, שזהו עיקר עניינו של היום הזה. וכדי להצליח בכך, יעזור מאוד אם נצליח להבין ולו משהו מהמהלכים הפלאיים המתחוללים סביבנו ומול עינינו ומפתיעים אותנו שוב ושוב. כי הקב"ה מדבר אלינו באמצעות המהלכים האלה שהוא מחולל לטובתנו; אנחנו רק צריכים לפקוח את העיניים לרווחה ולהתבונן. וכמקובל בעם ישראל מדורי דורות, נותנים 'סימנים' לשנה החדשה; ומורנו הרב גינזבורג שליט"א מצא כי ה'סימן' של תשע"ג הוא [תהלים קי"ט, י"ח]: גַּל-עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת. גימטרייה מדויקת.

וסכסכתי מצרים במצרים

בכל שנה קוראים את פרשת נִצָּבִים לפני ראש השנה, לפעמים לבדה ולפעמים עם הפרשה הבאה, וילך, וזו ההכנה האחרונה לקראת ראש השנה [דברים כ"ט]: [ט] אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. הַיּוֹם מתייחס לראש השנה ובפשטות הכוונה היא לחידוש הברית עם הקב"ה, שהוא מלכנו ואנחנו עמו ועבדיו. אבל בהמשך הפרשה יש סקירה היסטורית המדלגת בין עבר, הווה ועתיד באופן האומר דרשני ואולי זו ההתבוננות הנדרשת כהכנה לראש השנה. הנה למשל פסוק המתייחס אל העבר הקרוב, המוכר למאזינים: [טו] כִּי-אַתֶּם יְדַעְתֶּם, אֵת אֲשֶׁר-יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְאֵת אֲשֶׁר-עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם. ומיד אחר כך עוברים להווה: [יז] פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ-שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹקֵינוּ, לָלֶכֶת לַעֲבֹד, אֶת-אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם: פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם, שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ--וְלַעֲנָה.

בהמשך מפורטות התוצאות העתידיות של הסטייה שבהווה: [יט] לֹא-יֹאבֶה ה', סְלֹחַ לוֹ--כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף-ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא, וְרָבְצָה בּוֹ כָּל-הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה; וּמָחָה ה' אֶת-שְׁמוֹ, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. באופן טבעי לכאורה, מכיוון שהעבר אין וההווה כהרף עין, אין כל כך מה להאריך בהם, עיקר העניין לכאורה הוא להזהיר מפני תוצאות עתידיות: [כ] וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה, מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל--כְּכֹל, אָלוֹת הַבְּרִית, הַכְּתוּבָה, בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה. [כא] וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן, בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם, וְהַנָּכְרִי, אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה; וְרָאוּ אֶת-מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא, וְאֶת-תַּחֲלֻאֶיהָ, אֲשֶׁר-חִלָּה ה', בָּהּ. [כב] גָּפְרִית וָמֶלַח, שְׂרֵפָה כָל-אַרְצָהּ--לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ, וְלֹא-יַעֲלֶה בָהּ כָּל-עֵשֶׂב: כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה, אַדְמָה וּצְבֹיִים, אֲשֶׁר הָפַךְ ה', בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ. זה מה שראה הנוכרי, אבל מה הוא אמר/יאמר? [כג] וְאָמְרוּ, כָּל-הַגּוֹיִם, עַל-מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה, לָאָרֶץ הַזֹּאת; מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל, הַזֶּה. [כד] וְאָמְרוּ--עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ, אֶת-בְּרִית ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתָם: אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם, בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

את כל זה כבר חווינו לאורך שנות הגלות הארוכה מדי; אחר כך מגיע תיאור של העתיד הרחוק יותר, זה שלקראת הגאולה, של עכשיו: [ג] וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, שָׁמָּה. [ד] אִם-יִהְיֶה נִדַּחֲךָ, בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם--מִשָּׁם, יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, וּמִשָּׁם, יִקָּחֶךָ. [ה] וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ--וִירִשְׁתָּהּ; וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ, מֵאֲבֹתֶיךָ. הבעיה היא שמניסיון העבר למדנו כביכול שה' לא איתנו חלילה ולא מצליחים לזהות שכעת אנחנו בשלב חדש, בשלב של ניצני גאולה גלויים לגמרי. לזה באים התהליכים המתחוללים במדינות שמסביבנו ומכריזים בקול גדול כי הגיע זמן הגאולה.

הקביעה הזאת אינה המצאה שלנו, הנביא ישעיהו [פרק י"ט] הודיע לנו שאלו יהיו התהליכים: [ב] וְסִכְסַכְתִּי מִצְרַיִם בְּמִצְרַיִם, וְנִלְחֲמוּ אִישׁ-בְּאָחִיו וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ, עִיר בְּעִיר, מַמְלָכָה בְּמַמְלָכָה. הזכרנו בעבר את דברי חז"ל כי 'כל מי שמצר לישראל מכונה בשם מִצְרַיִם'; הנביא מבטיח כי הממלכות שמצרות לישראל, יסתכסכו בתוכן וביניהן, יהיו שם מלחמות פנימיות שיתמשכו עד שיחריבו את עצמם. אומנם כדי להינצל מחורבן הם ינסו לאחד את השורות, ימצאו להם אויב חיצוני בתקווה שמלחמה עם החוץ תבטל את המלחמה הפנימית, אבל זה לא יצליח כי יינגפו אל מול האויב החיצוני וגם המלחמות הפנימיות לא ייפסקו עד שיגיעו לשפל הכי עמוק. את כל זה עושה הקב"ה לטובתנו, כי כבר הגיע זמן הגאולה, אבל אנחנו ממשיכים לישון.

הגיע הזמן שנתעורר, שנפקח את העיניים ונראה שהגאולה כבר פה. כדי שזה יקרה, אנחנו צריכים לחיות את ההווה בשלמות. כמו שאומר לנו משה רבינו בפרשת השבוע: [ט] אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם, הדגש הוא על הַיּוֹם. המילה הזאת חוזרת חמש פעמים בששת הפסוקים הראשונים כדי להורות לנו שעלינו להיזהר גם מפני התבוססות בבוץ של אתמול, של העבר, וגם מפני דמיונות השווא על אודות העתיד. היא מורה לנו שעל כל אחד ואחת מאתנו לחיות את ההווה, את היום, להתבונן במצב הרוחני העכשווי שלי, במידת הקרבה שלי אל הקב"ה ולחתור לשיפור. היא גם מנחה אותנו להתבונן במה שמתחולל סביבנו היום, כאן ועכשיו, בניסיון לזהות את נוכחות ה', לראות את הנסים והנפלאות שהוא עושה לנו ולהודות לו עליהם. כך נזכה ל'סימן' השני שמצא מורנו הרב גינזבורג לשנה החדשה [תהלים מ"ה]: רָחַש לִבִּי דבר טוב. כלומר, נחשוב טוב ואז יהיה רק טוב בגלוי.