כאשר גרתי בארצות-הברית, נהגו מגישי החדשות להאשים את קנדה ברוחות הכפור הגולשות מצפון לדרום. הכפור הקנדי היה באופן מסורתי גם כפור מדיני, של התיישרות עם הקו של אירופה הישנה, הסוציאליסטית-אוניברסליסטית, תמיכה אוטומטית בכל מה שקרוי ה"קהילייה הבינלאומית". מזה שש שנים שהרוחות המנשבות מקנדה התהפכו, ועתה הן חמות וידידותיות, כלפי ישראל, וכלפי ארה"ב השמרנית. החמימות החדשה שמראה קנדה לישראל מעלה את חמתו של הממסד הוותיק להשחית, ובכל זאת, הבוחר הקנדי משיב את סטיבן הרפר, ראש ממשלתה המושמץ של קנדה, שוב ושוב לשלטון, למרות, ואולי בשל, עמדותיו הניציות, הלאומיות, הפילושמיות.
החידוש בגישה הקנדית הוא שמיטה של התקינות פוליטית, שמיטת היחסיות התרבותית, קריאה לדברים בשמם, הסרת המסווה מעל דברי הבלע והכוונות הרצחניות. וזאת על הבימות המרכזיות של העולם: האו"ם, ועידת שמונה הגדולות, ובכל אירוע שבו יש התאגדות של כוחות הרשע. שר החוץ של קנדה אינו בורר במילים: "כפי שהפשיזם והקומוניזם היו נושאי המאבקים האדירים של המאה שעברה, כך הטרור הוא המאבק האדיר שלנו היום. אויבי האומות המאוחדות הם אלה החותרים בשקט נגד עקרונות הארגון, ויש המרעים לעשות ויושבים על הגדר בעת שהוא מידרדר".
המהפך של 2006, שהביא את סטיבן הרפר לראשות ממשלת-קנדה, הביא עמו גם מהפך אידיאולוגי הנראה למרחוק בהתבטאותיה של קנדה בזירה הבינלאומית. לא עוד התבטלות בפני השכנה מדרום או אירופה הוותיקה. מעתה, שמירה על אינטרסים לאומיים ועל ערכים לאומיים. במערכת הקנדית נושק הכל על-פי ראש הממשלה, שיכול גם לכפות את רצונו על חברי בית-הנבחרים, וראש הממשלה הזה אכן משתמש בכוחו ומתווה לקנדה את דרכו הנחרצת. דרכו היא - כראוי לשמרן מושבע - קבלת המסורת הבריטית המתמצית בדמותה של המלכה, גאווה במסורת הבריטית של ארגון השפע המשותף, בניגוד למדיניות המסורתית של מיצובה של קנדה במרכז ה"קהיליה הבינלאומית", והתרחקות מן האופנה של הערצת העולם השלישי. על-פי הרפר, קנדה היא מאושיות הדמוקרטיה המערבית, וככזאת - זכותה וחובתה לבטא את ערכיה בכל פורום בינלאומי, כולל שימוש בכוח צבאי.
להסיר את המסווה האנטישמי השטני
והדברים אינם מן השפה ולחוץ. תחת שרביטו של הרפר חלה התעצמות צבאית מרשימה עם עלייה של 50 אחוזים בתקציב הביטחון. בעוד שמרבית הדמוקרטיות הסיגו לאחור את השקעתם בביטחון, קנדה מחפשת להוביל - באפגניסטן, בלוב, כחלק מנאט"ו. מטוסים קנדיים נטלו 10 אחוזים מן המשימות בפעילות נאט"ו בלוב. מבחינתו של הרפר, את המשימה יש להשלים, ולא להרפות.
אבל המקום שבו חל השינוי הגדול ביותר הוא ביחסה של קנדה לעמדות של העולם כלפי ישראל, כחלק מן החידלון הכללי של האו"ם. כיום קנדה היא התומכת העקבית ביותר בעמדותיה של ישראל בכל פורום בינלאומי. קנדה הפסיקה לתמוך ברשות הפלשתינית מיד כשחמאס זכה בבחירות. במלחמת לבנון, תמוז 2006, תמכה קנדה בעקביות בזכותה של ישראל להתגונן מפני חיזבאללה, ואף הילל את תגובתה המדודה לאתגר הרצחני שהציב חיזבאללה בפני ישראל המתגוננת. מאז גם הסלים הרפר את התבטאויותיו נגד האיסלאמיזם בעוד שארה"ב של אובמה מעלימה את המושג מהבתבטאויותיה הרשמיות. הרפר שולל את הרב-צדדיות, את "כולם צודקים", ואת הישיבה על הגדר בכל האמור בישראל. וככל שנמתחה עליו ביקורת מחוגי השמאל הקנדי, כך ביצר את תמיכתו בישראל אף יותר.
בשנתו השנייה כראש ממשלה חנך הרפר את ברית בתי הנבחרים הקנדי-ישראלי, נמנע מהשתתפות בהחלטות או"ם המייחדות את זעמן לישראל, והחרים את ועידת דרבן 2 בשל הקו אנטישמי שנקטה. מבחינתו של הרפר, אנטי-ישראליות אינה אלא אנטישמיות, ותפקידה של קנדה הוא להסיר את המסווה מעל השטן האנטישמי המסתתר מאחורי ביקורת ארסית על ישראל. עמדותיו אלו היקנו לו
כבוד ויקר ביהדות האמריקנית, אך עלו לקנדה בכשלון בקשתה להתקבל כחברה במועצת הביטחון בשנת 2008. הרפר ידע לאן להפנות את האצבע המאשימה: אל העוינות הבלתי מסויגת של האו"ם למדינה היהודית.
מסתבר שביצור תמיכתו בישראל היא גם פוליטיקה טובה. הבוחרים היהודיים בקנדה פנו נגד נטייתם משכבר ימים לשמאל הפוליטי, ונתנו את קולם למפלגה השמרנית. ב-2010 זכה הרפר ברוב מוחלט, ולא בשל היהודים, אלא בשל הקנדים, שכנראה, בניגוד לקו המנחה של התקשורת המסורתית, אוהבים את הסמכותיות ואת העמידה על העקרונות של דמוקרטיה מערבית א-לה סטיבן הרפר.
קנדה, אומר הרפר, לא תיגרר כדי להתאים את עצמה לרוב. ממשלתו של הרפר ביקורתית כלפי דיכוי זכויות האדם בסין, כלפי מעשיה של
קוריאה הצפונית, החרימה את ועידת ההתפרקות מנשק גרעיני בראשות צפון-קוריאה, וחידש את הסכם ההגנה האיסטרטגית עם ארה"ב. בכך התאים עצמו לגישה השמרנית אמריקנית המנוגדת ליוניות הקנדית המסורתית האהובה על ה"זרם המרכזי", דהיינו מפלגות השמאל ותומכיהן בתקשורת.
"אנו בני אנוש בוחרים להיות לא-אנושיים"
קל לומר כי השינוי הוא פשוט אישי, וכי אין לו אחיזה בציבור הקנדי. אך למעשה, לשמרנות הקנדית שורשים עמוקים בזרמים הנוצריים-אבנגליסטים, בשמרנות הכלכלית ובשמרנות החברתית. יש לה בסיס בתקשורת שמרנית של ה"סאן" וה"עמוד הלאומי", וכיום גם במרחב המִרשתת. השלטון המשותף ארוך השנים למפלגות השמאל, לאקדמיה ולתקשורת השאיר את השמרנים בחוץ, ואת הקופה הלאומית - בדלדול. סטיבן הרפר, בראש הגוש השמרני, היווה את התשובה הקנדית להיגררות מאחור, לקול הרפה, ולזניחת ערכי הדמוקרטיה המערבית. הרפר הקפיד להתבטא בנושאי השמרנות הכלכלית ולהתרחק מן השמרנות החברתית. לכן מעולם לא התבטא בפומבי בנושאים של מעמד ההומוסקסואלים וההפלות, שכה מבדלים את השמרנים האמריקניים. בכך הוכיח כי אזנו הכרוייה לרחשי הלב של קנדים המעדיפים להשאיר את הנושאים האישיים לתחום האישי. הרפר הוא תוצר טיפוסי של מחוז אלברטה, שכונתה ה"טקסס" של קנדה. הערכים המקודשים של אלברטה הן המשפחה, אחריות אישית, ועצמאות אישית ולאומית. אלה הערכים שהרפר מנחיל לכלל קנדה. אלה הערכים שהוא רואה בעם היהודי בכלל ובמדינת ישראל בפרט, כנציגה נאמנה ועקבית של תרבות המערב, ואלו הערכים שהוא מיישם כאשר הוא מנתק את הקשר עם אירן האיסלאמו-נאצית, בעיקר בשל קריאותיה הפומביות להשמדת ישראל והעם היהודי.
נצטט מדבריו של סטיבן הרפר בשובו מגיא ההריגה של באבי-יאר, אוקראינה.
"בעומדי בבאבי-יאר ידעתי כי כאן היה הרשע, הרשע האכזר, והמוות המזוויע ביותר שאי-פעם הותרו מוסרותיו. זוהי עובדה שאין להכחישה, שאנו בני אנוש בוחרים להיות לא-אנושיים. זה הניגוד שבחופש. העוצמה מול האחריות, הבחירה בין טוב ורע. נזכור כי גם בשעות החשוכות הייתה לבני האדם הברירה לבחור בטוב. ויש שבחרו בטוב, אלה הם חסידי אומות העולם. ונזכור שגם היום יש הבוחרים ברשע, שיביאו עוד שואה אם לא נעצור בעדם. זהו האתגר המוצב לפנינו היום. עלינו להתבטא בבהירות. האיום של חזרה לשואה קיים, ולנו האחריות להילחם בו. האנטישמיות מרימה ראש באוניברסיטאות שלנו. מי שמאולץ להסתתר אינו ההמון המוסת, אלא היהודים המותקפים. במחשכי תורת-השנאה המציבה את ישראל כשעיר לעזאזל, מותקפים היהודים בפראות, וראו את התקפת טרור במומבאי, 2008. ראינו כבר הכל. אין תירוץ לשאננות, חובתנו לנקוט עמדה, וראשית בביתנו. התופעה הבינלאומית של פגיעה בישראל כתירוץ לפגיעה בעם היהודי, תוך שימוש מעוות בשפת הזכויות - בה נילחם. לא נירתע מלחשוף את האנטישמיות החדשה כישנה. אפשר למתוח ביקורת על כל מדינה. ישראל מותחת על עצמה ביקורת - מנגנון דמוקרטי בריא. אבל כאשר ישראל, מדינת העם היהודי, היא היחידה הסובלת מהתקפות משולחות רסן - כאן אנו נעמוד בפרץ. לא נסבול את השטנה, את המוסר הכפול, את נטילת הלגיטימיות. אני אישית כבר נחבלתי, אם באו"ם ואם בפורום בינלאומי אחר. קל מאוד להתיישר עם האופנה של "חבוט-בישראל", להיתמם כאילו מדובר באיזון, ולטפוח על השכם על תקן של מתווך הוגן. קל לצבור קולות ותמיכה על-ידי נקיטת עמדה אנטי-ישראלית, התחמקות מעמדה נחרצת. אלא שכל עוד אני ראש ממשלת קנדה, תעמוד קנדה על עקרונותיה, בכל מחיר. ולא רק כיוון שזה הדבר הנכון. אלא כיוון שההיסטוריה והרעיונות של ההמון המוסת נגד יהודים מוכיחים כי אלה המאיימים על קיום העם היהודי מהווים איום על הכל.
"החופש עושה אותנו לבני אנוש. האם יוביל אותנו לאשפתות או לגבורה - זו ההחלטה שלנו.
"אנו האזרחים החופשיים, נבחרי הציבור. לנו החובה המוסרית להגן על החלש, לאתגר את התוקפן, ולבצר את רוח האדם, בבית ומעבר לים. אינו יודעים אם נבחר בטוב, אבל אנו יודעים אל נכון כי הבוחרים בדרך הרשע כבר כאן, וימיטו עלינו את הרשע אם נעמוד מנגד. לכן התחייבנו להשתמש בחופש עכשיו, ולהתנגד לאנטישמיות בכל מקום ואתר. קיומה של ישראל כבית הלאומי לעם היהודי הוא נס של תקווה, נס היסטורי שבא לא רק כדי להזהיר, אלא כדי לתת השראה. האור לא כובה. האור בוקע ומתחזק, נישא על נס העקרונות של עמי התרבות: חופש, שלטון העם וצדק".
ואני אומר: הללויה.
מורסי העומד בראש האחים המוסלמים (הסוני) הסכים לפגוש ולחבק את נשיא אירן השיעי
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
