בשנות השישים והשבעים, אנשים שמאסו בהתנהלות הממסד כלפיהם ניצלו את הנשק הצבאי שהיה ברשותם ופגעו בעצמם, מתוך כוונה למחות נגד העוולות נגדם...פעמים צלחו מעשיהם והם נעלמו מהעולם ולעתים נשארו בחיים והמשיכו לטעום ממרורי החיים...היום הרוצים למחות על עוולות הממסד נגדם, מצטיידים בבקבוק ליטר מלא חומר דליק , שופכים על עצמם והופכים להיות אבוקות חיות לתפארת עם ישראל...מי ששפר מזלו נפטר מהחיים האלה...ומי שלא, ממשיך לסבול עד ערוב ימיו (ואני מכיר, לפחות, שלושה שלא שפר מזלם והצילו אותם משריפה מליאה...).
סיפור דומה של עוולה קרה לי בשנות השישים ואני מצרף אותו לעיונכם...
כרמלה מנשה קראה את סיפור המעשה המצורף בזאת והזדעזעה עד עומק נשמתה...היא טענה בפני כי המג"ד לו מיוחס הסיפור היה חייב לעוף, מיידית מהצבא, עקב התנהלותו ואם זה לא קרה, הרי זאת שערורייה!.
כתוספת לשערורייה, לדבריה, הרי עם יציאת ספרי "מראה סדוקה" לאור קראה אותו נכת צה"ל, פעילה לשעבר בארגון נכי צה"ל, אשר חיפשה אותי במרץ רק בכדי לאמר לי כי היא יודעת על מי מדובר והיא לא מופתעת מהסיפור האישי שהעליתי...היא הוסיפה וציינה בפני כי אחרי המקרה שלי בגדוד אירעו שני מקרים נוספים של התעללות נפשית בשני לוחמים ע"י המג"ד המוזכר לעיל: במקרה הראשון הצליח הלוחם לשים קץ לחייו באמצעות התשעה מילימטר ונערכה לו הלוויה צבאית בה נכחו כל לוחמי פלוגתו...במקרה השני נכשל הלוחם בניסיון חיסולו העצמי - כמוני – ועד היום הוא מסתובב ערירי וחי באיזו מערה על מצוק כורכר הצופה לים במרכז הארץ, כשהוא מתקיים מגמלת המחייה שלו כנכה צה"ל...
אגב, בתקופה ההיא - תחילת שנות השבעים, לפני יום כיפור, השתתפתי במסגרת קורסי פיקוד שעברתי באותה תקופה, לפחות בשלוש לוויות צבאיות של לוחמים, אשר התאבדו בעקבות התעללות נפשית של מפקדיהם כלפיהם...ואז לא הייתה קיימת כרמלה מנשה, כי אם הייתה קיימת פרה קדושה שנקראה צה"ל ושום מקרה כזה לא דלף לעיתונות התקופה...
המלחמה שלפני המלחמה
ה-13 באוקטובר 1972, יום שישי, לא היה יוצא דופן משאר סופי השבוע שטחנו ברפידים (ביר גפגפא). החיילים רבצו בפריקסטים הלוהטים מחום, והעבירו את הזמן עד לארוחת ליל השבת. נפגשתי עם הסמ"פ אשר שימש כקצין תורן בשבת, ותיאמתי עמו את סידורי השמירה של החיילים בלילה ואת עליית המשמר שהייתה אמורה להתבצע לאחר ארוחת הערב החגיגית.
בערב נהנינו מהחלות האישיות, יין הפטישים, הבורקסים הממולאים קורקבנים ומהשניצלים השחומים נוטפי השמן. עם תום הארוחה ריכזתי את כל השומרים אל רחבת הדגל לעליית משמר, והסמך הקריא להם את הוראות השמירה. בדקנו שהשומרים מצוידים בפק"ל שמירה מושלם, שהחגור והנשק במצב מבצעי, חילקנו אותם לעמדות השמירה שלהם, וכל אחד פנה לעיסוקיו. קבענו להיפגש בעשר בלילה בחדר המשמר כדי לוודא שהכל מתנהל כסדרו.
ניצלתי את הזמן לפלרטוטים עם בנות מצ"א רכות הקול, תוך ניסיונות חוזרים ונשנים ליצור קשר טלפוני עם משפחתי בארץ ועם חברתי אלה, ברוח הטכנולוגיה התקשורתית הפתלתלה של אותם ימים.
לקראת עשר גררתי את עצמי לחדר המשמר ביחד עם הסמך ולאחר שווידאנו שכל החיילים ממוקמים בעמדתם, התכרבל כל אחד מאיתנו בשק השינה הצבאי שלו והלכנו לישון.
בשתיים לפנות בוקר התעוררנו למשמע המולה משונה בחדר המשמר, וזינקנו משקי השינה. אלוף משנה עדיני, מח"טנו היקר נגלה לעיננו במלוא קומתו. "מי הסמל תורן ומי הקצין תורן," נבח לעברנו. הסמך ואני הצגנו את עצמנו. "אמזלג ישמע ממני עוד הלילה על הזלזול של החיילים ועל הפקרת השמירה, וגם אתם תיתנו את הדין על כך!" בתוך שתי דקות הסתיים המפגש הדרמתי עם המח"ט והוא יצא מהחדר כרוח סערה. בתום המפגש המביך פנה אלי הסמך בתחנונים וביקש שאקח על עצמי את האחריות לפשלת שבירת השמירה, כיוון שהוא עומד לקראת קידום לתפקיד מ"פ ואירוע כמו זה עלול לעכב או לבטל את קידומו. הרגעתי אותו שאני מוכן לקחת את האחריות למה שקרה. יצאנו לוודא שהשמירה מתנהלת על-פי הנהלים, ולאחר בירור העניין סגרנו את הנושא והמשכנו את השבת כאילו לא קרה דבר.
יום ראשון, ה-15 באוקטובר, התחיל כיום שגרתי נוסף, ולא יכולתי לדעת שיהיה זה היום המשמעותי ביותר בחיי. התגלחתי, עליתי על מדי ב' וחיכיתי לקבל את פני החיילים שחזרו מחופשת השבת. לקראת השעה אחת עשרה נשמעה לפתע דפיקה על דלת הפריקסט. פתחתי את הדלת ואחת מפקידות הלשכה הודיעה לי באנפוף קל שאמזלג רוצה שאעלה על מדי א' ואתייצב לפניו למשפט בתוך עשר דקות. עליתי מיד על א', חבשתי את הכומתה לראשי והתחלתי לצעוד ללשכתו של אמזלג, תוך שאני מכין את עצמי נפשית לקנס כבד או לריתוק על מאורעות שישי בלילה. בדרך ללשכה פגשתי את הסמך אשר איחל לי הצלחה במשפט. נחמד מצדו חשבתי לעצמי.
נכנסתי ללשכה ונדהמתי ממספר האנשים שהמתינו בה. כל הפרגיות של אמזלג, שלוש במספר, והרס"ר במלוא הדרו הגמדי, נעול בנעליו השחורות המבריקות, לבוש מכנסי "ק" שעברו הצרה, שפמו הרס"רי מטופח ועל ראשו כומתה שחורה כדוגמת הגנרל פטון והפילדמרשל מונטגומרי - והוא אפילו לא היה שריונר אמיתי. הרס"ר פנה אלי בנביחה - הרי כל רס"ר המכבד את עצמו מקבל את הכשרתו הבסיסית בכלבייה - "חייל סדר את הכומתה! שמאל ימין, קדימה צעד!"
וכך בשמאל ימין קשוח ובעגה רס"רית פיקודית, הוכנסתי ללשכתו של אמזלג מלווה במבטיהן של שלוש הפקידות שישבו מחוץ ללשכה וצותתו למשפט שהתנהל בדלת פתוחה.
אמזלג ישב על כורסתו, חבוש כומתה שחורה ולבוש במדיו הבוהקים, אשר כמו הגיעו עכשיו במשלוח האפסנאות החדש. עיני העגל שלו ננעצו בי במשטמה גלויה, אולם לא זיהיתי את הסימנים שחייבים היו לשמש לי תמרורי אזהרה לנוכח פרצופו המעוות מזעם, עיניו המצומצמות, ופיו הפעור ששיווה לו מראה של בולדוג צמא דם. לפתע עלו מכיוונו של אמזלג זעקות גרוניות אשר הזכירו לי את חרחוריו של תרנגול כפרות ביש מזל בבני ברק עירי.
"איך ייתכן שלא דאגת להכין את כיתת השמירה?" קרא אמזלג בגרון ניחר, עיניו כמעט יצאו מחוריהן, וורידיו התנפחו. נדהמתי מהתפרצותו הבלתי צפויה ומכך שמיהר להטיח בי את מלוא האשמה בלי להתייחס לקצין תורן. נדהמתי מצורת ניהול המשפט לעיני כל יושבי הלשכה. הבטתי בו בהלם והחלטתי לא להגיב כדי לא להחמיר את המצב החמור בלאו הכי.
אי-תגובתי הכעיסה כנראה יותר את אמזלג, שקם הפעם מכורסתו, רכן לעברי ושאג: "אתה אצלי לא תהיה יותר מט"ק, כי אם אפסנאי. ועכשיו אני מוריד אותך גם לדרגת טוראי." האמת, גם אז, אף שהופתעתי לנוכח חומרת הענישה, האמנתי שבזאת תם המשפט ואוכל לחזור לחדרי להירגע. הצדעתי לאמזלג ופניתי לצאת מלשכתו, אולם קריאתו השיגה אותי בדרך החוצה. "חכה, לא גמרתי איתך! רותי, תביאי מספריים," קרא אמזלג לעבר אחת מפקידות הלשכה שלו. והפעם הוא כבר גמר איתי.
"גזרי לו את הדרגות," הורה אמזלג לרותי לאוזני כל הנוכחים בלשכה. רותי צייתה בדממה וגזרה לעין כל את דרגות הסמל מעל שרוולי. הפעולה זרקה אותי מידית למעמד דומה - משפט דרייפוס. בעת גזירת הדרגות חשתי כי מפשיטים ממני גם את כבודי: כלוחם בצה"ל, כלוחם שריון, כמפקד בשריון, וכאדם.
מיד עם תום הטקס חזרתי לחדרי ברגליים כושלות כשעלבוני חורט אותות קין בלתי נמחים על מצחי ובלבי. נכנסתי לחדר, פתחתי את הארונית שלי ושלפתי מתוכה את נשקי האישי. טענתי את העוזי במחסנית מלאה, העברתי את הנצרה למצב בודדת, הצמדתי את הנשק לצד ימין של בטני ולחצתי ללא היסוס על ההדק. קול ירי נשמע וחום נעים אפף אותי. התכרבלתי בצורת עובר ונתתי לעצמי לשקוע בתחושת החום המלטפת.
למשמע הירייה שקטעה את השקט המדברי בבסיס המנומנם עדיין מהשבת, נזעקו לחדר מספר חיילים מהפלוגה ובתוך זמן קצר הגיעו החובשים בריצה וניסו לבצע עלי פעולות החייאה. אני כבר מזמן ריחפתי וצפיתי על המתרחש מלמעלה.
גיחוך רחב התפשט על פני כשהבחנתי באמזלג שהצטרף לניסיונות ההחייאה לחוץ כמו טמפון - באותה תקופה טמפונים היו חידוש מרענן. עד מהרה שמעתי רעש מחריש אוזניים ומזווית עיני הבחנתי במסוק שהתקרב לעבר מתחם הפריקסטים ונחת תוך הרמת ענני אבק על יד הצוות שטיפל בגוויה שייצגה אותי. בדיעבד הסתבר לי שסמיכותנו לבסיס חיל האוויר ברפידים תרמה להגעתו המהירה של המסוק שנועד להצילני, אף שפעלתי בדעה צלולה ומתוך אמונה שזה הדבר הנכון לעשות בין חברים לנשק – לקחת אחריות לפשלת השמירה מליל שבת, כדי לחלץ את הסמך ממבוכה עתידית (כמה אידיוט ותמים הייתי אז, ולא ידעתי שלא עומד דבר מאחורי האמירה "חברים לנשק" וכי היא נכונה רק לנשקים ולאפסנאים בנשקייה).
מצאתי את עצמי עטוף בשמיכות כסף במסוק אך המשכתי להסתכל על עצמי מלמעלה. הפעם הצטרפה אלי פיה מכונפת יפהפייה שמשכה אותי אליה ויחד הסתכלנו בסקרנות על הגופה המכוסה תכריכי כסף. לצד הגופה ישב אדם חבוש קסדה שהכניס לה עירוי מדי פעם, וכל כמה זמן הפנה גם הטייס את פניו והרגיע את הגופה שבתוך זמן קצר ינחתו בבית החולים. צפיתי בפליאה במתרחש מתחתי ולא הבנתי איך יכול להיות שהגווייה המיוסרת למטה זה אני, בעודי מרחף עם פיית המוות - כך הציגה את עצמה - ללא כאב אך בתחושת סיפוק עצמי.
לאחר טיסה נעימה מבחינתי, מעל הדיונות המדבריות האינסופיות שנגלו לעיני ולעיני פיית המזל שלי, פיית המוות שלא עזבה אותי, נחתנו במנחת מסוקים בלב יישוב מדברי שנגלה לעינינו.
לפתע הייתי מודע לפתיחת הדלתות המהירה על-ידי צוות אחים ואחיות נמרצים שפינו אותי החוצה. הרגשתי שאני נשאב ומתמזג עם הגופה שהורדה מהמסוק, בעוד הפיה ממריאה אל על ונפרדת ממני לשלום. כאבים עזים גרמו לי למתקפת עוויתות נוראיות. גלי חום מלווים בהזעת יתר התחלפו בצינה איומה וברעידות חזקות שטלטלו את גופי מצד לצד, כאילו הייתי קליפת אגוז הצפה על פני אוקיינוס סוער.
עם תחילת הפרכוסים שתקפו אותי, הבחנתי באיש לבוש לבן שהורה בעצבנות לאישה שלידו, אף היא בחלוק לבן, להזריק לי זריקת הרגעה. ואכן, כמעט מיד לאחר שננעצה בזרועי מחט אימתנית, אשר רוקנה לגופי את תכולתו של מזרק בגודל בקבוק טמפו אורנגדה, פסקו הפרכוסים ונעטפתי שלווה כמו שחשתי בעת שריחפתי מעל גופתי. רק היעדרה של פיית המוות הנעימה והטובה העיד כי זאת נינוחות זמנית. באותה עת העבירו אותי על האלונקה למבנה הסמוך למנחת המסוקים ושם הובהלתי לחדר רחב ממדים, מלא טיפוסים לובשי ירוק וזרקורים שהאירו כל פינה מדממת וכואבת בגופי.
לפני שכיסו את פני במסכת פלסטיק ביקש ממני למרבה פליאתי אחד הירוקים להניע את רגלי. לתדהמתי התפשטה על פניו הבעת סיפוק עצומה משהצלחתי להניע אותן וסיננתי בלבי קללה עסיסית. תהיתי מי הם המופרעים בירוק שאמורים לטפל בפציעה בבטני ודואגים במקום זה לרגלי?! אך בתוך שניות התפוגגו תהיותי ורק שמעתי מלמולים חסרי פשר לפני שהתערפלה הכרתי ושקעתי לתהום אפלה.
התעוררתי היישר למתקפת כאבים שייסרו את כל גופי. אנקות הכאב הזעיקו למיטתי אחות (אין דרך אחרת להגדירה מלבד מלאך בלבן), אשר העבירה פד לח על שפתי והזריקה לי זריקה שהקהתה מעט את הכאב. לפתע נכנס לחדר רופא והחל ולשאול אותי על מהות הכאבים שחשתי ומיקומם המדויק. מטושטש מחומרי ההרגעה שהזריקו לי ניסיתי להשביע את רצונו אך בהצלחה מועטה בלבד. ואז זה הגיע.
בנימה חברית וידידותית הסביר לי הרופא כי נסיבות פגיעתי מאלצות אותו להחדיר זונדה לגופי, וכי הוא מקווה שאקבל זאת ברוח טובה. לאחר מאורעות אמזלג, כל דבר נראה בעיני חיובי יותר והנהנתי בראשי לאות הסכמה. תחילה לא הבנתי מדוע ביקש הרופא מהאחות לאחוז בי, אולם התשובה לא איחרה להגיע. הרופא לקח בידיו צינורית פלסטיק שקופה וארוכה - כמו הצינוריות שהשתמשנו בהן לשאיבת דלק לאחר שנתקענו ללא דלק - והחל להחדירה אט אט לאפי. לתומי חשבתי שמדובר בצינורית חמצן וכי יפסיק להחדירה עמוק יותר לאפי, אולם מהר מאוד התבדיתי.
הרופא המשיך להחדיר בכוח את הצינורית עד שהרגשתי כיצד היא משוטטת לה בגרוני. דחיפה נוספת ועוד אחת, חלל הוושט, ודחיפה נוספת עד שחשתי את הגורם הזר משייט בחלל בטני. הפניתי אליו מבט מבועת וניסיתי לשאול במה זכיתי לקשר ההדוק עם הצינורית, אולם הרופא לא טרח להסביר ורק הורה לאחות שעדיין אחזה בי, להשגיח שלא אשלוף אותה. למשמע דבריו ומאחר שהצינורית גרמה לי לתחושת חנק נוראית התחלתי להשתולל, תוך ניסיונות נואשים מצדי לעקור אותה מגופי. רק בעזרתם של שני עובדים סניטארים שהוזעקו לחדרי, הצליחו האחות והרופא להשתלט עלי, וקשרו אותי בידי וברגלי לפינות המיטה.
כך שכבתי עקוד במיטתי כארבעה ימים בעודי נחנק לסירוגין מאותו מכשיר נוראי, ששימש בדרך כלל לפיטום אווזים, וכעת פעל פעולה הפוכה: הוצאת נוזלים מיותרים מקיבתי. בנוסף לזונדה הנוראית חוברתי לאינפוזיה מפוארת שנועדה להזין אותי בנוזלים. אם לא היה די בזה, חשתי בשתי צינוריות שחוברו לצד ימין של מותני וניקזו את הנוזלים מגופי. אחיות המחלקה ניסו לנחם אותי כי במהרה ישלפו מגופי את הצינוריות, שגרמו לי להרגיש כמו ניסוי חקלאי בטפטפות, ומדי חצי שעה הקפידו להרטיב את שפתי היבשות. באותה עת הרטבת שפתי הייתה הדבר המשמעותי ביותר שציפיתי לו כל היום.
רק לאחר ששלפו את הזונדה מגרוני התקשרתי להורי והודעתי להם שאני מאושפז בבית החולים סורוקה בבאר שבע. בתוך שעות ספורות הופיעו בחדרי הורי מלווים באחי ואחותי, ומיד אחריהם התייצבו חברי פלץ ומודריק. להורי לא סיפרתי במדויק את פשר פציעתי, אך מחברי לא הסתרתי דבר. הבעת ההלם על פניהם העבירה לי במדויק את תחושתם. שניהם לא הבינו איך יכולתי לפעול כפי שפעלתי. הם לא הבינו איך ציניקן וניהיליסט כמוני יכול לקבל קשה כל כך הורדה בדרגה, שנראתה בעיניהם פעולה סתמית ובלתי נחשבת. בהמשך הודו בפני כי חשבו - בייחוד לאור הדחתי העצמית מבה"ד 1 - כי דרגותי ומעמדי הצבאי היו שוליים בעיני. נסה להסביר להם שלא הורדת הדרגות הובילה לתגובתי כי אם ההשפלה הפומבית שעברתי.
ביום ראשון, ה-22 באוקטובר, ציפתה לי הפתעה נוספת. אלה הופיעה על מפתן חדרי, חיוך רחב על פניה וזר פרחים ענק בידיה. לא הבנתי כיצד נודע לה שנפצעתי, כי הרי לא טרחתי לספר לה ולמרבית חברי על פציעתי, כדי שלא יראוני שוכב חסר אונים. אולם הסתבר כי למרות דרישתי לנצור בלבם את דבר אשפוזי התקשרו אליה פלץ ומודריק וטרחו לעדכנה. אלה ניצלה את השביתה בתיכונים שהייתה אז בשיאה ומיהרה לבוא. לאחר מספר שאלות נימוס מביכות החלטתי, לראשונה מאז אשפוזי, לרדת מהמיטה ולצאת למזנון בית החולים לשתות סוף סוף קפה שלא בכוס הפלסטיק הכחולה הדהויה של בית החולים.
אחזתי במוט האינפוזיה בידי הימנית, גררתי אחרי את צינורות הניקוז שהשתלשלו ממותני וירדתי מהמיטה בסרבי בתוקף לניסיונות העזרה של אלה. סירבתי גם לניסיונותיהן של האחיות למנוע ממני לצעוד לבדי ודחיתי את הצעתן להיעזר בכיסא גלגלים. וכך גררתי את עצמי, החייל הגיבור והעיקש, ביחד עם אלה לקפה ראשון של כאילו בית קפה במזנון יעל של בית החולים. דיברנו על הא ועל דא אך כל ניסיונותיה לדלות ממני פרטים אודות נסיבות פציעתי נתקלו בהתחמקויות אלגנטיות מצדי. רק הגעתם של הורי המפוחדים שלא הבינו לאן נעלמתי ותרו אחרי במרחבי בית החולים, קטעו למעלה משעתיים שוברות שגרה.
עשרה ימים לאחר אשפוזי דרשתי לעזוב את בית החולים במטרה לעבור לשיקום בבית קיי בנהריה. הרופאים סירבו לשמוע זאת, ורק לאחר שחתמתי כי אני לוקח אחריות על כל החמרה במצבי השתכנעו להעניק לי את מכתב השחרור המיוחל. בהמשך אגלה כי זה יהפוך להרגל של קבע אצלי.
בשלושת הימים ששהיתי בביתי, עד למעבר לשיקום, ביקרו אותי עשרות בני משפחה וחברים. עדיין הייתי חלש והתשישות עוררה בה רצון עז לקטוע את זרם הביקורים האינסופי. רק ביקוריהם של אלה ופלץ בשישי שבת הקלו על תחושת הקבס שתקפה אותי השכם והערב לנוכח האמפטיה והדאגה, המעושה לפעמים, שהמטירו עלי מבקרי.
בסוף הגיע יום ראשון המיוחל, ומוקדם בבוקר עליתי על הרכבת בדרך לשיקום בבית קיי.
הגעתי לבית קיי לקראת עשר בבוקר ומיד התקבלתי לבדיקה אצל רופא הבית ולשיחה עם עובדת סוציאלית צעירה שפירטה בפניי את הפעילויות במקום. הקשבתי לדבריה והנהנתי מדי פעם, אף שראשי היה במקום אחר. יום ראשון לפני שבועיים, באותה שעה, ברפידים, לשכתו של אמזלג, משפט דרייפוס או במקרה שלי משפט מיכאל. אחר כך ליוותה אותי העובדת הסוציאלית לחדרי והציגה בפני את שלושת שותפי לחדר - קצין ושני חיילים שנפגעו בתאונת דרכים. לאחר שהלכה סיפרו לי השלושה בקצרה על הפעילויות במקום והנחו אותי כיצד להתחמק מהמשעממות שבהן.
ספינת הדגל הייתה פעילות הריפוי בעיסוק. מביקורי אצל חברי פינצבסקי – אשר נשרף בבלוזה לאחר שבדל סיגריה דולק שהושלך בשק"ם פגע בחומר הדליק שעבד עמו בעת שהתכונן למסדר המפקד – זכרתי מיני תוכים וחיות אחרות שצורתם הותוותה בעזרת מסמרים על לוחות עץ, וצריך היה לקשטם בחוטים צבעוניים. ואכן בהגיעי לאולם הריפוי בעיסוק קיבלתי לידי לוח עץ, סט חיות מאוירות שהייתי אמור להעביר את דמותן באמצעות נייר קופי אל הלוח, פטיש קטן, קופסת מסמרים, סלילי חוטים צבעוניים ויאללה לעבודה... מרתק זה לא היה!
לאחר ארוחת הערב התכנסנו בדרך כלל בחדרנו, לפעילות גיבוש חברתית מטעם עצמנו. לא פעם הצטרפו אלינו נערות צעירות מנהריה שהתחלפו מדי ערב, כאילו חילקו ביניהן את הערבים על-פי תורנות. הן התייחסו לתפקידן ביראת קודש, הקפידו מדי לילה להעלות לנו את המורל ולאחר שבאנו ארבעתנו על סיפוקנו דאגנו לשלוח אותן הביתה, על-מנת שיאזרו כוחות ללילה הבא.
אולם כמו כל דבר טוב, גם שהותי בבית קיי הסתיימה, ולאחר כשני חודשי שיקום השתחררתי הביתה. ניסיונותי לחזור לשירות פעיל נדחו עקב מגבלותי הפיזיות הקשות, ונאלצתי להשתחרר מהצבא כנכה צה"ל בעל פרופיל 24 שנקבע לי לשנתיים. מי ידע שאחזור לשירות מהר ממה שחשבתי, ועוד כטנקיסט על אותו דגם טנק שהורחקתי ממנו מכורח הנסיבות ששמן היה אמזלג!
