פרידה מענווה

אווירת עצב של פרידה שורה על פרשת השבוע הקצרה שלנו, פרשת וילך. פרשת הפרידה האישית של משה מהעם. העם כולו בפתח הארץ המובטחת, מחלקים נחלות, מתכוננים לחיים חדשים, ומשה עומד לעזוב. ללכת בדרך כל בשר.

"וילך" היא הפרשה הנקראת בשבת הראשונה לשנה זו – שנת תשע"ג. היא מרמזת לנו על מה שנדרש מאיתנו כדי להתחיל נכון את השנה החדשה. כדי להשלים את התשובה השלמה שלנו - ענווה. וזהו היסוד החשוב ביותר לעבודת השם.

לאחר כל פרשיות התוכחה, החינוך והלימוד - הצידה לדרך שהותיר משה לבני ישראל, אין הוא פורש לאוהלו. הוא ניגש לבני ישראל, איש-איש באוהלו, ונפרד מהם. ודברים יפים מלמד אותנו על כך הרש"ר הירש - על ענוותנותו ופשטותו של משה המנהיג. "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל בני ישראל" [דברים ל"א, א']. והרי כבר אמר לפניהם. ובפרשת ניצבים כבר עמדו לפניו ושמעו את כל שהיה לו להגיד. ובכל זאת – "וילך משה...אל כל בני ישראל".

"הנה כי כן, לא קרא משה לעם לבוא אליו, לא הקהיל אותם לאסיפה כפי שרגיל היה לעשות בזמנים שהיה עליו לדבר אל בני ישראל בשם ה', אלא 'וילך' – בעצמו הלך אל העם כדי להיפרד ממנו בפשטות גמורה המתאימה למי שהכתוב מעיד עליו: 'והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה' [במדבר י"ב, ג']". מצמרר ונוגע ללב.

כי קרבו ימיו למות

משה, כבר בן 120 שנה, שהנהיג את העם הזה במדבר, הוציאו ממצרים, היפך את חיי העבדים שלא שמעו לו בתחילה מ"קוצר רוח ומעבודה קשה" [שמות ו', ט'], הפכם לעם סגולה בהדרכה ישירה של הקדוש ברוך, נאלץ היום, בפתח הכניסה ההיסטורית והמרגשת לארץ המובטחת, לעזבם. כי קרבו ימיו למות.

והוא מתנצל בפני העם, הרגיל שיש לו מנהיג דואג ואחראי אליו אפשר לפנות וממנו אפשר לקבל הדרכה והכוונה בכל מצב – גופני, נפשי, רוחני, מלחמתי, ומסביר: "בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום לא אוכל לצאת ולבוא" [שם ל"א, ב']. כבר "אני זקן ואין לכם עוד תועלת ממני" [על-פי הרמב"ן]. שהרי כל הנהגתי הייתה רק שליחות והיא הגיעה אל קיצה.

"באותה שעה התברר לכל, שמנהיג זה מעולם לא חש עצמו 'יחיד סגולה' הנישא מעל העם כולו. הוא ידע כי רק שליחות הוטלה עליו. שליחות הגאולה ממצרים ותפקיד הנחלת התורה לדורות. אין השליחות מקנה לו זכויות יתר מעבר לנחוץ. על כן, כשהסתיימה השליחות ויורשו, יהושע, נבחר, היה הדבר פשוט בעיניו, שהוא חייב להיפרד לא על-ידי טקס פרידה רשמי מעל במה מוגבהת, כי אם לומר להם את דבריו האישיים מלב אל לב, כשווה בין שווים" [מתוך "פרשה ופישרה", פרשת וילך, הרב משה גרילק].

אחריתו של בשר ודם

וזה כל האדם – וגם משה, המנהיג הדגול שעלה למרום והיה כמלאכי השרת, האיש שדיבר עם האלוקים פה אל פה, משה שקרן עור פניו – הן "מקרה אחד יקרה את כולם" [קהלת ב', י"ד] – וגם הוא צריך ללכת. ועל כך נאמר במדרש דברים רבה ט', ב': "זה שאמר הכתוב [קהלת ט', י"א]: 'שבתי וראיתי תחת השמש, כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם, וגם לא לנבונים עושר וגם לא ליודעים חן כי עת ופגע יקרה את כולם'.

"אמר רבי תנחומא: המקרא הזה מדבר במשה. כיצד? 'כי לא לקלים המירוץ' – אתמול היה עולה לרקיע כנשר, עכשיו היה מבקש לעבור את הירדן ואי נו יכול, שנאמר: 'כי לא תעבור את הירדן הזה' [דברים ג', כ"ז]. 'ולא לגיבורים המלחמה' – אתמול היו מלאכים מרתתין לפניו, ועכשיו הוא אומר: 'כי יגורתי מפני האף והחימה' [דברים ט', י"ט].

"וגם לא לחכמים לחם (לחם זו תורה)... אתמול עלה משה החכם ויורד לנו משם את התורה, ועכשיו ניטלה ממנו וניתנה ליהושע בן נון. וגם לא לנבונים עושר – אתמול היה מסיח כעשיר 'שוב מחרון אפך' [שמות ל"ב, י"ב], 'סלח נא לעוון העם הזה' [במדבר י"ד, י"ט], ועכשיו הוא מסיח כרש – 'ואתחנן'.

"וגם לא ליודעים חן – אתמול היה יודע היאך לרצות את בוראו [במדבר י', ל"ה-ל"ו] 'קומה ה", 'שובה ה", ועכשיו, משנתחנן כל שבעת הימים – לבסוף אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'הן קרבו ימיך למות' [דברים ל"א, י"ד]".

וכך גם לפני מותו אנו לומדים מוסר גדול - ענווה וקבלת הדין. הוא נפרד מהעם אותו הנהיג ומשאיר לנו מורשת נצחית, מורשת של ענווה והכרה בארעיותו של הקיום בעולם הזה. וכן הכרה שמנהיגות היא רק שליחות. וגם היא מסתיימת. גם לו יש תחליף. הלא הוא יהושע בן נון תלמידו. וכך עמד לפניהם, "נטל שתי ידיו והניחן על ליבו ואמר לישראל: ראו אחריתו של בשר ודם" [מדרש תנחומא ואתחנן ו'].