מספרים על רבי חיים מבריסק, מגדולי רבני המאה ה-20 וראש שיטת בריסק הקפדנית, מאבות תפיסת ה'חומרעס', שציווה בליל יום הכיפורים, שלא להתחיל בתפילת כל נדרי, והוא עצמו עלה לבימה ודרש מן הציבור ללכת הביתה ולהביא במו ידיו רובלים במזומנים, על-מנת לאסוף בליל יום הכיפורים, בבית הכנסת, את מלוא הסכום שנדרש כדי לקיים מצוות פידיון שבויים ולהציל יהודי שנתפס בידי שלטונות הצאר.
פעם אחרת, כשפרצה מגיפה בעיר והרופאים שטרם נתוודעו לפלאי האנטיביוטיקה, הכריעו שרק אכילה ביום הכיפורים תציל ממוות, עלה שוב לדוכן, וקרא לכולם להפר מיד את הצום, ללכת הביתה ולהתחיל לאכול, והוא עצמו שלף דבר מאכל, בירך ואכל לעיני כולם בעיצומו של יום הכיפורים.
"רבינו", נזדעזעו חסידיו של הגאון הליטאי המחמיר. "עד כדי כך אתה מיקל במצוות יום הכיפורים, שהיא מדאורייתא?"
השיב רֶבּ חיים: "לא שאני מיקל במצוות יום הכיפורים, אלא שאני מחמיר עד מאוד במצוות פיקוח נפש".
אלא שבזמננו נתהפכו היוצרות בכל המוסדות הדתיים העומדים לשירות הציבור, ובמקום להקל בעניינים שבפיקוח נפש, נתלים במיני 'חומרעס' שלא שיערום אבותינו. כך מקימים נגדם מוסדות אלה – הרבנות הראשית, בתי הדין הרבניים, רבנויות הערים והמועצות הדתיות - חומות ניכור עבות יותר וגבוהות, וגורמים להתרחקות מתמשכת של הציבור הרחב מהם, עד כדי היווצרות של סכנה אסטרטגית לעתידה של המדינה היהודית.
כוחא דהיתרא
עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, אינם רק ימים של סליחה, מחילה וכפרה, אלא גם תקופה של חשבון נפש. עצם תהליך התשובה יכול להתקיים רק על בסיס של חשבון נפש. ותשובה אמיתית אפשרית, רק כשמתקיימים כל השלבים שלימדנו מורנו הרמב"ם: הכרה בחטא ועזיבתו, חרטה על העבר, וידוי בהווה וקבלה לעתיד.
הציונות הדתית חייבת בחשבון נפש, לגבי התנהלותה בנושאים שבין אדם לקהילתו, למדינתו, לעמו. הציונות הדתית, שנטלה על עצמה אי אז, לדאוג לכלל ישראל, לא עשתה זאת בשנים האחרונות בכל הנוגע למעמדם ההולך ונשחק של מוסדות הרבנות, עד כי נדמה שהעדיפה להפקירם לטובת חוגים שהרחיקו את הרבנות מן הציבור הרחב. יותר ויותר אירע, שכל אימת שנוצר מגע כלשהו בין הציבור לבין המוסדות הרבניים, התרחשה התנגשות חזיתית, שקיימה 'בהידור' (ושלא במשמעות המקורית, כמובן) את דבריו של התנא שמעיה, בן זוגו של אבטליון: "שנא את הרבנות"...
לא שהמוסדות הדתיים צריכים לחרוג מן ההלכה. חלילה וחס. אין רבנות ואין יהדות ללא ההלכה המסורה בידינו. אבל כשיש מקום להקל, ולנהוג בשיטת כוחא דהיתרא עדיף, והכל במסגרת ההלכה, למה להחמיר? למה לא להבחין בין עניינים שהם מעיקר הדין לבין תחומים שאינם אלא בגדר הידור מצווה, סתם 'חומרעס' שלא שיערון אבותינו, שמתאימים ליחידי סגולה אך לא ל'עם שבשדות'.
תוצאותיו של מצב זה עגומות להחריד. קחו למשל את העליה המתמשכת במספר היהודים בישראל, המוותרים על נישואים כדת משה וישראל. בכל שנה קטן מספר הזוגות הישראלים הנישאים כדת משה וישראל ועולה מספרם של המעדיפים טקס אזרחי זר וקר, חסר כל ייחוד והשראה, אצל עורך-דין בארץ או במשרדי עירייה כלשהי בחו"ל. הצעירים בישראל, דווקא ברגע המרגש ביותר בחייהם, אינם מתחברים לרב מהרבנות: הם לא מבינים את השפה העילגת ולא את הבדיחות החבוטות, לא משלימים עם המראה הגלותי ולא עם האיחורים הבלתי נסלחים, לא מבינים את המילים הסתומות של הכתובה ולא את פשר ההתנשאות המבצבצת במהלך הטקס. אין ספק, שאם הגל הזה עוד יגבר, תיווצר סכנה אסטרטגית חמורה להמשך בניינו וקיומו של העם היהודי בארצו.
סטנדרטים כפולים
סלידה קיימת בציבור הרחב מכל מגע עם בתי הדין הרבניים, המחמירים במקום שיש להקל, ומזעיפים פנים במקום שצריך להפגין פנים מאירות. הציבור הרחב בישראל, אינו מוכן לקבל בשלוות נפש, את יהירותו של דיין קנאי אחד, שבהבל פה ובקלות דעת נפשעת, ביטל בסיטונות את גיוריהם של עשרות חיילי צה"ל. מדיינות שכזו, שאינה מתחשבת במציאות, הציבור בורח, ומבחינתו בצדק (שיא האבסורד בסיפור הזה היה בכך, שאותו דיין הסתמך על חוות דעת לכאורה של הרב אלישיב זצ"ל, בעוד שהרב אלישיב עצמו פסק ב'פרשת האח והאחות', 1972, שגיורים, כיוון שנעשו, שום כוח שבעולם אינו יכול לבטלם). אילו נתמנו דיינים המחוייבים חד-משמעית לפסיקות הרבנות הראשית ולמסורת הפסיקה של הרבנים הראשיים הקודמים, למן מרן הראי"ה קוק זצ"ל ועד לייבלח"א הרב
עובדיה יוסף, הכל היה נראה אחרת.
סיפר בהקשר זה ידיד משפטן, שהזדמן לו להופיע בפני בי"ד רבני, ומחמת חוסר נסיונו באשר לסדרי הדין בביה"ד הרבני התייעץ עם עמית מומחה וביקש לברר אצלו: מהם הכללים הנהוגים בביה"ד הרבני? תשובה הדהימה את השואל: "יש בבתיה"ד הרבניים רק כלל אחד – שאין שום כללים!".
אותו עו"ד גילה שמועד הדיון שנקבע לו אינו אפשרי בשל התחייבויות מקודמות. בצר לו הוא שטח קושי זה בפני עורך הדין בא-כוח הצד שכנגד. הלה הדהים אותו: "אין בעיה, אני מרים טלפון לדיין ומבקש דחיית הדיון". למותר לציין ששום עו"ד אינו מעלה על דעתו לתאם כך מועדי דיון במערכת המשפט האזרחית.
או למשל הקושי של הציבור הרחב להסכין עם ההתנשאות המופגנת כלפיו בעת שמי מהציבור נזקק לשירותי הרבנות המקומית והמועצה הדתית. (כן, כן, בוודאי לא בכל מקום, אבל בכל מקום שזה קורה, זה מקום אחד יותר מדי). הציבור מצביע ברגליים ובפה: מתרחק מכל מגע עם הגופים הנתפסים בעיניו אנאכרוניסטים, ומותח ביקורת חריפה כנגד התחושות המלוות אותו בעת ההזדקקות למוסדות אלה, עד כדי ניסיונות, שלעתים מצליחים, לחמוק משירותיהם.
לא פעם גורמת התנהגותם של רבני ערים להתרחקות מהם ומתורתם, וכבר שמענו על יהודים שומרי תורה ומצוות, שמחרימים את רבני העיר שלהם. מסתבר שהציבור, למרות השמועות המרושעות על היותו עדר חסר בינה, אינו מסוגל לעכל את הדאבל-סטנדרט שמפגינים רבני ערים מסויימים: הם מכשירים בתי עסק למזון ובתי אוכל, אבל אינם מוכנים להכניס לפיהם דבר מן המוצרים שקיבלו את הכשריהם.
הם מקבלים משכורתם בעין יפה מקופת הציבור, אבל מסרבים להשתתף (מתוך תפיסה אנטי ציונית מופגנת) בחוויה שבאמירת התפילה לשלום המדינה ו'מי שבירך' לחיילי צה"ל, ומחרימים את תפילות יום העצמאות בקהילותיהם. ויש גם, אומנם מעטים, שהופכים את אנטי ציוניותם לדגל וחתומים על פשקווילים מסלידים, שתוקפים מתוך כס הרבנות את הרעיון הציוני, שהוא בעיניהם אם כל חטאת. זכותם כמובן לחשוב כך, אבל לא על חשבון הציבור ולא מכס הרבנות. והציבור – בעיקר הציוני-דתי אבל גם הכללי - רואה, ונשמט מכל שיג ושיח עימם. לא מדובשם ולא מעוקצם.
עוד? – קחו את היחס במקוואות לכלות המגיעות לטבול ערב הנישואים. במקום לקבל אותן במאור פנים, עם פרח ושוקולד, נתקלות בבלניות זעומות וזעופות, חקרניות ודקדקניות, ההופכות את מה שאמור להיות חוויית היטהרות, לטראומה משפילה.
הנה סיפור באשר להתנהגות כלפי כלות: מנהל תיכון חילוני, דווקא בחור חובש כיפה סרוגה, נתבקש על-ידי אחת המורות, צעירה חילונית כמובן, לשחרר אותו מעבודתו ביום המחר. "אני מתחתנת בעוד ימים ספורים", הסבירה, "והרב דרש אישור מדריכת כלות. התקשרתי לרבנות ודברתי עם המדריכה וקבעה לי תור למחרת ב-8:30, וטענה שאין זמן אחר. לא מצאתי מדריכה אחרת ואין לי ברירה".
המנהל: "מחר את תלמדי כרגיל, ועם מדריכה לא תהיה בעיה".
המורה: "טוב, סדר לי אתה מדריכה".
"לזה התכוונתי", השיב המנהל, שלף את הסלולרי, חייג למדריכה מארגון רבני צוהר, ולתדהמתה של המורה נקבע לה על המקום מועד נוח לכולם. הוסיף המנהל: "זוהי מדריכת הכלות הכי נחמדה שיש, למרות שהיא אחותי".
המפגש עם המדריכה, שעלול היה להיות דוחה והזוי (מבחינת הכלה), היה דווקא נעים ונחמד. המיפגש הסתיים בכך שהכלה סיפרה שחתנה המיועד הציע לה נישואים בכך שהעניק לה זוג פמוטים, ומעתה היא לא רק תציב אותם לנוי בסלון אלא תדליק נרות מידי כניסת השבת, ותתפלל לא רק למענה ולמען בן זוגה אלא גם למען מדריכת הכלות הנחמדה... אפשר, מסתבר, גם אחרת.
לחזק התורה וכבודה
כל התיאורים הללו, שהובאו כאן על קצה המזלג, יכולים היו להימנע אילו ישבו בראש הרבנות הראשית, בבתי הדין, ברבנויות הערים, במועצות הדתיות, רבנים מסוג אחר. תלמידי חכמים עם ראש אחר, עם שפה אחרת, חזות אחרת, תפיסה אחרת. כאלה שגם לחמו עם חילוניים באותו צוות בטנק שבחזית ההגנה על עם ישראל.
היום כבר אפשר למצוא רבנים כאלה. הם נמצאים בארגון צהר, אבל לאו-דווקא שם. גם בארגון רבני 'בית הלל', וגם בישיבות הגבוהות ובמכוני הלימוד והמחקר, מצויים ושוקדים על תורתם רבנים שכאלה, שמבינים את שפת ימינו. קם דור של רבנים, שמסוגלים להחזיר לציבור את ההזדהות הטבעית שלו עם מסורת אבות. שמסוגלים לקשור בעבותות של אהבה את הציבור המתנכר לזהותו היהודית שהלכה ונשחקה.
מהפיכה ברבנות הראשית, ברבנויות הערים, בבתי הדין ובשאר המוסדות רק תועיל לקרב בין הציבור המתרחק לאבינו שבשמים, ותגשים את חזונו של הראי"ה קוק: "הרבנות צריכה לעמוד על מרום הפיסגה של תחיית האומה ולהיות עמלה עם הציבור בכל פינות החיים של הבנין והיצירה הלאומית. הרבנות... זה הכוח הנעלה שהחזיק את נשמת האומה ועורר אותה לחיים שלימים ומתוקנים. הרבנות תשפיע... לקרב את הלבבות... ולחזק התורה וכבודה, על אדמת הקודש".
אוי, כמה שזה נכון. יותר מאשר אי פעם.
