דרך התנהלותו של הדיון הציבורי בארץ מעוררת אצל רבים תחושת שאט-נפש. הדמגוגיה וחוסר היושר זועקים לשמים. זכותו של אדם לחשוב אחרת מזולתו, אבל בלתי-נסבל להחליף עמדות כאילו היו גרביים, רק כדי שיהיו תואמות למסקנות הרצויות.
לו הייתה לנו תוכנית סאטירית רצינית, הייתה עושה מטעמים מהבאת הקלטות וציטוטים שבהם אישי-ציבור, פרשנים ואנשי-תקשורת טוענים דבר והיפוכו, הכול לצורך המטרה.
שאלת הסרבנות היא עניין כבד ורציני, בין שהיא באה מימין ובין שהיא באה משמאל, בין שהיא נובעת מנימוקים דתיים ובין שהיא נובעת משיקולים פציפיסטיים. חוק הוא חוק וצבא הוא צבא, אבל מגיע רגע שאדם עומד מול מצפונו ושואל מהו הגבול שאותו לא יהיה מוכן לחצות, יהיה המחיר אשר יהיה.
יכול אדם לקבל את אפשרות הסירוב במקרה של התנגשות עם צו המצפון - וזו עמדה לגיטימית. יכול אדם לשלול את הסרבנות בכל מקרה ובכל מצב ולהעמיד את ערך הציות לחוק ולפקודות מעל הכול - וגם זו עמדה שיש בה היגיון מסויים. אבל לא ייתכן להתייחס בהבנה ובהזדהות לסרבנות משמאל, ובה-בשעה להשתלח בשצף-קצף נגד רבנים ואישי-ציבור שקובעים מהו גבול הציות על-פי הכרתם.
חוקים לא-לגיטימיים
אמרנו כי יש הגיון מסויים בתפיסה הקובעת את הציות לחוק ולפקודות כערך עליון, אבל אנחנו איננו שותפים לה ואף רואים בה סכנה. החוקים והפקודות הם כללי-המשחק שבמסגרתם מדינה וצבא יכולים להתקיים, אבל הם אינם יכולים להיחשב ערך עליון. מעליהם עומדים ערכים חשובים יותר, והם קובעים את גבולות הציות לחוק ולפקודות.
לנו, היהודים, יש חוק עליון, העומד מעל כל חוק אנושי - התורה. אם יחוקק חוק או תינתן פקודה הסותרים את התורה, ברור שלא נציית להם. כבר עברנו בתולדותינו מאבקים מול חוקים כאלה - מגזירות אנטיוכוס ועד חוקי המשטר הקומוניסטי. אלה היו חוקי-מדינה לכל דבר, ואף-על-פי-כן היה ברור לכל יהודי שאין לקיימם, כי הדבקות בתורה עומדת מעל כל חוק.
ובעצם, לא רק יהודים מאמינים אינם מוכנים לקבל את החוק כסמכות-על. כל אדם בעל מצפון וערכים סבור כך. המפלגה הנאצית בגרמניה עלתה לשלטון בדרך דמוקרטית, אך העולם כולו רואה בה שלטון מתועב. חוקי נירנברג היו חוקיים לחלוטין, ובכל-זאת היו פשע.
ערכי המוסר הבסיסיים עומדים מעל לחוק, ובמקרה שהשלטון דורס את הערכים האלה, אין לציית לו ואף חובה להתייצב נגדו.
אפילו במסגרת צבאית, שבה נקבע ערך עליון לקיום פקודות, יש ערכים שמעל לחובה לציית לפקודה. חייל בצבא יודע, שאם תינתן לו פקודה 'בלתי-חוקית בעליל' - עליו לסרב למלאה. יתרה מזו, אם יציית וימלא פקודות כאלה, בטענה שהוא חייל פשוט הממלא פקודות - הוא צפוי לעמוד לדין. ברור לחלוטין שמעל היותו חייל הוא קודם-כל אדם המחוייב לערכי-יסוד בסיסיים.
להגן ולא לעקור
כשם שחברה אנושית נאורה אמורה לעודד אנשי-רוח ומוסר לקבוע את גבולות הציות לחוקים ולהגדיר את הערכים האנושיים הבסיסיים, כך חברה יהודית בריאה מצפה מרבני ישראל להגדיר את המצפון היהודי ולמתוח את הקו שאין לעברו. אותה תורה שמצווה עלינו לשמור שבת, קובעת הלכות גם בענייני פיקוח-נפש ובמצוות יישוב ארץ-ישראל.
יש התובעים להשאיר את ההחלטה אם לבצע פקודה כזאת אם לאו לשיקולו האישי של כל חייל ולא לתת פסק-הלכה גורף. ההיפך הוא הנכון: דווקא בגלל חשיבותו של הציות לחוק ולפקודות הצבא, שבלעדיהם עלולה להיווצר אנרכייה, אי-אפשר להשאיר זאת לשיקולו של כל פרט, אלא זו שאלה כבדה ואחראית שרק גורמים ברי-סמכא צריכים לתת עליה את דעתם ולקבוע הלכה ברורה. אם כל אחד ואחד יקבע לעצמו את גבולות המותר והאסור, עלול להיווצר תוהו ובוהו.
זה בדיוק המקום שבו הציבור פונה למקורות הסמכות שלו, כדי לברר היכן הגבולות ואיפה עוברים הקווים האדומים. ואם הרבנים סבורים שפקודה לעקור יישובים יהודיים בארץ-ישראל היא חציית קו אדום ערכי ומוסרי, שמכריע את הכף לטובת סירוב פקודה - מחובתם להנחות את הציבור כיצד לנהוג.
הרבנים שקבעו כי אין לציית לפקודה לעקירת יישובים בארץ-ישראל מבטאים את קול המצפון היהודי. זה מצפונו של חייל יהודי שמתגייס לצה"ל כדי להגן על יהודים ולא כדי לעקור יהודים מבתיהם, להחריב את יישוביהם ולהרוס בתי-כנסת. מה לא ברור כאן?
