ה
התנגחות בין
שלי יחימוביץ' ל
נחמיה שטרסלר, באולפן שישי של ערוץ 2, ו
המתקפות ההדדיות שבאו לאחר מכן, מעידות על אופייה (הילדותי משהו) של מי שמבקשת להנהיג את מדינת ישראל. אך, יותר מכל, היא מעוררת דיון (שלא קיים) על המחדלים של ועדי העובדים הגדולים בישראל.
בואו נתחיל בהבהרה - ועדי עובדים הם מאבני היסוד של כל כלכלה מתוקנת במדינה דמוקרטית. הם מבטיחים שמירה על זכויות עובדים, ובעיקר נותנים כוח לעובד הפשוט. אלא שמאז קום המדינה, ועד היום, משמשים הוועדים בעיקר כאמצעי לדאגה ל"אנשי שלומנו" (הכינוי שניתן לאיש מפא"י שנהנה מפרוטקציה).
בשני העשורים האחרונים החל תהליך מאסיבי של הפרטה. המדינה הבינה, סוף-סוף, שמה שעושים שלושה עובדי מדינה בעשר שעות, יכול לעשות שכיר אחד בחברה פרטית בשעתיים. פרופ' מילטון פרידמן, אחד מאבות הכלכלה הליברלית המודרנית, אמר זאת בפשטות: "אף אחד לא נזהר עם כספם של אחרים כפי שהוא נזהר עם כספו". עיקרון יסוד זה עמד מאחורי עשרות הפרטות שנעשו: החל בהכנסת הקייטרינג לצבא וכלה בפינוי הזבל ברחובות העיר.
אלא שלא את הכל אפשר להפריט. בחלק מהמקרים, מדובר בסיבה עניינית, כמו צורך ביטחוני. במקרים אחרים מדובר פשוט בהפעלת שריר של הוועדים מול המדינה. אחת הדוגמאות הקיצוניות לכך ניתן היה לראות במו"מ שנעשה מול יו"ר ועד עובדי הרכבת לשעבר, גילה "חסרת הרסן" אדרעי.
בעוד שהמדינה חשבה על הורדת ההוצאה על אחזקת הרכבות במיליוני שקלים, לטובת כ-35 מיליון הנוסעים שמשתמשים בהן בשנה, חשבה אדרעי איך היא שומרת על כיסם של 30 עובדי מחלקת האחזקה. הבטחות לפיצויים ואף למשרות חלופיות בחברה החדשה לא הועילו. לבסוף, המדינה נאלצה לשלם
"כופר" של כ-100 מיליון שקל לעובדי הרכבת בתמורה לשקט תעשייתי.
מאבקים בריוניים חדשות לבקרים שאלו את עצמכם: האם במקום העבודה שלכם פועל ללא השכלה משתכר במשכורת של עשרות אלפי שקלים? או מתי בפעם האחרונה קיבלתם שי לחג בשווי של כמה אלפי שקלים? כנראה שאף פעם. בו בזמן, אלפי אנשים בארץ חיים כאילו ישנה הילה מעל ראשם. אחרת, כיצד ניתן להסביר את העובדה שנתב בנמל או בקר ברשות שדות התעופה,
מרוויח כמו נשיא אוניברסיטה או מנהל בית חולים (כ-60 אלף שקל)? שעובדי מדינה מקבלים בונוסים מנופחים, ללא שום קשר ליעילות שלהם? או למשל מדוע עובדי מפעלי ים-המלח מקבלי שי לחג בשווי של
3,000 שקל? בד-בבד, יספרו לנו שאין מאיפה להביא כסף להוזלת החשמל, המים ושאר השירותים הציבוריים.
מה קורה כשההנהלה מעזה לערער על האינטרסים של הוועדים? או אז מתגלה הוועד במלוא הדרו. ההנהלה רוצה להתעסק עם תוספות השכר של כמה עשרות עובדי נתב"ג? ועד העובדים ישבית את נמל התעופה. כך אנו מקבלים מאבקים בריוניים שמתעוררים חדשות לבקרים, כל פעם בתחום אחר. עצירת הייבוא מחו"ל, פגיעה בתיירות וכולי, אינן מעניינות את ועד עובדי נתב"ג בבואם להשבית את המרחב האווירי של מדינת ישראל.
בזבזנות בקרב ועדי העובדים הגדולים רק לאחרונה פורסמה
תוכנית שאפתנית של עיריית חיפה, שסופסוף "גילתה" את תרומתה של הגישה לים לתיירות המקומית. העירייה רצתה להרחיב את הפנינה התיירותית, המושבה הגרמנית, עד לקו החוף. בכך היא קיוותה לחקות את המודל של ברצלונה ולהגדיל את התיירות במאות אחוזים. נשמע טוב? לא לעובדי נמל חיפה, שהבהירו לראש העיר שאם עובד אחד יפוטר, או אף יוזז, נמל האספקה העיקרי של ישראל יושבת.
ועדי העובדים הגדולים מכניסים את המשק לדילמה כפולה - מצד אחד, המגזר הציבורי, לרוב, מציע עובדים פחות יעילים, בתמורה לעלויות העסקה יותר גבוהות. מצד שני, אפשר רק לחלום על התייעלות או מיקור חוץ, בשל בריונות הוועדים. כך אנו מקבלים שירות לא יעיל במחיר מנופח.
הדיון הציבורי הער בנוגע לסוגיות הכלכליות-חברתיות, שמתנהל מאז פרוץ המחאה, לא דן כלל בבזבזנותם של ועדי העובדים הגדולים והתופעות שהם מביאים עמם. עובדה זו מצערת במיוחד לנוכח העובדה שמאבק נגד הוועדים הגדולים יכול להיות יותר קונצנזואלי ויעיל ממאבקים בקבוצות אחרות שמאתגרות את הכלכלה הישראלית, כמו המגזר החרדי והערבי. לנו, כאזרחים, לא נותר אלא לקוות שמופע ההתפרצויות האחרון של שלי יחימוביץ' יעורר סוף-סוף את השיח הציבורי בעניין, ודורשי הצדק החברתי יפסיקו להתעלם ממה שלא נוח להם.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
