הצדק עם השופטת אבניאלי

השופטת אבניאלי עובדת במקום עבודה שדורש שיקול דעת ואחריות על חיי אחרים. למקום העבודה הזה קוראים בית המשפט. על-פי שיקול-דעתה יישק דבר. אני יכולה להניח בסבירות גבוהה, שאחרי שמסתיים יום העבודה בבית המשפט, לערך בשעות הצהריים, השופטת אבניאלי, ככל שופט בישראל, נוסעת הביתה עם קלסרים, ועוד קלסרים ועוד קלסרים, ומתחברת מביתה אל מערכת המשפט. אני מניחה שטרם היא עוצמת את עיניה, היא שוקלת בראשה את העדים שבאו לפניה, ומתהפכת לא אחת בשינה טרם היא מכריעה כך או אחרת, בין אם בדיני נפשות ובין אם בדיני ממונות. בקיצור, היא זקוקה לשקט שלה, אתם יודעים. היא בכל זאת מכריעה מי מאיתנו יישלח לקלבוש ומי ישב בבית. מי ישלם למי. מי אבא של מי. ולא, אני לא מתייחסת לשופטת אבניאלי קונקרטית, אין לי מושג מה הם תחומי שיפוטה. שופטים, ככלל, מכריעים בשאלות של אבהות, אשמה פלילית, כן אנס, לא אנס, כן רצח, לא רצח.

אני חושבת שבכל הכבוד, לשופטים מגיע שקט. בעצם, לכולנו מגיע שקט. אבל השקט מגיע בעיקר למי שטיב עבודתם מחייב עבודה הדורשת ריכוז מאומץ מן הבית. בייחוד אם טיב הריכוז של מי שעבודתו דורשת ריכוז מאומץ בעבודה מן הבית ישפיע על השאלה אם נשב בקלבוש או לא. או אם אנו חייבים כסף לפלוני-אלמוני, או הוא חייב לנו.

לא הייתי רוצה לשבת יום אחד בקלבוש משום ששופטת המעצרים שדנה בענייני לא יכלה לנסח החלטה, בגלל שבדיוק השכנים שלה עשו את מסיבת הבריכה העשירית שלהם השבוע. בקיצור, אני חושבת שבלי קשר לזכות העמידה בפני ועדת התכנון והבנייה, הדרישה של השופטת אבניאלי לקבל מעמד בדיון ולהשמיע את טענותיה, היא צודקת.

לא משום שהיא שופטת. עצם היותה שופטת מהווה הטריגר שמעלה את הנושא לדיון, בבחינת "תראו את הפרימדונה, מה היא חושבת לעצמה, שהיא מורמת מעם ויכולה להשתין מן המקפצה על בריכת השכנים". לא, לא משום שהיא שופטת היא זכאית למעמד בדיון. משום שהיא אדם. משום שיש לה אוזניים. ומשום שהאוזן היא איבר רגיש השולח אותות עצביים למוח. ומשום שבהיותנו בני אדם, כשאנו מוצפים ביותר מדי רעש, אנו מאבדים את שיקול דעתנו, או את השלווה שלנו.

אני יודעת בדיוק על מה השופטת אבניאלי חושבת כשהיא מבקשת למנוע את בניית הבריכה מתחת לאפה. איני שופטת, ומקווה שלא להיות לעולם (זה נראה לי נוראי לעסוק בתיקים שבית המשפט קובע שתעסקי בהם ולא לבחור את התיקים שאת עוסקת בהם). אך אני עוסקת במקצוע חופשי, וחלק ניכר מעבודתי מתבצע מהבית. ואין דרך טובה יותר מלמרוט את עצביך בפינצטה, מאשר לטמטם לך את האוזן בקולות צורמים של ישראלים שמתנהגים כמו באמריקה כי הם במסיבת בריכה, ומחצינים בצורה וולגרית את התנהגותם כדי שכולם ידעו שהם במסיבת בריכה, בדיוק כשאתה עוסק בדיני נפשות, ומנסה לנסח את השאלות הרות-הגורל בחייו של אדם אחר שהפקיד בידך את גורלו, בשפה משפטית.

ובדיוק אז אתה שומע את האימא של יוסל'ה צורחת שלא יקפוץ ראש למים הרדודים (כל משפטן יודע למה, כתבו על זה בהלכת ועקנין), ואת רוחל'ה שצורחת ליענקל'ה שיהפוך את השישליקים על האש – ושאר צרחות מהסוג הזה.

הזכאות של אבניאלי לזכות עמידה אינה נובעת מהיותה שופטת. היותה שופטת רלוונטית במובן זה שכל אדם חב חובת זהירות לשכנו. אם אתה, כבעל מקרקעין, מייצר מטרד בשטחך, והמטרד עלול לפגוע בשכן שלך, עליך לצפות את סוג הנזק שייגרם לשכן שלך, בנסיבות גולגלתו הדקה של השכן.

לא מזמן הייתי מעורבת בתיק שבו שכן חסר-רחמים הקים גן ילדים מתחת לאפו של איש קשיש, חולה סרטן ונוטה למות. זה עניין לרשומה נפרדת, אך הוא בהחלט דחף את הקשיש לקצה, ואותו קשיש מפרפר כיום בין חיים למוות, מורדם ומונשם בבית החולים תל השומר (ועל כך אספר בפרוטרוט באחת הרשומות הבאות).

גם אם הוועדה המקומית לתכנון ובנייה מאשרת את הקמת המטרד במקרקעין (יהא זה גן ילדים או בריכת שחייה שזה גן ילדים לישראלים מבוגרים שאוהבים לצעוק) - גם אם זה כשר מבחינה תכנונית, זה יכול להיות פסול מבחינה נזיקית. כלומר, גם אם ועדת התכנון והבנייה, על-פי חוק, אישרה לך לעשות שינוי מבני בקרקע שלך, שיש בו ליצור מטרד לזולת, עצם העובדה שקיבלת חותמת כשרות מן הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, אינה מכשירה את השרץ של פגיעה באיכות חיי השכן.

מכוח סעיפים 14 ו-17 לחוק המקרקעין, ומכוח סעיפים 44-42 לפקודת הנזיקין, שכן העלול לגרום לשכנו נזק, ויודע זאת, צריך לפצות את השכן הניזק בגין הנזק שנגרם לו, כתוצאה מן השימוש במקרקעין, גם אם הדבר "חוקי" באופן "רשמי". לא כל מה שכשר אינו מסריח, ויש ושינוי במקרקעין שלך הוא "חוקי" מבחינת דיני התכנון והבנייה, אך מזיק לשכן, ועל כן בלתי חוקי, מבחינת הדין האזרחי, דיני הנזיקין, וסעיפים 14 ו-17 בחוק המקרקעין. במקרה של אבניאלי, מדובר בשכנה, שמה לעשות, היא גם שופטת. וזה אומר שהעבודה שלה דורשת ריכוז מירבי, שחס וחלילה לא תשלח חפים מפשע לכלא. וזה אומר שכאדם פרטי, שמה לעשות, יש לו גם כובע ציבורי ורשמי, היא זכאית שלא יעשו לה מסיבות בריכה כל שני וחמישי מתחת לאף.

העניין האמיתי פה אינו דפנה אבניאלי, השופטת רמת-המעלה שחושבת שאם היא תביע עמדה בפני הוועדה לתכנון ובנייה בעניין שכביכול "אין לה מעמד בו", הוועדה תיסוג מפני "הוד מעלתה". לא בזאת העניין. העניין הוא שחוקי התכנון והבנייה מעוותים, במובן זה שאינם נותנים משקל מספיק לעמדת מי שעלולים להיפגע, והכל מפני שהתפישה של דיני התכנון והבנייה, בנוגע לפוטנציאל של שכנים להיפגע ממטרדי רעש, היא תפישה "נייטרלית" שמזכירה את התפישה הסופר-ליברלית מן המאה ה-19 בדבר יחסים בתוך המשפחה – ואשר במסגרתה המשפט נמנע מלהגן על נשים מוכות כי "לכל משפוחה יש את האוטונומיה שלה".

זו המסגרת המחשבתית הליברלית שמנחה את החקיקה בדבר מטרדי רעש. רשויות האכיפה, הרגולציה והפיקוח ממעטות להתערב, החל בנוסח החקיקה וכלה בדרך האכיפה: המחשבה שאם הווילה של פלונית (שהיא במקרה שופטת) אינה חלק מ"בית משותף" עם הווילה של אלמוני, ועל כן, אין לה, כביכול, זכות עמידה בפני הוועדה לתכנון ובנייה, היא מחשבת "לז'ה פ'ר", היינו - מחשבת שוק חופשי. לפי המחשבה הזו, הכל רשאים לעשות ככל שיחפץ ליבם, וההתערבות והרגולציה של הרשויות מתמקדות בעניינים פורמליים וטכניים, אך לא "מתערבות" ביחסים בין אדם לחברו, כמו עצם העובדה שהבריכה שיקימו השכנים של אבניאלי תמרר את חייה, ותגרום לה, עקב שיבוש הדעת שנגרם ממטרדי רעש, לשלוח המון חפים מפשע לכלא, או לעשות טעויות שיפוטיות הרות-גורל.

אי-ההתערבות ביחסים בין אדם לחברו, בשם ה"אוטונומיה" וה"ליברליזם" איפשרה אונס והכאת נשים כל המאה ה-19, ועד לאמצע המאה ה-20. החוק לא התערב "בתוך המשפחה" ואיפשר לבעל להכות ולאנוס את אשתו "חופשי". החוק, במסגרת דוקטרינת הלז'ה פ'ר (שוק חופשי/יד נעלמה) איפשר למעביד לנהל את עסקו ככל העולה על רוחו, גם אם ילדים יחפים ונשים שחוקות עבדו בסדנאות יזע במשך 18 שעות ביממה, תוך שהם סובלים מתת-תזונה. הרעיון שבמסגרת דיני התכנון והבנייה, לשכנה בווילה הסמוכה אין מעמד בשאלה כה הרת-גורל על חייה, קרי - האם תצמח בריכה קולנית ורעשנית מתחת לאפה, אם לאו, הוא פרי הבאושים של הלז'ה פ'ר - השוק החופשי אשר במסגרתו איש הישר בעיניו יעשה (כולל להשתין בקשת על זולתו) מבלי שהשלטון יתערב, אלא במקרים דווקניים המוגדרים בחוק, ולא מעבר. לפי תפישת השוק החופשי הזו, לשכנה של בעלי וילה שרוצים לבנות בה בריכה, אין שום מעמד. שום מעמד, גם אם היא שופטת וזקוקה לשקט שלה.

דפנה אבניאלי יכלה באותה מידה להיות חולת-לב המחלימה מניתוח לב פתוח. גם אז, לעניות דעתי, הייתה לה זכות עמידה (על-פי הדין הרצוי לשיטתי) אל מול הוועדה המקומית לתכנון ובנייה. באותה מידה יכלה דפנה אבניאלי להיות אם לילדה אוטיסטית, וכידוע, ילדים אוטיסטים סובלים מרגישות יתר לרעש. גם אז עצם הסטטוס הזה היה מקנה לה זכות עמידה. דפנה אבניאלי הייתה באותה מידה יכולה להיות עובדת חברת שמירה בקניונים, שעובדת בלילה וצריכה לישון במהלך שעות היום, וגם אז, לשיטת הדין הרצוי כפי שהנני רואה אותו, הייתה צריכה להיות לה זכות עמידה בנוגע לבריכה שמקימים שכניה. במילים אחרות, לאדם ששכנו מקים בריכה בחצר צריכה להיות זכות עמידה בפני ועדת התכנון והבנייה, כי מכוח תפישת עולם של "אדם לאדם - אדם" (ולא זאב מרעיש), הדין הרצוי צריך להגביר את הפיקוח, כי תפישת האוטונומיה האישית בגרוש, פסה מן העולם, ככל שמדובר בכלכלת שוק חופשי או באוטונומיה "פנים-משפחתית" (להפוך את אשתך לשפחת המין שלך).

דוקטורינת הלז'ה פ'ר שהנחתה בעבר את דיני המשפחה ואת שוק העבודה וכיום יש לנו כבר בית דין לעבודה ובית דין למשפחה, מתוך הבנה כי לא מדובר במתקשרים שווי-ערך (במשפחה ובמקום העבודה) – צריכה להינטש גם כאשר מדובר בכל החקיקה הנוגעת למטרדי רעש והסדרתם, ובראש ובראשונה דיני התכנון והבנייה. לא ייתכן כי מחד-גיסא, סעיפים 17-14 לחוק המקרקעין אוסרים על שימוש במקרקעין שיש בו כדי לגרום מטרד לאחר, וכי סעיפים 44-42 לפקודת הנזיקין קובעים דברים דומים, אך בבוא הוועדה לתכנון ובנייה להכריע בדבר בניית וילה בחצר, היא לא נוטלת זאת בחשבון ולא מאפשרת מעמד של ממש למי שאמור להינזק. שיטת ה"התערבות המינימלית" לא תצלח כאשר מכוח המשפט הנזיקי, מי שבונה בריכה תחת אפו של השכן ומרעיש באוזנו, חב כלפיו חובת זהירות נזיקית.

לא עצם זכות העמידה שרכשה לעצמה השופטת אבניאלי, מכוח מעמדה אולי כשופטת, בפני הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, היא זו שצריכה להטריד, אלא היעדר זכות העמידה של שכנים שאינם שכנים מאותו בניין, אלא רק שכנים מבתים סמוכים, הוא זה שצריך להטריד, שכן זהו ביטוי לתפישת עולם מעוותת, שצריכה לחלוף מן העולם, המגולמת בדיני התכנון והבנייה. לכל שכן, גם זה הגר כבית אחד מבית השכן שמבקש לשנות את המבנה וגם לזה שגר חמישה בתים משם, אמורה להיות זכות עמידה בפני הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, משום שהוא עלול להיות קורבן למטרדי הרעש שייווצרו בהכרח מן השינוי המבני. לא עמידתה של אבניאלי בפני הוועדה המקומית לתכנון ובנייה מקוממת, חרף היעדר זכות עמידה שכזו. אלא היעדרה של זכות עמידה מלכתחילה לשכנים מבתים סמוכים – הוא זה שמקומם, ואם ה"תעוזה" של אבניאלי להיכנס ל"מסיבה" לא לה, פתחה את השאלה לדיון ציבורי, אז טוב שכך.