פעמים הרבה אדם מתבונן באגדה התלמודית ומשתאה עד כמה נשימתה ארוכה. היא יצאה לדרך לפני אלף חמש מאות, אולי אלפיים ואולי אף יותר שנה, והנה עודה מהלכת בקרבנו רעננה כאילו אך עתה יצאה לשוח בשדותינו, ללחוש חוכמתה בכיכרותינו, ללוות אותנו כשאנו חומקים לסמטאותינו. תחילה היא נדמית כסיפור מעשה ותיק ששרד עולם שנעלם וכמו שאבן בכותל סדוק שנים מעיד על עיר שחרבה, היא מעידה על תמול ועל שלשום ששום גשר של היום אינו רואה אותם כדאים להימתח אליהם. אבל בעיון שני, היא מעידה על עיר שלא חרבה ועודנה הומה, לא על תמול ולא על שלשום. אפילו לגשר אין היא צריכה. היא כאן, חומקת כצל מן ההמולה של ימינו ומשאירה בה קולה ומי ששומע - שומע ומי שאינו שומע - היא נדה לו כאומרת, תמיד אשוב גם לאחר שלא תהיה כאן לדעת.
הנה סדום. איננה. סלעיה החרוכים על חופו של ים המוות הנסוג בחמה הבוערת, יפים כפני תוהו תמימים בישימון. אבל היא כאן. זעקתה עודנה באה, בהווה נמשך שאיננו תם. חטאתה עוד כבדה כשהייתה. "וַיֹּאמֶר יה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד" (בראשית פרק י"ח, כ'). המדרש בוחן. זעקתה רָבָּה, לשון יחיד נקבה, חַטָּאתָם, לשון רבים זכר, כִּי כָבְדָה מְאֹד.יחיד, שוב יחיד! האלוהים יורד 'לראות' את צעקתה. היא עולה מתוך חטאתם. אובדת בסבכם. נשמעת למרחוק אבל אינה ניכרת מקרוב. בית דין של מעלה אינו יכול לדון על-פי שמועה. הוא הולך אל אתר. חוקר. המדרש יודע לספר כי הוא מוצא כי נערה אמיצה אחת הייתה בסדום החטאה. העיר דנה את ענייה לרעב ולא חששה מאמידים שראו והחרישו, בין היו בעצה אחת עם דייניה, בין לא העזו להתמרד, בין היו אדישים כאבני השדה לעוולה עיקשת שמרגילה בני אדם לא להשגיח בה עוד. הנערה האחת לא התכחשה לקול ליבה. היא הוציאה לחם לרעבי עירה. כשנתגלתה נתפשה, הוצגה על חומת העיר, שם משחו זקניה את גופה בדבש והפקירוה לצרעות המדבר שהמיתו אותה. מתק מעשיה כביכול גזר עליה קיצה המר.
כל מי שמעז לצאת מן השורה, צרעות השורה נוקמות בו. בית דין של מעלה ראה. את כל חַטָּאתָם ראה, ולא דן את העיר להיכחד. אבל על זעקת נערה, על זַעֲקַת רָבָּה, זעקת הריבה האחת בפי המדרש, נידונה העיר להיחרב (על-פי סנהדרין ק"ט, ב'). סדום היא כאן אפוא. זעקה אחת אז, וזעקה אחת היום, שוברת שוויון הנפש. אין רוב ומיעוט בזעקה. יש נערה אחת שכל הרוב כולו אינו יכול להחריש קולה באוזני האלוהים. יש רוב היודע להעלות נערה אחת על החומה למען תהיה לאות כי אין תוחלת בהתקוממות היחיד על הדורסנים. הוא איננו חושש להיות סדום כי הוא מתבשם מהיותו רוב. הוא הכוח. העוצמה. שמי עופרת על הארץ. אבל האגדה ההולכת עוד בסמטאותינו אומרת כי סוף דבר, עוצמה דורסנית, זעקה של ריבה אחת, ממוטטת אותה.
חטאת כבדה יכולה למשול שנים הרבה. היא נדמית כאיתן מאיתני הטבע. אין בעולם מי שיכול לה, מי שמעז לקרא עליה תגר. אפילו היא ממרידה בנכנעיה את כל מחושי הצדק והיושר - הם מחניקים אותם וגוזרים עליהם שיתוק. אבל פתע, קול, משורר, מוחה, מי שמשול כנגד הצרעה כהבל חולף, מפיל עליה את החומות וסדום שלה קורסת.
מחיר החסד
הרמב"ם בחיבורו "היד החזקה", כותב, "אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו - מיד הוא מת ברשעו שנאמר, "עַל רֹב עֲוֹנֵךְ" (ירמיהו ל',י"ד), וכן מדינה שעונותיה מרובין - מיד היא אובדת שנאמר, "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה" וכן כל העולם כולו אם היו עונותיהם מרובין מזכיותיהן מיד הן נשחתין שנאמר "וַיַּרְא הי כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ" (בראשית פרק ו, ה'). שיקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלם, יש זכות שהיא כנגד כמה עונות... ויש עוון שהוא כנגד כמה זכיות ... ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכויות כנגד העונות" (הלכות תשובה פרק ג'). שום פרשן אינו יכול לנבא מה הוא קש המחאה שישבור את גב גמל החטאה, אבל הצניעות מחייבת אותו לדעת כי קש כזה מסתתר בין חרכי המציאות וסופו מפיל ארצה את אדיר הכוח והעוצמה החטאה.
על מה מחתה הנערה האחת שהומתה בעוון מחאתה? הנביא, מאות שנים מאוחר יותר, בין ימי סדום לבין ימינו אומר, "הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ, גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ, וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה" (יחזקאל ט"ז מ"ט). היא הייתה יהירה. היא הפכה את הדרת העניים מן הלחם לדוקטרינה. המדרש (זוטא, שיר השירים א', ט"ו) רואה בנבל הכרמלי בן יורש לסדומיים. העשיר המופלג הזה דוחה בדעתנות את בקשתו של דוד הרעב הקורא לו מן המדבר לשלום ולהענקת מתת מזון ואומר, " וְלָקַחְתִּי אֶת לַחְמִי וְאֶת מֵימַי וְאֵת טִבְחָתִי אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי וְנָתַתִּי לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה" ?!(שמואל א',כ"ה,י"א) "כך הרשעים אומרים, מה טוב שאני נותן לעניים את שלי, אין הקב"ה יכול לתן להם? אלא לפי שהוא שונאם לא נתן להם, ואני אתן לשונאיו של הקב"ה..."?! (שם) ,
אין דוד דומה לעניי סדום ואין נבל הכרמלי בן אותה ממלכה, אבל השקפת העולם החברתית - כלכלית הגורסת כי מי שיש לו הוא ברוך אל ומי שאין לו הוא זנוח אל היא אותה השקפה המטילה את האחריות לעוניו של האדם, או עליו או על האלוהים שכך בראו כי כך שנאו. עושרו של האדם הוא מתת אל. יש מימד של כפירה בניסיון לברר איך עשה לו העשיר את החייל שלו. כל עושר הוא עדות לבחירה. כל חיטוט במקורותיו כפירה. לעקוף את גזירת האלוהים על-ידי מתן צדקה או עשיית צדק עם עניי הארץ, הוא חטא שעונשו צרעה. "לכו לעבוד", היא קריאה דתית. היא לא חברתית. היא אמונתית. זאת סדום. אז. בימי נבל. היום. כימי עולם. כך המדרש.
גם אגדה אחרת על חטאת סדום המסרבת להיעקר מן העולם מהלכת עדיין בסמטאותינו. "מיטה הייתה להם לאדוני סדום באכסניה בה קיבלו פני אורחיהם. אם היה האורח גבה קומה, קיצרו רגליו, אם היה גוץ, מתחו את אבריו עד שנתפרקו. אליעזר עבדו של אברהם, נקלע לעיר ומיד כיבדוהו
כבוד גדול והציעו לפניו מיטת סדום. אמר להם, נדר נדרתי ביום מיתת אמי שאינני ישן בשום מיטה, וניצול".( תרגומי על-פי סנהדרין שם). סדום היא אפוא המלוכה בה נדרש אדם להתאים עצמו למידותיה. היא אינה סובלת מידות אישיות. היא חרדה מפני שיעורי קומה מגוונים בחומר וברוח ואונסת את כל מי שאינו בא לעולם, לחיות במידות סדום או למות על-פי מידותיה. פעם זאת הייתה מיטה. זה יכול היה להיות צינוק האינקוויזיציה. הגולג. המחנה. החרם. ההוקעה מן החברה עד מות.
גם לפרוקרוסטס בנו של פוסיידון הייתה מיטת ברזל כזאת, וגרזן לקטוע וגלגל למתוח, ולא רק מיטה אחת הייתה לו אלא שתיים, אחת קצרה לתמירים ואחת ארוכה לגוצים. גם הוא שנא כל מידה אישית. סדום היא חטאה אוניברסאלית. השונה - אחת דתו, או למות על שונותו או להישבע כאליעזר עבד אברהם, שהיא קיומו, שהיא צוואת אימו, שמי שחפץ חיים אינו יכול להניח ראשו על מיטת אכסנאי התובע ממנו לוותר על זהותו.
לכאורה לא דרשה סדום אלא התאזרחות מלאה במתחם ריבונותה על-פי איכויות חוקיה ואימוץ מלא של מידותיה. זה היה התנאי לזכות במנעמי שלטונה. זה היה מחיר החסד שביקשה לעשות בבאים בשעריה. לאמת היא שללה את זכות הקיום של השונה ממנה. גם על קש העוון הזה דן אותה האלוהים ליפול.
כן דן ערי סדום אחרי סדום. כן, על שלושה פשעי סדום בכל עתיד, "ישקול אל דעות היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות", "לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ...".
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
