מבחן התוצאה של ההסכם הוא בתחולתו ובמשך הזמן שלו. אם תחול הפסקת אש ברורה והרמטית לאורך זמן - היה שווה. עם זאת, בצד תחושת ההחמצה המובנת, חשוב לא להיגרר לתחושות התבוסה הלא רציונליות שהחלו לבצבץ פה ושם, במסגרת המאניה-דיפרסיה (סקנדל או פסטיבל) שהתמחינו בה.
אסור להתבלבל מול רטוריקת הרהב והשקר של חמאס. בחמאס לא האמינו שישראל תתקוף כפי שתקפה. לאור השינויים במצרים חשבו שיקבלו גיבוי (קיבלו חיבוקים למצלמה), סמכו על ארסנל הנשק שאגרו ועל הבחירות אצלנו. הם התבדו. מנהיגי חמאס היו מתים לשוב ליום רביעי שעבר. הם מביטים אחורה ורואים חורבן גדול, הרוגים רבים, ובהם בכירים מאוד, פגיעה מקיפה בתשתיות צבאיות ואזרחיות, אלפי פליטים. מצד אחר, העורף הישראלי התגלה כחסון ויציב וגם יכולת הפגיעה בו אפסית, בוודאי בהשוואה למערכות קודמות.
אני שומע את ההתלהמות בחלקים מסוימים בקרבנו על "תבוסה". ובכן, כשאתה נכנס קרקעית לשטח האויב ולא מצליח להשפיע על המערכה וחוטף הרוגים, נוצרת תחושה של הפסד. כך אירע במלחמת לבנון השנייה. לא במערכה הנוכחית שהתנהלה בשליטה. כניסה קרקעית ללא תפיסת שטח הייתה מיותרת. אנחנו לא פועלים בחלל מדיני ריק.
אי-אפשר לקונן כל הזמן שהקרב האמיתי הוא על התודעה הלאומית והציבורית, ואז בעת מבחן לקבל את הנרטיב של האויב. בחמאס מספרים ש"ניצחו". כולם יודעים שהם משקרים. גם נסראללה חגג "ניצחון" ומאז הוא ממשיך אותו במאורתו. השקר הוא אינהרנטי לתרבות האזור. השאלה היא אם אנחנו מאמצים את נרטיב הניצחון השקרי של האויב או מסתכלים נכוחה לראות מה השגנו בשבוע ימים. הישגים לא רעים, יחסית לזמן הקצר. תם ולא נשלם. כנראה נידרש לשוב ולסיים את המלאכה. צריך לזכור שזאת הפסקת אש. גם להפסקה יש צלצול סיום.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
